פרץ נ' קיבוץ עין זיוון ואח'

פסק דין

זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובע, שלטענתו היה "איש טכני" שהעניק שירות תיקון למכונות תפירה וסריגה של לקוחות שונים. לטענתו, ביום 13.11.00 נפצע תוך ניסיון לתקן מכונת תפירה של לקוחה. בסעיף 4 לתצהירו כתב: "כי לא ניתנו לי כלים ראויים ולא סופקו לי העזרים הדרושים והמכשור המתאים לביצע המשימה. כמו כן לא היה לי ניסיון בכך ונאלצתי לאלתר ולהשתמש בפלייר". בחקירתו הנגדית התברר שהתובע התכוון שלא היה ניסיון בסוג מכונת התפירה שהתבקש לתקן, אף שהיה לו ניסיון רב מאוד בתיקון מכונות תפירה בכלל. הוא אילתר באמצעות הכלים שהיו בארגז הכלים שלו. בעת נסיונות התיקון, נפגע בכף ידו הימנית ממחט – ועל כך תביעתו. הצדדים חלוקים בשאלות החבות והנזק.

התובע לא סיפר מיוזמתו את שמה של הלקוחה. כשנשאל על-כך בחקירה הנגדית רק זכר שהיא היתה אשה מבוגרת ממג'דל שמס. התובע לא זיהה את המכונה, ולא פירט אילו ה"כלים" הנחוצים לתיקונה חסרו לו. הוא גם לא אמר מעולם שם של אדם, או כינוי של תפקיד, שלדעתו אמור היה לספק לו כלים אלה. ממילא לא ניתן לבדוק, או לאמת, אף אחת מהטענות העובדתיות שביסוד התביעה. בכל אלה ניתנה רק עדותו הסלקטיבית והחסרה מאוד של התובע עצמו, על כל הבעייתיות שיש בה ממילא נוכח סעיף 54 לפקודת הראיות.

התובע הבהיר שהוא בעל ידע טכני ובמשך שנים רבות תיקן מכונות תפירה וסריגה לרבות מכונות תעשייתיות. הוא סיפר על פעילותו ב"ענף" זה בקיבוץ, אך לא טען, אפילו ברמז, שהיה שם אדם אחר כלשהו שהיה ממונה עליו, נתן לו הנחיות מקצועיות, או הטיל עליו משימות. מהעדות עולה, שאיש לא תיפקד כסמכות מקצועית בכירה מהתובע בתחום עיסוקו. מעשית, התובע דומה לעובד עצמאי העובד ללא פיקוח מקצועי. לא ניתן להפנות תלונה מופשטת על כך ש"מישהו" אמור היה לספק הדרכה, פיקוח או כלים, מתוך התעלמות מוחלטת מההקשר הארגוני של מקום העבודה – וזה מה שעשה התובע בהליך זה. ככל שחסרה לתובע הדרכה, או הכשרה, מי שאמור היה לעמוד על כך (ולדאוג לספקם) היה התובע עצמו. ככל שלתובע חסרו כלים מתאימים, רק הוא יכול היה לדעת זאת לפני שהחל "לאלתר" ולתקן את המכונה. התובע עצמו לא צפה שיתקל בקושי כלשהו בתיקון המכונה ואיש לא "שלח" אותו לבצע משימה בלי לוודא שהוא מצוייד כראוי. גם התובע לא העיד על כך שמישהו הורה לו לתקן מכונה שאינו מכיר, או הורה לו איך לתקן מכונה ספציפית, או הורה לו לתקנה באמצעים שברשותו, גם אם אינם מספיקים. כל ההחלטות הללו התקבלו על-ידי התובע עצמו ללא כפיה וללא השפעה של איש מטעם הנתבעים. למעשה, טענות התובע מנוסחות בלשון סתמית וכללית, לשון של "כותרות", אשר איש לא טרח לצקת בהן תוכן כלשהו. בנסיבות אלה לא עשה התובע דבר כדי להוכיח שפציעתו (ככל שניתן לסמוך על עדותו בתיאור פרטיה) היא תולדה של הפרת נורמת זהירות כלשהי של הקיבוץ כלפיו.

התובע נהג בדרך דומה בהוכחת נזקיו: אף שהוא טוען להפסדי הכנסה גדולים, הוא לא הוכיחם בראיות ממשיות. לשיטתו, המידע נמצא בהנהלת החשבונות של הקיבוץ, אך לא נעשה כל ניסיון לכפות על הקיבוץ להציג תיעוד זה (והרי אין זה מתפקידו של נתבע להוכיח עבור התובע את נזקו). יתירה מזו: התובע העיד שכל חבר קיבוץ מקבל "דף תקציב", אך את דפי התקציב שלו לא הגיש. מכאן, שאין לדעת במה נפגעה הכנסתו שלו. גם באשר להוצאות שהוציא התובע, נראה שרק מקצת מהסכומים שלהם טען תועדו כראוי.

לסיכום: ככל שהתובע נפצע בנסיבות שתיאר (ועל כך יש רק את עדותו שלו, שעליה איני מוכן לסמוך), לא מצאתי שאדם או גוף אחר היו מעורבים בענין, או שהנתבעים הפרו חובת זהירות כלשהי כלפי התובע - וכידוע (אף שהדבר כמדומה כמעט השתכח), עצם הפציעה בתאונה בעת העבודה לא מקנה זכות אוטומטית לפיצוי נזיקין.

בשולי הדברים אין מנוס מלהזכיר חריגות דיוניות צורמות בניהול התביעה. התיק נקבע להוכחות ליום 31.12.09, אלא שהתובע לא התייצב לדיון. התברר שבתחילת אותו שבוע נותח (ניתוח שתוכנן מראש) והישיבה בוזבזה לריק. ממש ערב ישיבת ההוכחות הנדחית, ניסה התובע להגיש ראיות נוספות, שנה אחרי שראיותיו הוגשו בכתב, לאחר שניתנה הודעה על ראיות הנתבעת ולאחר שהמסלול הדיוני של שמיעת ההוכחות נקבע. התובע חזר בו מניסיון זה בתחילת ישיבת ההוכחות.

לאור האמור התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסך 15,000 ₪.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"א, 01 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.