פרקליטות מחוז ת"א - אזרחי נ' תאמר חסן עטיה אבו עידה ואח'

פסק דין

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטת השופטת זהבה אגי, סגן נשיאה, אשר חייבה את כל אחד מהמשיבים להפקיד ערובה בסך 3000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית צמודת מדד להבטחת הוצאות המשפט, כאמור בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

2.המשיבים הגישו נגד המבקשת תביעת נזיקין בגין אירוע שהתרחש, לטענתם, ביום 16.3.2003, במסגרתו נפגעו המשיבים פגיעות גוף כתוצאה מפגיעת טיל שנורה ממסוק של צה"ל אל עבר מכונית נוסעת בעזה.

3.המבקשת הגישה בקשה להפקדת ערובה, מן הטעם, כי המשיבים אשר מתגוררים בתחום הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, הינם בבחינת מי שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, ולפיכך תתקשה המבקשת לגבות את הוצאותיה במידה והתביעה תדחה.

לעומתם, טען ב"כ המשיבים, כי הבקשה נועדה לחסום את שערי בית המשפט בפני המשיבים המצויים במצב כלכלי קשה, כפי שתואר בתצהיר שצורף לתגובה, וכי המבקשת לא הראתה בצורה המניחה את הדעת כי סיכויי התביעה קלושים וכי ביכולתם הכלכלית של המשיבים להפקיד את הערובה המבוקשת.

4.בית משפט קמא סקר הלכות הנוגעות לחיוב והפקדת ערובה, הגיע למסקנה, כי יש לראות במשיבים כמי שמגוריהם מחוץ לגבולות המדינה וכי יש להטיל עליהם ערובה מבלי שנבחנים הלכה למעשה סיכויי התביעה. עוד קבעה השופטת קמא, כי בנסיבות המקרה, ונוכח טענות המבקשת, כי הפעולה הינה פעולה מלחמתית, סיכויי התובענה אינם ברורים בשלב זה, ויש טעם בחיוב המשיבים בערובה להוצאות. באיזון מכלול כל השיקולים, הורתה להפקיד סך של 3,000 ₪ לגבי כל אחד מהמשיבים.

על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

5.לטענת ב"כ המבקשת, הסכום שנקבע על ידי בית משפט קמא אינו ריאלי, אינו מתחשב בהוצאות הממשיות העלולות להגרם למשיבה ואינו תואם את גובה הסכום שנקבע בפסקי הדין שניתנו על ידי בתי המשפט השונים. עוד נטען כי התצהיר שהוגש על ידי המשיבים, אינו מפורט ולא ניתן להעלות ממנו את מצבם הכלכלי של המשיבים לאשורו.

ב"כ המשיבים מבקש לאמץ את החלטת בית משפט קמא מנימוקיה.

6.עיינתי בבקשה ובתגובה על נספחיהן.

על פי הוראות תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה.

7.תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי:

"519(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחיה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחיה בתנאים שייראו לו, לרבות ענין ערובה והוצאות".

ברע"א 2310/10 לידיה והבה אבו קבע ואח' נ. מדינת ישראל ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 27.6.2010) התייחסה כב' השופטת אסתר חיות ליישומה של תקנה 519 לתקנות הנ"ל באומרה:

"על פי הוראת תקנה 519(א) המצוטטת לעיל, מוקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע. לצורך כך, נדרש בית המשפט לאזן בין זכותו של הנתבע שלא לצאת בחיסרון כיס אם תידחה התובענה ויפסקו הוצאות לטובתו, ובין הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב), ככל שלא יוכל לשאת בתשלום הערובה (ראו רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, פיסקה 7 ([פורסם בנבו], 13.7.2008); רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פיסקה 9 [פורסם בנבו], 11.2.2009); גורן, בע"מ 750-751). במסגרת בחינת בקשה להטלת ערובה יבחן בית המשפט את כלל השיקולים הצריכים לעניין כגון סיכוייו ומורכבותו של ההליך, שיהוי בהגשת התובענה ומקום מגוריו ומצבו הכלכלי של התובע. בהקשר זה הלכה היא, כי אם מתגורר התובע מחוץ לתחומי השיפוט (ותושבי האזור נחשבים בעניין זה כמי שמתגוררים מחוץ לתחום השיפוט; ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נ"ח(5) 865, 869 (2004) (להלן: עניין איברהים)), ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בישראל, יטה בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו על פי תקנה 519 (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, מ"ד(1) 647 (1990); רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ, פיסקה 2 ([פורסם בנבו) 17.4.2001); רע"א 8206/08 אלבשיתי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 ([פורסם בנבו] 31.1.2010)). עם זאת, היותו של התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד לצוות עליו להפקיד ערובה, ועל בית המשפט לשקול שיקולים רלוונטיים נוספים ולדון בכל מקרה על פי נסיבותיו (ראו: עניין איברהים שם; גורן, בעמ' 751)."

ברע"א 2146/04, מדינת ישראל נ. עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פד"י נ"ח(5), בעמוד 865, קבע כב' השופט א. גרוניס (בעמוד 868, 869) את הכללים שעל בית המשפט לשום לנגד עיניו באומרו:

"5. איזון דומה נעשה במסגרת הסמכות הקבועה בתקנה 519, אשר השימוש בה מודרך אף הוא לאורה של זכות הגישה לערכאות ולאור הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע כי לא יצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה. הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית, אולם במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ [6]). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינית, אשר נחשבים לצורך העניין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל [7]). בית המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו (ראו רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ [8]). לאור כל האמור לעיל ברי כי שיקול דעתו של בית המשפט המסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות."

8.בשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו על ידי הערכאות השונות, הטילו בתי המשפט על תובעים להפקיד ערובה בתביעות של תושבי השטחים כנגד המדינה, בעילה של נזק שנגרם כתוצאה מפעולות מלחמה. על פי פסקי דין אלה, נקודת המוצא לגבי גובה הסכום שיש להטילו - וזאת כמובן לאחר שקילה ואיזון בין כל השיקולים - הינו סך של 9,000 ₪, שנקבע בפסק הדין בעניין באסל איברהים הנ"ל, ובהיותו משוערך הוא מגיע לסך של כ-20,000 ₪ (ראה והשווה רע"א 8206/08 אחמד אלבשיתי נ. מדינת ישראל (לא פורסם), ניתן על ידי כב' השופט א. גרוניס ביום 6.5.09).

9.בית משפט קמא קבע, כי בשקלול כל הנתונים, הגיע למסקנה אשר הגיע. דא עקא, שלא ברור כלל מהחלטת בית משפט קמא, מה הביאו לקבוע את הסכום שקבע. בהחלטה אין התייחסות לכמות העבודה וההוצאות שעל המבקשת להוציא בשל ניהול הדיון בתביעה; אין התייחסות למצבם הכלכלי של המשיבים וגובה הסכום שבאפשרותם להפקיד וכיו"ב. בית משפט קמא גם לא התייחס לסכומים אותם נוהגים בתי משפט לקבוע במקרים דומים, ולא הסביר מדוע סטה מהם.