אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פרץ נ' תחנת דלק מפגש השרון בע"מ

פרץ נ' תחנת דלק מפגש השרון בע"מ

תאריך פרסום : 30/03/2011 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום פתח תקווה
4007-06
29/03/2011
בפני השופט:
שירי רפאלי

- נגד -
התובע:
דוד פרץ
הנתבע:
תחנת דלק מפגש השרון בע"מ
פסק-דין

פסק דין

הנתבעת (להלן – "מפגש השרון") מפעילה תחנת דלק בפתח תקווה. בתחנה זו מנהל התובע (להלן – "פרץ") עוד משנת 1962 עסק של תיקון תקרים ("פנצ'ריה"), לאחר ששכר שטח בתחנה בשכירות מוגנת.

החיים המשותפים בתחנה הצפופה לא התנהלו על מי מנוחות, ומעת לעת נתגלעו סכסוכים בין פרץ לבין מנהלים שונים של התחנה. לאחר שמפגש השרון החלה לנהל את התחנה ובמיוחד לאחר שהקימה בה מתקן אוטומטי לשטיפת מכוניות, החמירו היחסים לכדי משבר. הצדדים לא השכילו להגיע להסכמות בדבר אופן הפעילות השוטפת במקום, ומאידך לא הצליחו לגבש הסדר ל"הפרדת הדבקים". משכך, נותרו עד עצם היום הזה חבוקים ב"חיבוק דב". עתה תולים שניהם את יהבם בבית המשפט, כשכל אחד מהם עותר לשורת צווים קבועים שמטרתם להסדיר את ההתנהלות השוטפת בשטח התחנה. אין לי אלא להעיר, כי אני מטילה ספק ביכולתו של בית המשפט להביא מזור לכאבי הצדדים ולהוות תחליף לפתרון של הסכמה, שכן ברי כי אין ביכולת בית המשפט ליצור יש מאין: להגדיל את שטח התחנה הצפופה, לשנות חוזים שנכרתו לפני עשרות שנים או להסדיר כל תג וכל תו של פעילות התחנה היומיומית באופן שייתר הסכמות וויתורים הדדיים. בית המשפט עשה מאמצים לסייע לצדדים להגיע להסכמות כאלה, ניסח עבורם טיוטת הסכם ואף ערך ביקור בשטח, אך ללא הועיל. נותר איפוא להכריע בפלוגתאות ולקוות כי בעתיד יגיעו הצדדים להידברות ולפתרון מוסכם.

רקע עובדתי

תחנת הדלק נשוא תובענה זו הינה תחנה ותיקה, ואין חולק כי כבר בתחילת שנות הששים פעלה במקום תחנת תדלוק, סיכה ורחיצת מכוניות ידנית. מדובר בשטח שהוא בבעלות קק"ל והוחכר במשך השנים לחוכרים שונים. החוכרת הראשונה היתה חברת סיכה ושירותים פתח תקווה בע"מ.

בשנת 1962 נכרת בין חברת סיכה ושירותים פתח תקווה בע"מ לבין פרץ חוזה שכירות מוגנת (נספח א' לתצהיר פרץ), בו שכר פרץ מהחברה צריף וכן "שטח של 20 ממ"ר בכניסה לצריף" (ראה "והואיל" שני ושלישי לחוזה השכירות), למטרת "בית מלאכה לתקון תקרים ומכירת צמיגים בלבד" (ס' 4 לחוזה).

תשריט שטחה של התחנה צורף לתיק על ידי שני הצדדים (ראה, למשל, נספח ב' לתצהיר פרץ). אין חולק וכעולה גם מהתשריט, לתחנה פתח כניסה אחד בלבד, וזאת מכיוון צפון (רח' ז'בוטינסקי), ברוחב של כ – 7 מ'. המושכר שהושכר לפרץ (הצריף והחצר הצמודה) נמצא בחלקה הדרום-מזרחי של התחנה וסומן בתשריט בצבע אדום. מתקן הסיכה שנמצא בתחנה בזמנו סומן בתשריט בצבע צהוב. אין חולק, כי תחנת הסיכה כללה מתקני הרמה ("ליפט") שהותקנו בשלושת מסלולי השטח הצהוב, לרבות במסלול שסומן בתשריט 5-6, שהוא הסמוך ביותר לכניסה לבית העסק של פרץ (לעניין קיומו של מתקן הרמה במסלול זה ראה עדות פרץ בדיון מיום 27.6.06). בתחנה חנות אביזרי רכב שסומנה בתשריט בסגול. מתקן שטיפה חדש שנבנה בתחנה סומן בירוק.

