פרקוביץ נ' הרב פיק ואח'

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 20.2.11 (בת.א. 13861/07, כב' השופטת אנה שניידר), בה קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבים לפינויו של המערער מדירה במתחם "בתי וורשה" בירושלים שבבעלות ההקדש אשר המשיבים הינם נאמניו. פסק הדין מתבסס על מסקנת בית משפט קמא כי יש לדחות את טענתו של המערער כי הינו דייר מוגן בדירה האמורה עקב מגורים רצופים משך 6 החודשים שלפני מועד פטירתו של הסב, אשר לגביו אין מחלוקת כי התגורר בדירה נשוא התביעה כדייר מוגן עד לפטירתו. כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, מסקנתו כאמור מתבססת בעיקר על תעודת עובד ציבור של עירית ביתר עלית, על נספחיה, מהם עולה כי המערער אכן התגורר/החזיק בדירה בביתר עלית בתקופה הרלוונטית.

לטענת המערער, באמתחתו טענות רבות נגד העובדות העולות מן התע"צ האמורה, אלא שלטענתו לא ניתנה לו כל הזדמנות להוכיח את טענותיו נגד התע"צ. מצב זה נוצר, לטענתו, עקב ההשתלשלות הדיונית דלהלן:

א.בהחלטת בית משפט קמא מיום 6.10.10 נקבע כי על התובעים (המשיבים דכאן) לצרף את התע"צ לסיכומים אשר עליהם להגיש עד ליום 1.12.10, ועל הנתבע (המערער דכאן) להגיש את סיכומיו תוך 45 יום מקבלת סיכומי התובעים, "והוא רשאי לצרף לסיכומיו כל מסמך אשר יש בו כדי לסתור את האמור בתע"צ".

ב.ביום 23.11.10 נתן בית משפט קמא צו לעיריית ביתר עלית להגשת תעודת עובד ציבור.

ג.ביום 1.12.10 הוגשו סיכומי התובעים ללא צירוף התע"צ.

ד.הנתבע הגיש את סיכומיו ביום 23.1.11, ומאחר שתע"צ לא צורפה לסיכומי התובעים, גם הנתבע לא התייחס, כמובן, לתוכנה של אותה תע"צ.

ה.רק לאחר הגשת סיכומי הנתבע, ביום 25.1.11, הגישו התובעים את תע"צ לבית המשפט, ביום 25.1.11.

ו.בעקבות הגשת תע"צ, הגיש הנתבע ביום 30.1.11 בקשה לבית משפט קמא להוצאת תע"צ מהתיק, לאור האיחור בהגשתה, ולאור העובדה שהתובעים אף לא הגישו כל בקשה מתאימה להגשת תע"צ באיחור.

ז.לבקשה הנ"ל לא ניתנה כל החלטה נפרדת, ובית המשפט התייחס לבקשה רק במסגרת פסק הדין, אשר ניתן ביום 20.2.10.

ח.כאמור, בפסק דין התייחס בית המשפט לבקשת הנתבע להוצאת תע"צ מן התיק, באומרו כדלהלן:

בהחלטה מיום 6.10.10 התקבלה בקשת התובעים לגבי התע"צ, ונקבע כי היא תצורף לסיכומיהם. על אף שסיכומי התובעים הוגשו ביום 1.12.10, הוגשה התע"צ רק ביום 25.1.11 ופרקוביץ ביקש הוצאתה מהתיק עקב האיחור בהגשתה. הואיל ומדובר בראיה מרכזית ואובייקטיבית, ועל מנת להגיע לחקר האמת – ראיתי לקבל את התע"צ כראיית הזמה מטעם התובעים, על אף האיחור בהגשתה.

(פסק דינו של בית משפט קמא מיום 20.2.11 סעיפים 12-13).

מעיון בפסק הדין אף עולה כי בית משפט קמא ייחס לתע"צ משקל מכריע, והסתמך בעיקר על העובדות העולות מתע"צ ומנספחיה, באומרו:

...לאור האמור בתצהיר (של המערער אשר צורף לתעודת עובד הציבור – ב.ג.), לא עמד פרקוביץ בתנאי הנוסף שבחוק הגנת הדייר, לפיו לא הייתה לו זמן פטירתו של הסב דירה אחרת למגוריו, שכן היה לו חוזה שכירות לגבי הדירה בביתר עלית. משהגעתי למסקנה האמורה, מתייתר למעשה הצורך לבחון את מהימנות עדותו של פרקוביץ בחקירתו הנגדית (שהייתה רחוקה מלהיות מהימנה וזאת בלשון המעטה, וכן את מהימנותם של העדים שהובאו מטעמו של פרקוביץ, הרב יהודה לייב פורוש שהוא דודו, ומר נחמן ארול, שהוא חברו של פרקוביץ...

