פרש אהרון נ' שחר טליה ואח'

פסק דין

מיזם משותף בין בעלי הדין – חנות לבגדי נשים בעיצובה של הנתבעת - עלה על השרטון עוד לפני שהחנות נפתחה, והותיר את הצדדים כעוסים ומרירים זה כלפי זה. התובע דורש לחייב את הנתבעת לשלם לו 268,000 ₪, כש-223,500 ₪ נתבעים בגין סכום השקעתו במיזם המשותף – 50,000$ לפי שוויים בשקלים במועד הגשת התביעה - ו-44,700 ₪ נתבעים כפיצוי גלובאלי על נזקיו. הנתבעת עותרת בתביעה שכנגד, לחייב את התובע לפצותה בגין נזקיה, והיא מעמידה את סכום התביעה על 174,877 ₪ - מתוכם 100,000 ₪ כפיצוי גלובאלי בגין נזק בלתי ממוני.

וזה סיפור המעשה.

התובע, ישראלי שמתגורר שנים ארוכות במיאמי שבפלורידה, ארה"ב, הינו איש עסקים אמיד וידיד ותיק, של משפחת הנתבעת, אשר מתגוררת באשקלון. הנתבעת, התגוררה במועדים הרלבנטיים לתביעה בדירה שכורה ברמת גן, שם עסקה בעיצוב ייצור, ומכירה של בגדי נשים. התובע נוהג לבקר בארץ מעת לעת, ובביקורו בשלהי 2003, החליטו השניים לשתף פעולה בתחום של אופנת נשים, כשאת ההשקעה הכספית מבצע התובע - הוא עצמו עוסק בתחום מחזור פסולת בניין - והנתבעת תורמת כישורים ועבודה: מייצרת בגדים פרי עיצובה ומוכרת אותם בחנות שתנוהל על ידה באזור מרכזי בתל-אביב. החנות שנמצאה מתאימה אותרה בכיכר המדינה בתל-אביב, והחוזה לשכירתה נעשה ב-19.11.03 – כ-3 שבועות לפני שהצדדים הסדירו את היחסים ביניהם בכתב. החנות נשכרה על ידם לתקופה בת שנה החל מ-15.12.2003 (עם אופציה להארכת השכירות לשנה נוספת), כשהתובע משלם את שלושת חודשי השכירות מראש (2,000$ לחודש+מע"מ), ומעמיד בטוחה של 12,000$ לצורך הוצאת ערבות בנקאית לטובת המשכירים. באותו חודש נובמבר גם נפתח בסניף גבעתיים של בנק דיסקונט לישראל בע"מ החשבון שאמור היה לשרת את העסק המשותף. חשבון זה נרשם כחשבון משותף על שמם של הנתבעת ושל ידידו ואיש אמונו של התובע – מר עמרי כהן. ב-10.12.2003, נחתם בין הצדדים "הסכם יסוד שותפות" אשר נערך עבורם על ידי עורך דינו ובא כוחו (כאן) של התובע. לפי הסכם זה (להלן: "הסכם השותפות"), החל ממועד חתימתו, נכסי השותפות והכנסותיה שייכים לשני הצדדים בחלקים שווים; התובע מקבל על עצמו להפקיד בחשבון השותפות עד ל-15.12.2003, סכום של 50,000$; סכום זה אמור לשמש למימון הוצאות השותפות בשנה הראשונה: דמי שכירות, משכורות, רכישת ציוד וחומרי גלם וכן לתשלום של 5,000 ₪ לחודש לנתבעת, שמצדה מתחייבת להשקיע את זמנה ומרצה בעסק המשותף ולפעול אך ורק במסגרתו. כמו כן, לתובע ישולם מדי חודש בחודשו סכום של 2,500 ₪, והעסק יתחיל לפעול ב-15.12.03, אך אם "אם מסיבה כלשהי לא תצא השותפות לפועל והעסק לא יתחיל לפעול ביום 15.12.03 בחנות, יהא אהרון רשאי לבטל את ההסכם ולמשוך בחזרה את כל סכום ההשקעה" (סעיף 4 ז' להסכם).

