נדחתה תביעה של המנהל המיוחד של קבוצת חפציבה נגד בנק מזרחי טפחות בשל העברת כספים מחשבון לווי בנקאי אחד לחשבון אחר

הרקע לבקשה 

בקשת המנהל המיוחד של קבוצת חברות חפציבה (בפירוק) (להלן: "קבוצת החברות") לחייב בשם חברת חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה") את בנק מזרחי טפחות (להלן: "הבנק") בסכום של 200,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 16.7.09.

1. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת והרלוונטיות לעניין הן, שביום 6.8.07 ניתן צו הקפאת הליכים, הכולל צו איסור דיס-פוזיציות בנכסי החברה (להלן: "הצו"). ביום 29.6.09 ניתנה החלטה בדבר מעבר הליכי ההקפאה להליכי פירוק וביום 8.9.09 ניתן צו לפירוק החברה. לטענת המנהל המיוחד, למרות קיומו של הצו, התברר לו רק לאחרונה כי ביום 16.7.09 הבנק העביר סכום של 200,000 ₪ מחשבון אחד של החברה בבנק (מס' חשבון **, להלן: "החשבון") לחשבון אחר של החברה בבנק (מס' חשבון ***, להלן: "החשבון הנעבר"). שני החשבונות נוהלו באותו הסניף של הבנק, אך הם יועדו ללווי פרויקטים שונים. בעוד שהחשבון נוהל כחשבון הליווי בפרויקט שהיה ידוע כ"פרויקט כפר יונה 54", החשבון הנעבר נוהל כחשבון הליווי בפרויקט שהיה ידוע כ"פרויקט כפר יונה 60" (להלן: "הפרויקט"). מטרת ההעברה הייתה לכסות גירעון שנוצר בחשבון הנעבר ואין מחלוקת כי החוב בחשבון זה נוצר כולו לאחר מתן צו הקפאת ההליכים בשל חיוב החשבון בעמלות ניהול ובשל שירותים בנקאיים שהחברה קיבלה מהבנק, כמו העמדת ערבויות בנקאיות לרוכשי הדירות בפרויקט.

תמצית טענות הצדדים

2. לטענת המנהל המיוחד, היה אסור לבנק להעביר את הכספים מהחשבון לחשבון הנעבר בשל קיומו של הצו ולא היו בידי הבנק זכויות שהקנו לו את היכולת לבצע את ההעברה למרות קיומו של הצו. לטענת המנהל המיוחד, בידי הבנק לא היו זכויות עיכבון בכספי החשבון הואיל ואין זכות כזו בכספים כי אם בנכסי מיטלטלין, אך גם אם קיימת זכות כזו, היא אינה מעניקה לבנק מעמד של נושה מובטח; בידי הבנק לא היה שעבוד על כספי החשבון מפני ששעבוד ספציפי נרשם בשעתו על החשבון כדין, אך הוא בוטל ביום 19.6.07 והשעבוד הכללי המופיע במסמכי הבנק אינו יכול לבוא במקום השעבוד הספציפי שבוטל. בכל מקרה, אף אם קיים שעבוד, אין בכוחו להבטיח חוב שאינו בגין הפרויקט עבורו ניתן (כפר יונה 54); לבנק לא היה זכות קיזוז, לא מכוח סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") ולא מכוח סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים). לא מכוח סעיף 74 לפקודה מפני שהחוב נוצר לאחר המועד הקובע, שהוא יום מתן צו הקפאת ההליכים (להלן: "המועד הקובע"), ולא מכוח סעיף 53 לחוק החוזים מפני שלא ניתנה עד למועד האמור הודעת קיזוז ולכן הקיזוז לא השתכלל.

3. מנגד, לטענת הבנק, השירותים שהוא העניק לחברה ואשר בגינן נוצר החוב בחשבון הנעבר מקימות לחוב מעמד של הוצאות פירוק. לפיכך, עומדת לבנק זכות קיזוז כנגד קופת הפירוק. בנוסף, למרות שהחוב נוצר לאחר המועד הקובע, קיימת זכות קיזוז חדשה עצמאית מכוח סעיף 53 לחוק החוזים הואיל ואין המדובר בקיזוז של חוב מלפני המועד הקובע שחבה אותו חברה חדלת פירעון הכפוף להוראות סעיף 74 לפקודה, כי אם בחוב חדש של בעל תפקיד שאינו חדל פירעון. זכות זו גם נתונה לבנק על פי מסמכי פתיחת החשבון בבנק אף ללא מתן הודעה. כן טען הבנק כי קיימת לו זכות קיזוז לפי סעיף 74 לפקודה, הואיל וחוב עמלות הבנק היו בבחינת "חוב עתידי ודאי", כאשר אין מניעה שהקיזוז ייעשה בין שני חשבונות שונים בבנק. ולבסוף טען הבנק כי כספי החשבון היו משועבדים לו בהתאם למסמכי פתיחת החשבון בבנק ואין ללמוד מביטול השעבוד שנרשם מאומה.

4. בתשובת המנהל המיוחד לתגובת הבנק, הוא שב על עמדותיו כפי שהובעו במסגרת הבקשה והוסיף כי טענת הבנק שהעמלות שגבה הן בבחינת "הוצאות פירוק" היא טענה חדשה שהבנק לא העלה אותה מעולם. מה גם, שהיא נוגדת הסכמה מפורשת של הבנק שלא לטעון טענה מעין זו. גם טענת הבנק שחרף ביטול השעבוד הרשום, לזכותו עומד השעבוד הנובע ממסמכי הבנק, היא טענה חדשה, אך גם אם היא נכונה, העברת הכספים בין החשבונות הפרה את הצו.

דיון והכרעה

5. תחילה יש לומר כי על פי פשוטו של מקרא, לבנק לא עומדת זכות קיזוז לפי סעיף 74 לפקודה. סעיף 74(ב) לפקודה קובע מפורשות כי "הקביעה מה הם העסקים הניתנים לקיזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכינוס", כאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי מועד "צו הכינוס" שהוא "המועד הקובע", הוא במקרה זה מועד מתן צו הקפאת ההליכים. הואיל אפוא והחוב כלפי הבנק נוצר לאחר המועד הקובע, אין תחולה לסעיף במקרה זה. אכן, לטענת הבנק החוב שנוצר בגין עמלות חיוב החשבון היו צפויות בשל העמדת הערבויות הבנקאיות שנתנו לרוכשי הדירות בפרויקט, אך אין חיובים אלו בבחינת חובות הניתנים לקיזוז בסעיף 74 לפקודה.

6. סעיף 74 רישא לפקודה קובע כי:

"היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכוח הצו, ייערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר ויתרת החשבון, ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי הענין".