בפניי בקשה לחייב את המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המנהל המיוחד.
1. ההליך שבכותרת הוא ערעור על החלטה של מנהל מיוחד בתביעת חוב שהגיש לו המערער. המנהל המיוחד הכיר בזכאותו של המערער לסך של 19,206 ₪ (מתוך סך של 282,556 ש"ח אותם תבע המערער). תביעת המערער נדחתה ביחס לפיצויי פיטורין, וביחס להודעה מוקדמת. על כך סב ההליך הערעורי. במסגרת הליך זה, ביקש המנהל המיוחד לחייב את המערער בהפקדת ערובה.
2. השאלה הראשונה בה יש לדון היא מה הבסיס החוקי לחיוב המערער בהפקדת ערבון. תקנה 53 לתקנות החברות (פירוק) תשמ"ז – 1987 מפנה, לעניין תביעות חוב, לפרק ד' לתקנות פשיטת הרגל תשמ"ה – 1985. תקנות פשיטת הרגל קובעות (תקנה 96) סדרי דין לעניין הגשת ערעור. אין בהן התייחסות לנושא העירבון. בתקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל נקבע כי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי), יחולו על הליכי פשיטת רגל, במידה שאינן סותרות הוראות תקנות אלה ובשינויים המחויבים לפי העניין.
3. על רקע זה, שקלתי אם יש מקום להחלת סימן ד' לתקנות סדר הדין האזרחי על העניין. בחלק זה של התקנות נקבעו הסדרים שעניינם הפקדת ערבון להבטחת הוצאות בערעור. במרכזם, הוראת תקנה 427, לפיה "המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב בדרך האמורה בסימן זה".
4. לעניין זה, אין הוראה מפורשת המחילה את התקנה האמורה על ערעורים על החלטות מפרקים בתביעות חוב. יוצא, כי מדובר בעניין של פרשנות. השיקולים בהקשר זה מעורבים. מצד מהותו של ההליך בפני מפרק, בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי מפרק הוא בבחינת רשות שיפוטית, בפניה חלים דיני ההתיישנות (ע"א 402/77 גולדמן נ' הרמן פ"ד לב(2) 421 (1978)). בפסיקת בית המשפט העליון אף נקבע, כי תפקיד המפרק הוא תפקיד שיפוטי, וכי עליו לדון בהוכחת חוב כדרך שבית משפט היה דן בתביעה (ע"א 505/62 שותפות אחים מאיר, חיפה נ' מפרק חברת אשראי לעם בע"מ (בפירוק) פ"ד יז (2) 833 (1963), בעמוד 839 לפסק דינו של כב' השופט זוסמן). בכל הנוגע לביקורת השיפוטית על החלטות מפרק בתביעות חוב, נקבעו בפסיקת בית המשפט העליון כללים צרים למדי (ראו ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני (27.12.10), בפסקה 16).
5. בה בעת, ההליכים של בירור תביעת חוב אינם זהים, באופן ניהולם או בסדרי הדין שלהם, לניהול הליך בבית משפט. ביחס לאופן בירורו של ערעור על החלטת מפרק בתביעות חוב, פסק בית המשפט העליון כי לבית המשפט "סמכות רחבה ביותר להכריע גם בשאלות שבעובדה ולגבות ראיות לצורך זה – בין אם הייתה השאלה קודם לכן בדיון בפני הנאמן ובין אם לאו" (ע"א 71/64 הנאמן לנכסי השותפות "שאר" ושות' בהסדר נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יח(3) 350 (1964), בעמוד 361). קביעה זו הייתה מבוססת על הסמכויות הרחבות הנתונות לבית משפט של חדלות פירעון. עולה ממנה, כי הדיון בערעור על החלטת מפרק אינו כפוף בהכרח לאילוצים החלים על ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית משפט.
6. לא למותר להוסיף, כי בהליך של ערעור על החלטת בעל תפקיד בתביעת חוב מובא העניין, לראשונה, בפני בית משפט. יוצא, כי חיוב אוטומטי בהפקדת ערבון, כקביעת תקנה 427 הנ"ל לתקנות סדר הדין האזרחי, עלול להוות מגבלה משמעותית במימוש זכות היסוד לגישה לבית המשפט (למיונה של הזכות האמורה כזכות הנעלה על זכות יסוד, ראו דברי כב' השופט מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577 (1997), בעמוד 629). בכגון דא אף פסק בית המשפט העליון, כי "יש לאמץ עיקרון פרשני שלפיו בפרשנות הוראות שבדין יש להעדיף את הפרשנות אשר אין בה להגביל או להציב מכשול לפני מי שמבקש להביא את עניינו לביקורת שיפוטית" (בפסקה 11 לפסק דינו של כב' השופט ת' אור בע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה פ"ד נ(4) 549 (1997)).