העסק לא התחיל לפעול ביום 15.12.03 – אבי הנתבעת החל בשיפוץ גרם המדרגות בחנות ככל הנראה רק בסמוך למועד זה; היא עצמה נסעה לספרד כדי לרכוש שם בדים ופריטי אופנה; גם התובע נסע לספרד אך טוען שהנסיעה שלה לא תואמה אתו והנתבעת פשוט נעלמה לו – ובין השותפים "הטריים" התגלעו מחלוקות כמעט בכל עניין. התובע סבר שאין צורך להחליף את השטיח הקיים בחנות בשטיח חדש; שיפוץ המדרגות בחנות נראה לו מיותר; ובמיוחד לא היה מקובל עליו, הניסיון של הנתבעת להיעזר לצורך עיצוב החנות בעצתו של מומחה לפאנג שואי – לגבי דידו מדובר במה שהוא מכנה מגרשי שדים וקוסמים. וכך, בתוך שבועיים ימים לאחר המועד שנקבע לפתיחת החנות, היה ברור לשני הצדדים שאין לשותפות ביניהם, תקומה. כל אחד מטיל את האשמה על השני וטוען שהוא דווקא רצה להמשיך אבל שותפו מאן – הנתבעת טוענת שהתובע הודיע על ביטול הסכם השותפות לאחר שנואש ממנה על שלא נעתרה לחיזוריו האגרסיביים, ואילו הוא טוען שהנתבעת היא שביקשה לבטל את הסכם השותפות משום שהבינה שהעסק המתוכנן "גדול עליה". כך או כך, ב-1.1.2004 התייצבה הנתבעת במשרד בא כוחו של התובע וחתמה על פי הנחיותיו על שלושה מסמכים: הוראה בלתי חוזרת לבנק אצלו נוהל החשבון המשותף, לפיה גם התובע מורשה חתימה בחשבון וחתימתו ביחד עם חתימת הנתבעת, מחייבת את החשבון; הודעה לגב' כרבאסי, בעלת החנות בככר המדינה, שהיא רשאית להשכיר את חנותה חרף הסכם השכירות שנעשה עמה, והודעה לב"כ התובע כי הסכם השותפות בטל ושהעסק המשותף לא יוקם. וכאן, ראוי לציין:

שני המסמכים הראשונים מצורפים כנספחים ה' ו-ו' (בהתאמה), לכתב התביעה ולתצהירו של התובע. המסמך השלישי שאמור היה להיות מצורף כנספח ז' לכתב התביעה ולתצהיר הנ"ל – משום מה לא צורף, אך על תוכנו "מדווח" הן בכתב התביעה והן באותו תצהיר, ולפי האמור שם הנתבעת מודיעה לב"כ התובע כי "החליטה שלא לקיים את השותפות וכי ההסכם בינינו בטל". ואולם, מה שלא צורף כנספח על ידי התובע, צורף כנספח ב' לתצהיר הנתבעת ולתביעה שכנגד, וממנו עולה, שלפי הנוסח המודפס שהוכן לחתימת הנתבעת מבעוד מועד, על ידי ב"כ התובע, הנתבעת אומנם מודיעה "כי החלטתי שלא לקיים את השותפות ביני לבין מר אהרון פרש, וכי ההסכם ביננו בטל", אלא שהנוסח אשר נחתם על ידה, תוקן בכתב ידה כך שלאחר המלה: "החלטתי" ולפני המלים: "שלא לקיים את השותפות" נוספו המלים: "לאחר התיעצות ובהסכמת אהרון פרג'". תיקון דומה הוכנס על ידי הנתבעת גם בהודעה לבעלת החנות (נספח ו' לכתב התביעה ולתצהיר התובע) – שם המלה: "שהחלטתי" תוקנה ללשון רבים כך שהנוסח החתום הוא: - "לאור העובדה שהחלטנו לא לשכור את החנות ולא להפעיל בו את העסק". התובע אגב, אומר בתצהירו שביום 1.1.04 הוא והנתבעת נפגשו במשרד בא כוחו, וכי ההודעה של הנתבעת לבנק (נספח ה' לתצהירו) נחתמה לבקשתו (סעיף 26 לתצהירו). הדעת נותנת אפוא שגם שני המסמכים האחרים שנחתמו על ידי הנתבעת באותו יום, נחתמו על ידה במהלך אותה פגישה ובנוכחותו. מכל מקום, ברור שהצגת הדברים על ידי התובע בתצהירו, כאילו מדובר בהחלטה חד צדדית של הנתבעת שלא לקיים את השותפות ובמעשה העולה כדי הפרת הסכם השותפות – מתנגשת חזיתית בנוסחים המתוקנים עליהם חתמה הנתבעת בפועל, ואלה דווקא מתיישבים היטב עם עדותו של מר עמרי כהן. הלה נשאל: "מה היו הנסיבות לפירוק השותפות?" ותשובתו הייתה: "היו ביניהם חילוקי דעות לקראת הסוף נאמר לי על ידו שהוא לא רוצה והיא לא רוצה..." (פרוטוקול מ-24.9.2009, עמ' 51). מר עמרי כהן שמונה על ידי התובע לפקח על הוצאת כספים מהחשבון המשותף, מעיד על ששמע מפי התובע ידידו; אין כל סיבה שלא לקבל את גרסתו – להיפך, וזו כאמור תואמת את האופן שבו מוצגים הדברים במסמכים שנחתמו על ידי הנתבעת.

