פרץ נ' קריצ'ו

פסק דין

בפני בית המשפט 2 תביעות שטריות, שהדיון בהן אוחד, והן על סך כולל של 3,500 ש"ח; ראשיתן ב-3 שיקים, שנמשכו לפקודת ה"ה שלומי ועינב פרץ (להלן ביחד – "הזוג פרץ", ובנפרד, "שלומי" ו"עינב", לפי הצורך), שנים מהם, ע"ס 1,200 ש"ח כל אחד, שמשכה הגב' יונה קריצ'ו (להלן – "יונה"), והשלישי ע"ס 1,100 ש"ח, שמשכה הגב' פרי קריצ'ו (להלן – "פרי"). השיקים הוגשו לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 1716019104 נגד יונה, ותיק 1716020102 נגד פרי) על ידי עינב. פרי ויונה הגישו התנגדויות, שהתקבלו בהעדר התייצבות של עינב לדיון, והתיקים עברו במאוחד לסדר דין מהיר.

יוער, ואין על כך חולק, כי פרי, שהיא בתה של יונה, שכרה יחידת דיור בביתם של הזוג פרץ, והשיקים נמסרו ע"ח דמי שכירות. עוד יוער, כי בתצהירי העדות הראשית שהגישה עינב, טענה להוצאות ונזקים החורגים בהרבה מסכומם המצטבר של שלושת השיקים, אולם בישיבה המקדמית שהתקיימה הודיעה, כי היא ממשיכה בתביעה על פי סכומי השיקים, בלבד, ולא בקשה לתקן את כתב התביעה.

הישיבה המקדמית עצמה התנהלה באופן בלתי פורמאלי, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל הטענות שעלו בעל פה, שלא לפרוטוקול.

כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

מקצת העובדות אינן שנויות במחלוקת, ועיקרן: פרי שכרה את יחידת הדיור, כאמור, על פי חוזה שכירות (שנחתם בינה לבין שלומי) שהתחדש כעבור שנה, והוארך בעל פה גם לשנה שלישית, שאמורה היתה להסתיים בחודש ספטמבר 2010. בפועל, עזבה פרי, בהסכמה (שלגביה ישנה מחלוקת מסוימת), באמצע חודש יוני. דמי השכירות נועדו לכלול ארנונה והוצאות נוספות, לבד מחשמל. השיקים שהוגשו לביצוע הם אלה שנועדו לתשלום עבור דמי השכירות של המחצית השניה של חודש יוני ועבור חודש יולי.

טענותיה של עינב הן, בקליפת אגוז, כי הסכמתה בדבר קיצור ההסכם ניתנה עקב הטעייתה של ידי יונה, שטענה כי על פי ההסכם זכאית פרי לקצר את תקופת השכירות בהתראה של חודשיים, הגם שהוראה כאמור אינה מופיעה בפועל בהסכם השכירות; וכי למעשה היא היתה זכאית לתבוע גם דמי שכירות עבור חודשיים נוספים, וכן דמי שימוש בחשמל בסך 2,700 ש"ח (על דרך האומדן, עקב תקלה במונה החשמל שהותקן ביחידת הדיור) ועוד הוצאות. בנוסף, שדרגה את הממיר הדיגיטלי ביחידת הדיור, לבקשת פרי, בעלות של 535 ש"ח.

טענותיהן של יונה ופרי הן, בקליפת אגוז, כי עזיבת הדירה היתה בהסכמה מלאה; כי צריכת החשמל היתה נמוכה מאד, וכי דמי השכירות בתקופת ההארכה הועלו כדי לכסות גם את השימוש בחשמל. באשר לממיר, הרי שהן שלחו שיק של יונה בדואר, אולם זה חזר בלא שנדרש מהדואר ע"י הזוג פרץ.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את יונה לשלם לעינב סך של 1,800 ש"ח, ואת פרי לשלם לעינב סך של 900 ש"ח. סכומים אלה כוללים גם את התשלום (שאינו שנוי במחלוקת לגופו) עבור שדרוג הממיר הדיגיטלי.

סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יצברו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום פתיחת תיקי ההוצאה לפועל ועד לתשלום בפועל. במקרה כזה, יחודשו הליכי ההוצאה לפועל בתיקים הרלבנטיים, לגביית הסכומים הפסוקים, כאמור לעיל.

ניתן היום, כ"א טבת תשע"ב, 16 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.