פרץ נ' עיריית אשדוד

פסק דין

כללי

1.העותר הגיש לעיריית אשדוד בקשה לרישיון עסק מסוג רוכלות ונענה בשלילה. הוא מבקש, בעיקר, לבטל את החלטת העיריה ולהורות לה להעניק לו רישיון רוכלות.

2.עיריית אשדוד מתנגדת לבקשות העותר וטוענת שיש לדחות את העתירה על הסף – בעיקר מפאת שיהוי וחוסר ניקיון כפיים – ולגופה.

דיון והכרעה

1.לאחר שעיינתי בעתירה ובתשובה לה, על נספחיהן, ובהודעה המשלימה של המשיבה, ושמעתי את טיעוני הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת השיהוי הבלתי מוצדק בהגשתה ומחמת חוסר ניקיון כפיו של העותר.

א. השיהוי בהגשת העתירה

1.העותר ציין בסעיף 9 לעתירתו, כי לאחר קבלת הרישיון הזמני, הוא הגיש בקשה לרישיון רוכלות "ונענה בסירוב ביום 25.11.12".

העתירה עצמה הוגשה רק כעבור כשבעה חודשים, ביום 11.6.13 .

2.תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: "התקנות"), קובעת:

"(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב)לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

(ג)בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך".

3.הוראות התקנה ברורות. הכלל הוא, שעתירה צריכה להיות מוגשת בתוך פרק זמן מסוים. במקרים בהם הדין קובע מועד להגשת עתירה, יש להגישה בתוך המועד הקבוע. במקרים אחרים, יש להגישה ללא שיהוי ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים.

4.התכליות העיקריות העומדות ביסוד תקנה 3 לתקנות הינן, זירוז ההליכים בעתירות מינהליות, במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שבין הפרט לרשות המינהלית ויצירת עיגון חקיקתי לעקרונות השיהוי שנקבעו בפסיקת בג"צ. (ראה ע"א 6365/00 אברהם בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז צפון, פ"ד נ"ו (4) 38).

התכלית של זירוז ההליכים בעתירות מינהליות, במובן של הכרעה מהירה במחלוקת - על משמעויותיה לצדדים הנוגעים בדבר ולציבור - חשובה כשלעצמה ויש לה יתרונות מהותיים נוספים - האפשרות של הצדדים להציג ראיותיהם בתוך פרק זמן קצר מאז ההתרחשויות והאפשרות של בית המשפט לקיים בירור משפטי ולפסוק את הדין בסמיכות להתרחשויות.

בעע"מ 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינ"י ואח' (פורסם ב"נבו"), דובר בעתירה שהוגשה לבית המשפט 58 ימים ממועד קבלת ההחלטה מושא העתירה, דהיינו באיחור של 13 יום ובית המשפט אמר שם את הדברים הבאים:

"לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך"".

5.תקנה 3(ג) לתקנות, מסמיכה את בית המשפט להאריך את המועד להגשת עתירה "אם ראה הצדקה לכך".

ככלל, הצדקה להארכת מועד תהיה קשורה לנסיבות הנוגעות לאיחור בהגשת העתירה או לנסיבות הנוגעות למהות העתירה מבחינת האינטרס הציבורי בבירורה ומידת הפגיעה הנטענת בשלטון החוק.