(פסק דין הנ"ל, סעיפים 23-24).

לטענת המערער, בהחלטת בית המשפט מ- 6.10.10 נקבע כי למערער שמורה הזכות להגיב לתע"צ במסגרת סיכומיו, וזאת על בסיס ההנחה כי התע"צ כבר תוגש יחד עם סיכומי התובעים; ברם, למעשה, נשללה ממנו זכות זו. לאחר שהגיש המערער בקשה להוצאת תע"צ מהתיק עקב האיחור בהגשתה, הניח המערער כי החלטת בית המשפט בבקשתו בו תבוא, ואם תידחה בקשתו ויחליט בית משפט קמא להשאיר את התעודה בתיק, כי אז יגיש בקשה מתאימה למתן הזדמנות להגשת תגובה מכוח החלטת 6.10.10. במקום זאת, הגיעה תגובת בית משפט קמא לבקשתו להוצאת התע"צ מהתיק רק כחלק מפסק הדין הסופי, ולא בהחלטה נפרדת, וכך עמד המערער פתאום בפני עובדה מוגמרת, כשפסק הדין מסתמך באופן מכריע על אותה תע"צ, ללא שניתנה לו כל הזדמנות להגיש את אותה תגובה אשר את הגשתה קבע בית משפט קמא בהחלטת 6.10.10.

אומנם, מהערותיו של בית משפט קמא המובאות לעיל ניתן להסיק כי על אף ההסתמכות על תע"צ ועל צירופיה, הגיע בית המשפט למסקנותיו גם על בסיס התרשמות מאוד שלילית בכל הקשור למהימנותו של המערער בחקירתו הנגדית. עם זאת, בית משפט קמא הצהיר מפורשות כי הוא אינו מסתמך על מסקנות אלו בנוגע למהימנותו של המערער ושל עדיו האחרים, מאחר שהתע"צ והנספחים מכריעים את הכף נגדו. דא עקא, מסקנות בית המשפט בנוגע לתע"צ אמורות היו להתקבל רק לאחר מתן הזדמנות לנתבע להגיש מסמכים אשר בכוחם, לטענתו, לאיין את המסקנות הנובעות מאותה תע"צ; והזדמנות זו נמנעה ממנו בכך שבית משפט עבר ישירות למתן פסק הדין במקום שייתן החלטה נפרדת בבקשה להוצאת תע"צ מהתיק, ובמקום שבית משפט יפנה ביוזמתו לנתבע בהוראה דיונית שיגיש את תגובתו לתע"צ לפני שבית משפט יפנה למתן פסק דינו.

בלי להיכנס למסקנות העובדתיות והמשפטיות של בית משפט קמא, הרי שבהשתלשלות העניינים כמפורט לעיל אכן נפגעה זכות הטיעון של הנתבע. גם אילו לא היה נותן בית משפט קמא הוראה מפורשת בהחלטתו מיום 6.10.10 כי הנתבע יוכל להגיש תגובה לתע"צ, הרי שאין כל ספק כי זכות זו הייתה נשמרת לנתבע, מעצם העובדה שמדובר במסמכים קריטיים שבכוחם לחרוץ את גורלה של הגנתו; על אחת כמה וכמה, לאחר שבית משפט קמא קבע מפורשות כי הנתבע יוכל להגיב לתע"צ במסגרת סיכומיו. אי לכך, אין כל הצדקה ל"מחיקת" הזדמנות זו להגשת תגובה רק עקב כך שתע"צ הוגשה באיחור לאחר שהנתבע הגיש כבר את סיכומיו.

אי לכך, דין הערעור להתקבל, ועל כן, אני מבטל בזה את פסק הדין ומחזיר את התיק לבית משפט קמא להמשך ההליכים, על בסיס שמירת זכותו של הנתבע להגיב לתע"צ ולנספחיה.