התובע משתית את תביעתו מהנתבעת להחזר מלוא סכום השקעתו ולפיצויו, על העילה של הפרת הסכם על ידי הנתבעת – היא הייתה אמורה להפעיל את העסק בחנות כך שפתיחת החנות במועד שנקבע –15.12.03 - הייתה באחריותה, אך העסק כידוע לא החל לפעול עד לאותו מועד וכן - על הוראת סעיף 4 ז' אשר מקנה לתובע את הזכות לבטל את ההסכם אם "לא תצא השותפות לפועל והעסק לאט יתחיל לפעול ביום 15.12.03 בחנות".

הנתבעת טוענת שהסעיף החל הוא סעיף 11 להסכם השותפות אשר מסדיר את חובות וזכויות הצדדים בפירוק השותפות ולפיו, מה שהושקע על ידי השותפים יוחזר להם, להוציא "סכום ההשקעה של אהרון בשנה הראשונה" (סעיף 11 ג. להסכם הנ"ל), מה שאין כן במקרה של ביטול ההסכם לפי סעיף 4 ז' הנ"ל שאז, כפועל יוצא מהביטול זכאי התובע למשוך את מלוא סכום השקעתו.

אשר לטענת ההפרה כעילה לחיובה של הנתבעת בהשבת סכום ההשקעה – מקובל עלי ששני הצדדים לא רצו בקיומה או בהמשך קיומה של השותפות, ובין שהתובע יזם את ביטול השותפות ובין שהנתבעת הייתה היוזמת, שני הצדדים רצו בביטול והסכימו לו. טענת ההפרה אפוא אינה מועילה לתובע, שגם הוא, כפי שנראה להלן, לא היה חף מהפרה, מה גם שלמקרה של אי פתיחת החנות והפעלת העסק במועד, ייוחד כטענת התובע עצמו, סעיף 4 ז' להסכם השותפות. ואומנם מהפן הזה נראית לי עמדת התובע מעמדת הנתבעת, אם כי סעיף 4 ז' הנ"ל אינו מדבר על ביטול בהסכמה, אלא על ביטול יזום על ידי התובע, שמצדו בכלל כופר בכך שההסכם בוטל על ידו. כך או כך - נראה לי שהתובע קורא בסעיף 4 ז' הנ"ל, יותר ממה שיש בו.

