פר"ק 16258-08-14 אסדי נ' כהנא ואח'

המערער היה עובד של החברה שבפירוק ("החברה") והוא הגיש תביעת חוב בסכום של 116,346 ₪ בגין תשלומים שונים שהגיעו לו, לטענתו, כעובד החברה ולא שולמו.

המשיב 1 ("המשיב") מונה כבעל תפקיד לבדיקת תביעות חוב של עובדים, אישר את תביעת החוב בחלקה, כדי 33,642 ₪, ועל כך נסב הערעור.

ליבת המחלוקת היא בכך ששכרו של העובד, לפי תביעת החוב שהגיש, עומד על סך של 4,564 ₪, ואילו המשיב קבע ששכרו של העובד, לצורך חישוב זכויותיו, הוא בסך 3,090 ₪. לטענת המשיב, המבוססת על הנחיות המשיב 3 ("מל"ל"), בתלושי השכר שצורפו לתביעת החוב של המערער צוינו תשלומים בגין שעות נוספות, פרמיה ונסיעות, ונטען שעל פי הנחיות מל"ל אין להביא בחשבון סכומים אלה לצורך קביעת שכרו של עובד חברה בפירוק התובע גמלה לפי פרק ח' של חוק ביטוח לאומי [נוסח משולב] תשל"ה-1975 ("החוק").

טענת המערער בקשר לציון התשלומים כפרמיה, כשעות נוספות וכנסיעות בתלושי השכר היא שהדבר נעשה ע"י החברה, ללא ידיעתו של המערער וללא הסכמתו, וכי תיאור התשלומים באופן זה הוא פיקטיבי, וכל התשלומים שהמערער קיבל היו תשלומים בגין עבודה.

המשיב טוען שטענת היות התשלומים פיקטיביים עלתה לראשונה רק בערעור זה, וגם בתביעה שהגיש המערער בבית הדין לעבודה (סע"ש 52204-12-12) שבה ניתן פסק דין לטובתו בהעדר הגנה הוא לא העלה טענה זו.

בסעיף 180 לחוק הוגדר שכר העבודה שלפיו תשולם לעובד חברה שבפירוק הגמלה לפי פרק ח' לחוק ונאמר כי ""שכר עבודה" - כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, לרבות סכום שלפי כל דין רואים אותו כשכר עבודה...". סעיף 1 לחוק הגנת השכר תשי"ח–1958 קובע כי ""שכר עבודה" – לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו".

מהגדרות אלה נובע שבעיקרו של דבר, טענות המערער בדין יסודן וכי תלושי השכר משקפים תשלומים עבור עבודתו. בתלושי שכר אלה, שבנוסף לסכומים שצוין שהם משכורת, לעתים צוין בנוסף גם תשלום פרמיה, לעתים תשלום עבור שעות נוספות ולעתים תשלום עבור נסיעות. מלשון סעיף 180 לחוק וסעיף 1 לחוק הגנת השכר, שאותם ציטטתי לעיל, עולה כי בין אם מדובר בתשלום פרמיה ובין אם מדובר בתשלום עבור שעות נוספות, התשלומים למערער היו עבור עבודתו ובתקופת עבודתו, ולכן לא היה מקום שלא לכלול אותם בחישוב השכר הקובע לצרכי תשלום גמלה.

עניין אחר הוא הסכומים שצוינו כתשלומים עבור נסיעות, ולאחר ששקלתי בדבר החלטתי להעדיף את טענת המערער על פני זו של המשיב. טעמו של הדבר הוא שעיון בתלושי השכר מלמד שבאותם חודשים ספורים שבהם שולמו למערער סכומים שתוארו כתשלום עבור נסיעות, הסכומים ששולמו גבוהים במידה בלתי סבירה ועולים כדי למעלה ממחצית הסכום ששולם למערער כשכר. כך למשל, בשניים מתלושי השכר מופיעים תשלומים עבור נסיעות המשקפים סכום של כ-90 ₪ ליום, בעוד ששכר העבודה הוא 160 ₪ ליום. העובדה שתשלומים עבור נסיעות לא שולמו למערער בכל החודשים שבהם עבד – וקיבל שכר – תומכת בהנחה שיש ממש בטענת המערער שתיאור התשלומים בתלושי השכר הוא תוצאה של שיקולים השמורים עם החברה המעבידה, ולא ניתן להסיק מכך, כפי שעשה המשיב, שמדובר בתשלומים פיקטיביים.

על רקע זה, החלטתי לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון בתביעת החוב למשיב על מנת שיקבע את שכרו של המערער, שעל פיו תשולם לו הגמלה לפי פרק ח' של החוק.