סמוך לאחר חתימת חוזה השכירות, גודרו מיכלי הדלק של התחנה באופן שמנע גישת מכוניות לשטח החצר שליד צריפו של פרץ (ראה קביעות בית המשפט בפסק הדין בתיק א 1057/79, נספח ה' לתצהיר פרץ, קביעות שהן בבחינת מעשה בית דין בענייננו). ממועד זה ואילך שימש שטח זה כמקום אחסון לצמיגים וציוד של פרץ, אשר את תיקוני המכוניות ביצע כשהן חונות במקומות שונים ברחבי התחנה על בסיס "מקום פנוי" ובתיאום עם מנהלי התחנה (ראה פסק הדין לעיל). אין חולק, כי הדברים התנהלו כך משך כ - 17 שנה.

בינואר 1979 נרכשה השליטה בחברת סיכה ושירותים בע"מ על ידי מר אליעזר לרמן (להלן – "לרמן"). מיד לאחר מכן פרצו מחלוקות בין לרמן לבין פרץ, וחברת סיכה ושירותים בע"מ בהנהלתו הגישה כנגד פרץ מספר תובענות, כדלקמן: תביעת פינוי בעילת צורך עצמי לפי חוק הגנת הדייר (ת.א. 2447/79); תביעת פינוי בעילה של הטרדה, הרגזה ומטרד ליחיד, בטענה כי העובדה שלקוחותיו של פרץ חונים ברחבי התחנה מפריעה לתפקוד התחנה (ת.א. 1911/799(; תביעת לסילוק ידו של פרץ מכל שטחי התחנה שאינם כלולים במושכר על פי החוזה משנת 1962, ובכלל זאת למנוע ממנו להחנות מכוניות בכל שטח החורג מגבולות הצריף וחצר של 20 מ"ר הצמודה לו (ת.א. 1057/79).

בעוד הליכים אלה תלויים ועומדים בערכאות, נרכשו הזכויות במקרקעין ובתחנה על ידי חברת דלק השקעות ונכסים בע"מ (להלן – "חברת דלק"), שצורפה כצד להליכים. התביעה בתיק 2447/79 נמחקה בשל חילופי הצדדים, ואילו שתי התובענות האחרות נדונו לגופן וניתנו בהן פסקי דין (כב' השופט גולדברג). בשל חשיבות הקביעות בפסקי דין אלה למחלוקת שלפני, אעמוד להלן על עיקריהם.

ביום 15.7.82 ניתן פסק דין בתביעת הפינוי בעילת ההטרדה וההרגזה (א 1911/79). בית המשפט דחה את התביעה בקבעו כי השימוש שעושה פרץ בשטח התחנה על מנת להחנות את מכוניות לקוחותיו לצורך ביצוע תיקונים, אינו עולה כדי הטרדה או מטרד. בית המשפט קבע כי מדובר בשיטת עבודה מוסכמת וארוכת שנים, שנבעה מכך שמעולם לא הוגדר שטח ספציפי קבוע של ה- 20 מ"ר בו יכול היה פרץ להחנות את רכבי לקוחותיו, כדברי בית המשפט: "נקל להבין ששורש כל החיכוכים בין הצדדים הוא בעובדה שאין לנתבע מקום קבוע להחנות בו את כלי הרכב הבאים אליו וזאת משום שמעולם לא תחמו עבור התובע את שטח ה – 20 מ"ר ... ולכן כלי הרכב הבאים לקבל את שירותו של הנתבע הם בחזקת "נע ונד"", וכן: "לרמן רכש את נכס החברה במצב נתון, אלא שהוא לא היה מוכן לפתור את הקשיים בדרך שנהגו לעשות הבעלים הקודמים ובלא פתרון בדרך שבה נקטו הבעלים הקודמים – פתרון של "תיאום מקומות חניה" – פתרון שיש להשקיע בו רצון טוב, אכן אין מנוס מחיכוכים" (עמ' 10 לפסק הדין). לסיכום, קבע בית המשפט כי: "כבר חזרתי ואמרתי כי לנתבע היתה זכות להחנות את המכוניות שבאו לבקש את שירותיו, אך לנתבע היו קשיים מרובים למימוש הזכות הזו מאחר ואף פעם לא נקבע עבורו מקום קבוע. על כן אפילו הפריעו כלי רכב אלה מדי פעם לתובעת.. אך עדיין אין זו הטרדה והרגזה...".