סעיף 4 ז' הנ"ל "מדבר" במשיכת כספים, והאפשרות האחת שאליה יכול לכוון הביטוי "למשוך את מלוא סכום ההשקעה", היא למשיכה/הוצאה של מלוא הכספים שנותרו בחשבון השותפות, להבדיל מהטלת חבות על הנתבעת להחזיר לתובע את הסכום שהושקע על ידו בשותפות. צריך לזכור – הסכם השותפות נעשה ונחתם ב-10.12.2003, אך החשבון המשותף שנועד כאמור לשרת את העסק המשותף, נפתח כמעט חודש קודם לכן; החלק הארי מהכספים שהיה על התובע להשקיע בשותפות כבר הוזרם לחשבון זה, וחלק מההוצאות שנדרשו לכינון המיזם המשותף אף הוצאו בפועל: שולמו דמי שכירות לשלושת החודשים הראשונים; הועמדה בטוחה לצורך הוצאת ערבות בנקאית למשכירים (מה שלא ברור הוא אם הבטוחה הזו מומשה לבסוף על ידי המשכירה, אם לאו); נרכשו חומרי גלם, וחלק מהפריטים שהיו אמורים להיות מוצגים בחנות כבר נרכשו או ייוצרו. בעת חתימת הסכם השותפות היה ידוע אפוא שכבר הוצאו כספים למטרת השותפות. למרות זאת, ביטול הסכם השותפות מקנה לתובע זכות למשוך את כספי השקעתו – זה ולא יותר מזה, ובדין כך. ביטול הסכם השותפות כמוהו כביטול של כל הסכם אחר – פועלו הוא מכאן ואילך ולא למפרע: "ביטול החוזה אין משמעותו ביטול מעיקרא, כאילו החוזה לא היה מעולם, משמעותו של ביטול החוזה היא שחרור שני הצדדים, הנפגע והמפר, מחובתם להוסיף ולבצע את חיוביהם על פי החוזה בעתיד." (גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, תשנ"ה, עמ' 545), כך שמה שכבר הוצא לצורך השותפות – אינו בר משיכה, ואינו בר תביעה מהנתבעת, מה גם שהכספים ששולמו על ידי התובע לא שולמו לנתבעת, אלא הוזרמו לחשבון המשותף לצורך מימון המיזם המשותף, כשההוצאות מבוקרות על ידי מר עמרי כהן, איש אמונו של התובע.

זאת ואף זאת. סעיף 4 ז' הנ"ל אומנם מקנה לתובע את הפריבילגיה של ביטול הסכם השותפות אם לא יוחל במימוש מטרת השותפות עד ל-15.12.03 - אך נראה שלא בכדי זכות יתר זו של התובע אינה "תלוית" הפרה דווקא מצד הנתבעת, ודי בזה שהעסק לא התחיל לפעול מכל סיבה שהיא עד למועד האמור, על מנת להקים לתובע את זכות הביטול. אם נעיין בדפי החשבון המשותף נראה, שעד לחתימת הסכם השותפות הזרים התובע לחשבון, סכום כולל של 199,184.51 ₪ שהיו שווי ערך לכ-45,000$, וסכום זה לא השתנה גם עד ל-15.12.03, למרות שעד למועד זה היה על התובע להזרים לחשבון השותפות את מלוא סכום ההשקעה שעמד כאמור על 50,000$. הנתבעת טוענת שהתאריך של 15.12.03 נקבע באופן שרירותי ולא היה ישים מלכתחילה שכן החזקה בחנות נמסרה לצדדים רק במועד הנ"ל או ממש בסמוך לו; ממילא נדרשו שיפוצים בחנות על מנת להכשירה למטרת העסק המתוכנן, והיא עצמה לא הייתה ערה לכך שהשותפות עומדת בסכנת ביטול אם החנות לא תיפתח במועד האמור. את חוסר ערנותה בנקודה זו תולה הנתבעת בבא כוחו של התובע שלא היסב את תשומת לבה לכך, למרות שהוא היה זה שערך את הסכם השותפות ועבור שניהם, והגם שספק הוא בעיני אם יש בטענה זו של הנתבעת כדי להועיל לה עתה – הרי אין חולק על כך שהיא חתמה על הסכם השותפות מרצונה החופשי ולאחר שהעירה את הערותיה לנוסחו - העובדה היא שבמה שנוגע להשלמת סכום ההשקעה, גם התובע התעלם מה"מועד הקריטי" של ה-15.12.2003, ונתלה בו רק לצורך ביטול הסכם השותפות. רוצה לומר, אפילו היה התובע צודק בתלותו בנתבעת את העובדה שהעסק לא התחיל לפעול ב-15.12.2003 – לא יהיה זה מרחיק לכת להניח שבאמצעות התאריך הזה שהיה מאוחר ממועד חתימת הסכם השותפות ב-5 ימים בלבד, ביקש התובע להבטיח לעצמו דרך מילוט נוחה מהשותפות ואגב זאת, גם דאג שלא להוסיף על הסיכון הכספי שכבר נטל על עצמו. לעומת זאת, כשכבר היה ברור שהעסק לא יוקם – לפי גרסת התובע, הנתבעת הודיעה על ביטול השותפות ב-31.12.2003 - טרח הוא בו ביום או למחרתו, להשלים את סכום ההשקעה ל-50,000 $ ומיד למשוך מהחשבון סכום כמעט כפול. וכך ב-1.1.04 הוזרם לחשבון סכום של 63,550.40 ₪, ונמשך ממנו בשיק לפקודת התובע, סכום של 110,000 ₪.