7. נוכח שיקולים אלה, אין מקום לאמץ את הפירוש המחיל את תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי על ערעור על החלטת מפרק בתביעת חוב. פירוש כזה אינו מתחייב מלשון הדין, על רקע כללי הפרשנות עליהם עמדתי. הוא גם אינו מתיישב עם הפרקטיקה הנוהגת. בכגון דא נפסק, כי "שינוי בנוהג עלול לגרום לחוסר ודאות ולחוסר יציבות, שאם ניתן רצוי למנעו" (דברי כב' השופט א' ברק בבג"צ 716/86 מלון מרחצאות מוריה ים המלח נ' המועצה האזורית תמר נווה זוהר, פ''ד מא(2) 389 (1987)). מדיבות אלה, אין בידי לאמץ את שנפסק לעניין זה בעש"א (ת"א) 31734-03-14 רודה נ' בן מאיר (15.6.14), כי ככלל יש לחייב מערער על החלטה של בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון בהפקדת ערבון.
8. בה בעת, אין מניעה לחייב בהפקדת ערובה בהליך שבפניי, מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. ". תקנה 519 חלה על כל תובע המביא את עניינו בפני בית משפט. נושה המגיש ערעור על החלטה של בעל תפקיד בתביעת חוב, נופל לגדר זה. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בתקנה 78 לתקנות פשיטת הרגל, הקובעת כי "נושה יישא בהוצאות תביעתו, זולת אם ראה בית המשפט להורות בנסיבות מיוחדות הוראה אחרת". החלת תקנה 519 מאפשרת לבעל התפקיד, במקרה מתאים, לפנות בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה. בדרך זו נוצר איזון בין זכות הנושה לגישה לערכאות, ובין השאיפה למנוע הטלת הוצאות בגין הליכים, אשר אינם מגלים טענות ממשיות הראויות לבירור, על בעלי תפקיד.
9. בכל הנוגע לשיקול הדעת שיש להפעיל ביישומה של תקנה זו, פסק בית המשפט העליון (רע"א 3601/04 ונצ'ון נ' מדינת ישראל (18.10.07), בפסקה 7). כי יש לשקול את יכולתו הכלכלית של יוזם ההליך; את זכותו של הצד שכנגד כי אם ההליך יידחה לא יסבול מחסרון כיס בשל אי יכולת לגבות הוצאות שנפסקו לטובתו; ולהערכת סיכוייו של ההליך. בתוך כך נפסק, כי אין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד (דברי כב' הנשיא א' גרוניס ברע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר (3.10.04), בפסקה 3).
10. כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה זה? אין מחלוקת כי מצבו הכלכלי של המערער קשה, וכי הוא הוכרז חייב המוגבל באמצעים. בכל הנוגע לסיכויי ההליך, נראה, כי אלה קלושים למדי. הדברים אמורים הן נוכח קיומו של בסיס לכאורי ממשי לקביעת המפרק כי המערער לא הראה כדבעי כי פוטר מעבודתו. הם אמורים גם בשים לב לקביעות בפסקאות 8 - 9 לפסק דינו של כב' השופט ד' מינץ (16.11.15, בקשה מס' 9)), הנוגעות לאחריותו של המערער להיעלמותה של משאית שהייתה שייכת לחברה שבפירוק. אין חולק, כי פסק הדין חלוט. לא למותר להוסיף, כי המערער לא קיים את פסק הדין האמור, הן לעניין השבת שוויה של המשאית, הן לעניין תשלום הוצאות.
11. על רקע קביעות אלה, יש בסיס לכאורי מוצק לקביעת המפרק לפיה בנסיבות העניין לא היה מקום לפסוק למערער פיצויי פיטורין, נוכח הוראות סעיפים 16 – 17 לחוק פיצויי פיטורין תשכ"ג - 1963 (ראו פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 272/06 אוחנון נ' קליניק שיווק מזון (1986) בע"מ (23.07.07), בפסקה 10 לפסק הדין; ראו גם פסקה 26 לתגובת המנהל המיוחד לערעור). בהתחשב בשווי המשאית ובנסיבות היעלמותה, בפי המערער אין, לכאורה, טענות של ממש הראויות לבירור כנגד קביעות אלה, וזאת גם בכל הנוגע לאפשרות של שלילה חלקית של פיצויי הפיטורין. בכל הנוגע לטענותיו בעניינים שבעובדה, אשר לנסיבות סיום עבודתו, המערער אף לא הגיש תצהיר בתמיכה לטענותיו. במצב זה, יש הצדקה עניינית מלאה, על פי אמות המידה עליהן עמדתי לחייב את המערער בהפקדת ערבון.
12. אשר לשיעור העירבון, בשים לב להיקפו הכספי של ההליך, להיקף העבודה הצפוי בו, ולחיוב הצפוי בהוצאות אם יידחה הערעור, כמו גם למצבו הכלכלי של המערער, נקבע בזה כי על המערער להפקיד עירבון בסך של 7,500₪. סכום זה יופקד עד ליום 5.6.16, ולא – הערעור יידחה.
ניתנה היום, כ"ז ניסן תשע"ו, 05 מאי 2016, בהעדר הצדדים.
