פרשנות המילים "אני אחראי" שנאמרו ע"י מנהל ביחס לחובות החברה

רקע עובדתי

1.         ביום 14.4.05, הגישה חברת  ריכרד  קאופמן-קולור כימי בע"מ (להלן: " התובעת") כתב תביעה בסדר דין מהיר נגד חברת חותם המשי בע"מ (להלן: "הנתבעת 1") ונגד מר יעקב טרוזמן (להלן: " הנתבע 2") בסך 17,383 ש"ח.

2.         הנתבעת 1, חברה שעסקה בהדפסות משי. הנתבע 2, בעלים של 10% ממניות הנתבעת 1ומנהל משותף של הנתבעת 1.

3.         בשנת 2004 נקלעה הנתבעת 1 לקשיים כלכליים.

באמצעות מנהליה, ניהלה הנתבעת 1 מאבק הישרדות בניסיון להשתקם כלכלית, אך בחודש נובמבר 2004, או בסמוך לכך, נסגר מפעלה של הנתבעת 1 ולטענת התובעת, שבעה שיקים שמסרה הנתבעת 1 להבטחת חובה, לא נפרעו ואף הנתבע 2 שהתחייב באחריות אישית לפירעון החוב, לא פרע אותו.

לטענת הנתבעים, השיקים נמסרו כביטחון ולא לתשלום החוב. הנתבע 2 לא התחייב בהתחייבות אישית וכל התחייבויותיו במסגרת תפקידו כמנהל במפעלי הנתבעת 1, שהיא חברה בע"מ ואין לחייבו באופן אישי. גם כרטסת הנהלת החשבונות שהוצגה אינה אמינה, שכן גם רו"ח שהעיד מטעם התובעת, אישר שהשיקים לא מופיעים בכרטסת הנהלת החשבונות. כל התשלומים תמורת הסחורה שולמו לתובעת במזומן ואי העקביות בעדויותיהם של נציגי התובעת מדברת בעד עצמה.

4.         מעדויות הצדדים עולה, כי קשרי המסחר בין הנתבע 2 ובין מנהלי התובעת, משך שנים ארוכות        העמיקו קשרי ידידות ואמון, שהביאו לסבלנותם של מר טרוזמן מטעם התובעת וכל נציג מטעמה, כאשר נקלעה הנתבעת 1 לקשיים וביקשה לאפשר לה להיחלץ מהקשיים הכלכליים שנקלעה אליהם.

            לדברי גב' גרינברג, מר טרוזמן  שוחח איתה בקשר לחוב נשוא התביעה ואמר לה:

" אתם מכירים אותי כבר שנים רבות ואתם יודעים שאני לא

  אתקע אתכם... אני אחראי לכך שתקבלו את המגיע לכם".

            ואולם, כאשר נתבקש מר טרוזמן  להעלות את האמור בעל פה בהתחייבות אישית בכתב, סירב.

5.         מהעדויות שהובאו בפני עולה, כי על אף שהייתה התובעת מודעת לקשיים הכלכליים של הנתבעת 1, היא נענתה בחיוב לבקשתו של הנתבע 2 והחל מחודש יוני 2004 המשיכה לספק סחורה לנתבעים כנגד תשלומים במזומן עבור הסחורה ועל אף החוב הקיים.

            הנתבע 2 מסר לתובעת מספר המחאות, שלוש חוללו על ידי הבנק מסיבה אכ"מ והרביעית בשל בעיה בעריכתה. בהודעת הנתבע 2 לתובעת, בנובמבר 2004, כי מונה כונס נכסים לנתבעת 1 ואין ביכולתם לפרוע את יתרת החוב, ראתה התובעת סתימת הגולל על התחייבויותיו האישיות, לכאורה, של הנתבע 2.

6.         ידוע הדבר לכול, כי ההתנהלות העסקית, במקרים רבים, היא ללא רחם כלפי הזולת ובשאיפת כל חברה לממש כל הזדמנות להשאת רווחים מקסימאליים, לטובת החברה ככלל ולמנהלי ו/או בעלי המניות בפרט. על כך קיים מאבק סוציאלי המהווה נושא לדיון בהיבטים אידיאולוגיים ופילוסופיים, של כלל השוק ושיטת הקפיטליזם כנגד כל גישה כללית אחרת, לרבות ניהול עסקים בהפסדים ותקוות התאוששות ושגשוג כלכלית לאחר השקעת מאמצים.

            לעומת זאת, קיימת הגישה החברתית. כאשר מדובר בעסק בו הצדדים לעסקה מכירים שנים רבות, שורר אמון ביניהם והתחייבות של כל אחד מהם נושאת עמה ערך מיוחד. 

כך, היה המצב בענייננו.

דיון

7.         התובעת מבססת את התביעה בעיקר על הטענה, כי הנתבע 2 התחייב באופן אישי לפרוע את החוב הקיים.

            לטענת התובעת, אי פירעון החוב הותיר את מנהלי התובעת בתחושה של בגידה, אדם שהכירו כישר ואמין ואשר לא עמד בהתחייבותו המפורשת כלפיהם.

8.         השאלה הראשונה השנויה במחלוקת היא, האם קיים חוב.

השאלה השנייה היא, האם הנתבע  2 נטל על עצמו, באופן אישי, את ההתחייבות לפירעון החוב. קרי, האם הנתבע 2 הפך את עצמו לערב לפירעון החוב, מבחינה משפטית אובייקטיבית.