די במה שנאמר כדי לדחות את תביעת התובע, להוציא לעניין הסכומים שעדיין נמצאים בחשבון השותפות. לפי דפי החשבון – היתרה ביום 3.6.2004 עמדה על 47.56 ₪ בלבד, אך ב-6.1.2004, מספר ימים לאחר שהשותפות בוטלה, בוצעה מכספי החשבון "הפקדת פרימון" בסכום של 23,480 ₪, וב-21.4.2004 נזקף לזכות החשבון המשותף סכום של 7,000 ₪ בעקבות "משיכה מפרן", וסכום זה שימש לכיסוי החובה בחשבון. אי לכך, ככל שמדובר בחשבון פיקדון אשר קשור או מסונף לחשבון השותפות, להבדיל מחשבון פרטי של התובע לבדו, יש לראות את התובע כמי שזכאי עקרונית לקבל את יתרת זכות הפיקדון, ולאור האמור בסעיף 11 להלן, התובע אכן זכאי לקבלו.

עוד אני רואה להוסיף. אין ספק שסכום התביעה כפי שהוגשה על ידי התובע – מנופח ועולה לאין שיעור על הסכום שהוא זכאי לו כאמור לעיל. התובע דורש כזכור מהנתבעת, את סכום ההשקעה שלו בשותפות שעמד לטענתו על 50,000$, בצירוף פיצוי גלובאלי בסכום של כ-10,000$. אלא שמדפי החשבון עולה שמהחשבון בוצעו העברות בסכום כולל של כ-64,868 ₪; לפי עדותה של הנתבעת שלא נסתרה – מדובר בהעברות לחשבונו הפרטי של התובע: "רואים שם שכל כמה ימים מועבר סכום ועוד סכום, אתה יודע למה? כי בחשבון שלו הוא העביר את כל הכסף שיצבור ריביות וכל פעם העביר בשקלים..." (פרוטוקול מ-31.12.2008, עמ' 36). בנוסף, ב-1.1.2004 נפרע בחשבון המשותף השיק על סך של 110,000 ₪ שנזכר לעיל. התובע לא מצא לנכון להזכיר את השיק הזה בכתב התביעה, אבל כן ראה להכחיש נמרצות את גרסת הנתבעת ביחס אליו, הן בתצהירו והן בכתב תשובתו לתביעה, ורק לאחר יגיעה רבה הצליח בא כוח הנתבעת לחלץ ממנו בכל זאת הודאה בכך שסכום השיק הגיע לכיסו: "אם בטעות אמרתי שלא קיבלתי יכול להיות שזה נעלם לי מהמוח. נכון שלקחתי, אך מנהל הבנק הכריח אותה להוציא את זה" (פרוטוקול מ-31.12.2008, עמ' 25). הוא אף אישר בהמשך שהשיק הזה נחתם על ידי הנתבעת בבנק לאחר ש"עשינו חשבון והיא אמרה בסדר שהיא תביא לי את השיק..." (שם, בעמ' 25). אחרי שהשיק הנ"ל נפרע, היתרה בחשבון עמדה על כ-23,483 ₪, ובסכום זה בקירוב בוצעה כעבור מספר ימים אותה "הפקדת פרימון". כל זה, מהווה חיזוק נוסף לכך שהתובע זכאי לכל היותר ליתרת סכום הפיקדון. ואשר לטענת התובע שהנתבעת לא הסבירה על מה הוצא שאר הכסף שהוזרם לחשבון – הנתבעת לא יכלה להוציא מהחשבון כספים אלא באישורו של ידידו ואיש אמונו של התובע; הלה אישר זאת בעדותו; הוא גם אישר שלאחר שהודע לו על ביטול השותפות הוא לא אישר כל משיכות מהחשבון, ואיני סבורה שהתובע יכול להישמע בטענה זו. גם שלא מדובר בתביעה למתן חשבונות, ומכל מקום - הנתבעת, כפי שנראה להלן, הציגה רשימת מלאי שבוודאי יכולה להסביר חלק נכבד מהסכומים שהוצאו מהחשבון, מעבר להעברות שבוצעו ממנו.