ביום 27.12.82 ניתן פסק דין בתביעת סילוק היד מכל שטחי התחנה למעט המושכר (תיק א 1057/79, נספח ה' לתצהיר פרץ). החברה עתרה כי פרץ הרחיב את צריף העסק ללא היתר בניה, כי הוא מניח בחצר העסק צמיגים באופן העולה כדי מפגע בטיחותי, וכי הוא מסיג גבול באופן בו הוא מחנה את מכוניות לקוחותיו בכל שטחי התחנה ולא רק בשטח המושכר על פי החוזה. החברה אישרה, כי בעבר אפשרה לפרץ לבצע תיקונים במכוניות של לקוחות שחנו במקומות שונים ברחבי התחנה, אך לדבריה היתה זו זכות שניתנה לביטול בכל עת, ולדבריה, אכן ביטלה אותה במכתב ששלחה אל פרץ ביום 17.4.79. פרץ, מצידו, טען כי יש לפרש את חוזה השכירות ככולל תנאי מכללא לפיו השימוש במושכר יכלול גם החנית מכוניות בשטח התחנה ולא רק במושכר, זאת למשך הזמן הקצר הדרוש לתיקונם. בית המשפט דחה את הטענה כי הצריף נבנה על ידי פרץ ללא היתר, וכן את הטענה כי הנחת צמיגים בחצר הצריף מהווה מפגע בטיחותי. כמו כן, קיבל את עמדת פרץ גם לעניין זכות השימוש בחניה בשטח התחנה ולא רק בשטח המושכר. בהסתמכו על עדות מר זיידס, שהיה מנהלה של החברה בעת חתימת חוזה השכירות ובמשך השנים שלאחר מכן, קבע בית המשפט כי כאשר הנחת מיכלי דלק סיכלה את האפשרות לעשות שימוש בחצר הצמודה לצריף לצורך חנית מכוניות וביצוע תיקונים, שונה החוזה עם פרץ כך שהחברה אפשרה לו להעמיד מכוניות של לקוחות בשטחים אחרים בתחנה. בית המשפט קבע כי מדובר בהודאת בעל דין בדבר שינויים מאוחרים שבוצעו בחוזה, בציינו כי בעניין מיקום השטח הנוסף מסר מר זיידס למעשה שתי גרסאות, כדברי בית המשפט: "זיידס אומר... כי השטח שהוקצה לנתבע לתיקון התקרים מעבר ל – 20 מ"ר היה בכניסה לתחנה בצד ימין... ואולם בעדותו משמיע זיידס גרסה אחרת...זיידס מעיד כי ... היו במקומות שונים בחצר, אך אף פעם לא היו בעיות עם הנתבע בקשר למקומות בהם נהג לחנות מעבר ל – 20 מ"ר כי הוא היה נשמע למנהל העבודה כשבקש ממנו להזיז המכוניות... ההסדר עם הנתבע היה שיעמיד מכוניות במקום שלא יפריע לנו" (עמ' 12 לפסק הדין).

בית המשפט קבע, איפוא, בנקודה זו, ממצאים כדלקמן: "יוצא איפוא, כי משחר ימי השכירות הזו היה מקובל על החברה המשכירה כי שכירות זו לא תעמוד אלא אם ינתן לנתבע זכות שימוש ... בתחנה, שתהיה זכות בלתי נפרדת מזכות השימוש במושכר עצמו, שאם לא כן, לא תתקיים שכירות. נראה לי כי בפועל היה ברור גם ללרמן העקרון שלנתבע זכות לשרת את לקוחותיו מחוץ לתחום השטח שהושכר לו בחוזה השכירות, אלא שהוא לא רצה להשלים עם עובדה זו".