אשר לפיצוי הגלובאלי בסך של 10,000$ - סכום זה נתבע בגין "עלויות שהיה נוספת שנאלץ התובע לשהות בארץ עקב ההסתבכות עם הנתבעות" (התביעה הוגשה במקור גם נגד אמה של הנתבעת, אך זו נמחקה מכתב התביעה בהסכמה - פרוטוקול מ-28.12.2006, עמ' 11); אובדן ימי עבודה בחו"ל, ועגמת נפש עקב "מעשי ומחדלי הנתבעות" – אין מקום לפיצוי גלובאלי בגין עלויות שהיה נוספות ואובדן ימי עבודה. עלויות כאלה צריך לפרט ולהוכיח – מה שלא נעשה. די בזה כדי לדחות דרישה זו וזה עוד לפני שנכנסים לשאלה אם התובע בכלל זכאי לגלגל את העלויות הללו על הנתבעת. אשר לעוגמת הנפש – יש להניח שהפרשה כולה לא נעמה לתובע. אבל גם הנתבעת לא רוותה נחת ממנה – נהפוך הוא; בסופו של יום הסכם השותפות בוטל על דעת שני הצדדים, ואני סבורה שגם דרישה זו דינה להידחות.

נותרה התביעה שכנגד שאלה הם רכיביה –

סכום של 64,050 ₪ נתבע בגין השיק על סך של 110,000 ₪ שמחציתו (55,000 ₪), שייכת לנתבעת בהיותה שותפה ב-50% מנכסי השותפות והכנסותיה. לטענת הנתבעת השיק הנ"ל הוצא מקופת השותפות בעורמה ובגניבה;

סכום של 6,409 ₪ נתבע בגין שכר שהנתבעת שילמה לעובדת מכספה;

סכום של 4,418 ₪ נתבע בגין סכומים ששולמו על ידי הנתבעת לחברת פרטנר עבור הטלפון הנייד ששימש את התובע, אך היה רשום על שמה;

סכום של 100,000 ₪ נתבע כפיצוי גלובאלי בגין נזקים נפשיים ועגמת נפש עמוקה.

אשר לסכום של 64,050 (סכום זה מורכב מ-55,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה למועד התביעה) – נכון שלפי סעיף 4 ב. להסכם השותפות, הצדדים שותפים בחלקים שווים בנכסי השותפות והכנסותיה, אבל סעיף 4 ז' שנדון בהרחבה, מקנה לתובע זכות למשוך את כל סכום ההשקעה עם ביטול הסכם השותפות; אין חולק על כך שהסכם השותפות בוטל, והלא הנתבעת עצמה טוענת שמי שביטל את ההסכם הוא התובע; אין ספק שהתנאי לביטול ההסכם - התקיים, שהרי העסק לא התחיל לפעול ב-15.12.2003 וגם לא לאחר מכן, ובחשבון השותפות נותר לאחר פירעון השיק סכום שהיה בו די לכיסוי חובות השותפות הידועים לנו. אני סבורה אפוא שאין בסיס לדרישה זו של הנתבעת.