בית המשפט ציין בפסק הדין גם את דבריו של עובד התחנה דאז, כדלקמן: "סימנו בשטח החניה שטח של 20 מ"ר ושם מתקן היום הנתבע את המכוניות הבאות לתיקון אצלו.. המצב השתפר לבלי הכר... בשעה שהנתבע מתקן שם את המכוניות זה לא מפריע לנו. התקנו באזור הזה נקודת אויר. אנו לא מפריעים לו והוא לא מפריע לנו" (עמ' 13 לפסק הדין), בהעירו כי: "ובמה דברים אמורים? בדברים שנעשו לאחר הגשת התביעה, כאשר בקיץ 1980 הוקנה נקודת לחץ אויר בכניסה לתחנת הדלק ומובן שעד שלא הותקנה נקודה זו יכול היה לתקן תקרים רק ליד מקום המגבהים... לרמן מודה כי מכח חוזה השכירות חייבים הם לספק לנתבע אויר דחוס... מאידך גיסא מהסס לרמן בעובדה הפשוטה שאין לנתבע אפשרות להחנות כלי רכב בשטח שהושכר ליד הצריף כי השטח הזה סגור על ארבעת צדדיו...".

מסקנת בית המשפט היתה, איפוא, כי התחנה אינה רשאית לשלול מפרץ את זכות השימוש בשטח בתחנה לצורך חנית מכוניות ותיקונן, שעה שאין לו אפשרות פיזית לעשות שימוש כזה בשטח של 20 המטרים שהושכר לו על פי החוזה, כדברי בית המשפט: "עינינו הרואות כי היה אם ייטול מהנתבע את זכות השימוש בשטח התחנה שמחוץ לתחום 20 המ"ר שהושכרו, הרי שנטלת ממנו את זכות השימוש במושכר עצמו. הא בהא תליא! מה שהתובעים מכנים "ביטול הרשות" לא תועיל במקרה זה. זאת הבינו היטב הבעלים הקודמים. זאת למעשה מבינים גם לרמן כפי שראינו לעיל.... אם נאמר שהתשובה לכך היא חיובית – וזאת אכן דעתי – אז אין החברה התובעת (המשכירה ) רשאית לשלול מהנתבע .. את אפשרויות השימוש בחצר לצורך קיום מטרת המושכר... המסקנה היא כי דין אחד למכוניות פרטיות ולמשאיות שיבואו אל הנתבע לתיקון תקרים. ביסוד שניהם נלקח בחשבון כי המכוניות הפרטיות שבאו אל הנתבע חונות מול העמודים של תאי הסיכה וככל שמקום החניה בצד ימין לכניסה פנוי, חונות שם המשאיות הבאות לקבל את עבודת הנתבע וכאשר בשל חסר מקום הנסיבות מחייבות זאת, חונות המשאיות אף מחוץ לחצר. היוצא מכל המקובץ הוא כי לא במסיג גבול עסקינן ולא בביטול רשות חד צדדית, אלא בזכות שעומדת לשוכר –לנתבע כשם שעומדת לו זכות השכירות לגבי המושכר. אלא ואלה לא ניתנים, לדעתי, לביטול חד צדדי".

אין חולק, כי לאחר שניתן פסק הדין, הוקצה לפרץ בהסכמה שטח בפינה הצפון מערבית של התחנה, בצמוד לכניסה אליה, כשטח חניה בלעדי ללקוחותיו, לצורך ביצוע תיקוני התקרים, והתחנה התקינה בסמוך גם נקודת לחץ אויר לשימושו (להלן – "חניית פרץ"). בין הצדדים מחלוקת לגבי שטחה של "חניית פרץ", כאשר מפגש השרון טוענת כי דובר בשטח של 20 מ"ר בלבד ואילו פרץ טוען כי דובר בשטח גדול יותר של כ – 37 מ"ר. שטח "חניית פרץ" סומן בתשריט התחנה בכחול, כאשר כל צד מסמן את גבולותיו בהתאם לעמדתו.

אין חולק, כי במהלך השנים שלאחר מכן, עשה פרץ שימוש ב"חניית פרץ" לצורך תיקון התקרים, ולצורך כך אף תלה מעל השטח יריעת יוטה למטרת הצללה. עסקו של פרץ התנהל, איפוא, באופן מפוצל: מחד - במבנה בחלקה הדרומי של התחנה, בו אוחסנו הצמיגים, הכלים והציוד המשרדי, ומאידך - ב"חניית פרץ", בה בוצעו התיקונים בפועל. כפועל יוצא מפיצול זה, נאלצו פרץ ועובדיו לנוע תדיר מאתר לאתר ולעבור לצורך כך, בין היתר, במסלולה המזרחי ביותר של תחנת הסיכה (מסלול 5-6 בתשריט).

בשנת 1992 נכנסה לתמונה חברת מפגש השרון, זאת לאחר שחברת דלק התקשרה עימה לצורך ניהול התחנה. בשנים הראשונות נמשכו "העסקים כרגיל" ולא דווח על מחלוקות מיוחדות. אלא שבשנת 2006 החליטה מפגש השרון להקים מתקן מודרני לשטיפת מכוניות במקום תחנת הסיכה. תחילה הוסכם בין הצדדים כי לצורך ביצוע העבודות יפנה פרץ את "חניית פרץ" ולמשך תקופה זמנית יחנה את מכוניות לקוחותיו לפני ה"אזור הצהוב" בשטח שסומן בתשריט במילה "תפעולי". כעבור זמן מה, שינה פרץ את טעמו ופעל על מנת להתנגד להקמת מתקן השטיפה. במסגרת זו הגיש ביום 22.6.06 את התביעה שלפני, בה עתר לצווים זמניים שונים, לרבות מניעת הקמת המתקן. בד בבד, הגיש בקשה למתן צו זמני (בש"א 2499/06).

ביום 27.6.06, לאחר שנחקרו העדים והושמעו סיכומים, דחה בית המשפט (כב' השופטת נד"ב) את הבקשה לסעד זמני, משנקבע כי פרץ הגיש את בקשתו בשיהוי. בית המשפט הוסיף והעיר: "מעבר לדרוש אציין עוד זאת. מהתשריט עולה, כי עיסקו של המבקש מתנהל מקידמת דנא באופן בעייתי, וזאת בשל הריחוק הפיסי בין שני חלקיו. מעדות המבקש עולה, כי לפני התכנון הנוכחי, היתה במקום המסומן בתשריט בצהוב, תחנת סיכה עם שלושה מנופי הרמה. בעת קיומה של תחנת הסיכה, עברו עובדיו והוא מבית העסק, דרך תחנת הסיכה לחניה. אין טענה, כי המבנה הצמוד למסלול 5-6 השתנה בשלב כלשהו. מכאן שאם לפי המצב הקודם היה על עובדי המבקש לעבור דרך תחנת הסיכה בדרך לחניה, עליהם לעבור כעת בעמדת ייבוש המכוניות. אינני סבורה כי יש בכך משום שינוי מהותי לכאורה של תנאי עסקו, המצדיקים לכאורה מתן צו עשה זמני לבנית גדר בטיחות במקום". בית המשפט דחה גם את הבקשה למנוע הריסת קיר שניצב לפתח העסק, משקבע כי המצב שיווצר לאחר הריסת הקיר יהיה בטיחותי יותר מזה ששרר לפניה. ביום 13.7.06 ניתן בהסכמה צו מניעה זמני האוסר על מפגש השרון לבצע עבודות בניה ב"חניית פרץ" (בש"א 2735/06).

ביני לביני, בעוד התביעה העיקרית תלויה ועומדת, ביולי 2006 הושלמה הקמת מתקן השטיפה החדש והוא החל בפעילותו. משכך, ביקשה מפגש השרון כי פרץ ישוב לעבוד ב"חניית פרץ" כבעבר, ולא יחנה עוד את מכוניות לקוחותיו בשטח הצהוב. תחילה סירב פרץ, בטענה כי על מפגש השרון לשוב ולהתקין במקום את סככת ההצללה שפירקה, אך לאחר שבאוגוסט 2006 הוגשה בקשה למתן סעד זמני בעניין, באו הדברים על תיקונם והבקשה נמחקה. עם זאת, יריעת יוטה שפרץ שב ומתח מעל "חניית פרץ" פורקה, כשבין הצדדים מחלוקת לגבי זהות מבצע הפירוק.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