החלטה
לפני בקשה לביטול פסילה מנהלית, שהוטלה על המבקש על ידי קצין משטרה בתאריך 1.12.13, למשך 60 ימים, בשל חשד לגרימת תאונת דרכים.
על פי החשד, בתאריך 27.11.13, בסמוך לשעה 9:00 נהג המבקש במשאית מרצדס מכיוון רח' גלבוע לצומת של רחוב הירדן בטבריה, וכאשר הגיע לצומת לא ציית לתמרור 301 ופגע באופנוע שהגיע מצד שמאל שלו.
כתוצאה מהתאונה נגרמו לנהג האופנוע שברים מרובים, שבר באף מרוסק של סקפולה מימין, שברים בצלעות 1,2,3,5,7, שברים בזיז הרוחבי 11D -7D 5D – 1D. נהג האופנוע אושפז בבית חולים פוריה ונכון ליום 1.12.13 לא שוחרר מבית חולים.
ב"כ המבקש לא חלק על עצם התרחשות התאונה אך טען כנגד קיומן של ראיות לכאורה ולאחריות המבקש לתאונה. הסנגור טען לעיתיות במאפייני הצומת וחסימת שדה הראיה, ולחובה שהיתה על הקצין להתחשב בגורמים המגבילים.
עוד טען כי לא נשקפת מסוכנות מהמבקש למרות העבר התעבורתי העשיר שנזקף לחובתו בהיותו נהג מקצועי.
ב"כ המבקש טען שהשלילה נעשתה אחרי שבוע מיום התאונה, קצין אישר לו לנהוג ממשטרת עפולה לטבריה.
כמו כן, הדגיש נסיבותיו האישיות והקשות של המבקש. מדובר באב ל-7 ילדים, אשתו חולה מאוד לאחר אירוע מוחי והוא זקוק לרישיון הנהיגה לצורך פרנסת משפחתו במסגרת עבודתו כמחלק סחורה.
ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה, הגישה את תיק החקירה וטענה כי קיימות ראיות לכאורה בכך שהמבקש אחראי להתרחשות התאונה. המבקש לא ציית לתמרור 301 וחסם את דרכו של האופנוע שהגיע מצדו השמאלי של המבקש, ציינה את חומרת החבלות שנגרמו לנהג האופנוע. כתוצאה מהתאונה נגרמו לנהג האופנוע חבלות של ממש קשות מאוד שגרמו לשברים רבים בצלעות, הפנתה ב"כ המשיבה לסיכום ביניים מבית חולים פוריה.
עוד טענה ב"כ המשיבה כי מסוכנות המבקש נלמדת מעצם ביצוע העבירה, עברו התעבורתי המכביד, נוהג משנת 91 ולחובתו 107 הרשעות כולל עבירה דומה.
לעניין הליך השימוע הפנתה ב"כ המשיבה לחוק הפרשנות ולנוהל המשטרתי, וטענה כי יום ביצוע העבירה אינו נכלל בספירת הימים לפי סעיף 10 ג לחוק הפרשנות ימי מנוחה או שבתון כלל נכללים בתוך ספירת הימים כאשר יום המנוחה או שבתון הוא היום האחרון דוחים את השימוע ליום המחרת. הפנתה לכך שהתאונה התרחשה ביום ד' ועל כן השימוע נערך על פי דין ביום ראשון. הפנתה לנוהל המשטרתי.
לאחר שעיינתי בתיק החקירה הגעתי מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למבקש בכתב האישום ולקרות התאונה. אולם יש ליתן הדעת לעניין עוצמתן. אין מחלוקת כי ארעה התנגשות בין המשאית לאופנוע ואף לא ביחס לתוצאות התאונה והקשר הסיבתי בין התאונה לתוצאותיה. המחלוקת נוגעת לשאלת האחריות להתרחשות התאונה. המבקש לא עצר את המשאית למרות שהיה מוצב לפניו תמרור 301 אך מודה בהודעתו במשטרה שלא עצר את המשאית למרות שמוצב תמרור 301 אלא נסע לאט לאט כי לא ראה רכבים.
המבקש טען בהודעתו במשטרה שראה את נהג האופנוע לראשונה כשהיה כבר בצומת והמרחק בינו לבין האופנוע היה כ-20 מ'.
מעיון בנספח לסקיצה עולה כי שדה הראיה שעמד לרשות המבקש עד לצומת היה 60 מ' בניגוד להודעת המבקש במשטרה.
תאונות הדרכים הפכו למכת מדינה. לא בכדי בחר המחוקק ליתן לידי קצין המשטרה סמכות לפסול מינהלי למשך 60 ימים נהג שקיים סיכוי סביר שיוגש נגדו כתב אישום בגין גרימת תאונת דרכים.
סמכותו של קצין משטרה להורות על פסילת רישיון מנהלי לתקופות קצובות כאמור בסעיף 47 (ה) לפקודה מושתת על שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למי שמתבקשת הפסילה בעניינו בכתב האישום (ככל שזה כבר הוגש), והתנאי השני עניינו בשאלה אם צפויה המשך נסיעתו מסוכנות לציבור וזאת בהתחשב בעברו התעבורתי במכלול נסיבות העניין (ראו בש"פ 8545/02 אבו מדעים נ' מ"י, פד"י נז (1) 57, 59 2003; כן ראו סעיף 48 לפקודה הדן בהליך "ביטול הפסילה").
הראיות הלכאוריות הקיימות במקרה שלפנינו כוללות נספח שצורף לסקיצה המתייחס לשדה הראיה של 60 מ' כשהמבקש ציין בהודעתו ששדה הראיה שלו 20 מ' בכך התרשל ולא נתן זכות קדימה לאופנוע שהגיע מצד שמאל. בנוסף לכך, הוא לא ציית לתמרור 301 ולא עצר על מנת להיות בטוח שלא מגיעים רכבים.
על מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המשיב לעבירות המיוחסות לו, לטעמי ניתן לקבוע כי ראיות לכאורה כאמור קיימות בענייננו.
לעניין השימוע, אמנם שבסעיפים 47 (ג) (1) וסעיף 57 (א) (2) לפקודה נקבע כי שוטר שנטל את רישיון הנהיגה כמפורט בסעיף קטן 45 (ב), יתן לנהג אישור על נטילת הרישיון וזימון להופיע, בתוך 3 ימים במועד שיקבע בפני קצין המשטרה.
מעיון בחומר החקירה התאונה התרחשה ביום 27.11.13 שהינו יום רביעי בשבוע והשימוע והחלטה על פסילה מנהלית היתה ביום 1.12.13 שהינו יום ראשון בשבוע. אכן בהתאם לסעיף 10 ג לחוק הפרשנות , יום ביצוע העבירה אינו נכלל בספירת הימים, ובסעיף 10 ג לחוק הפרשנות נקבע כי ימי מנוחה או שבתון נכללים בתוך ספירת הימים כאשר אם יום המנוחה או השבתון הוא היום האחרון דוחים את השימוע ליום המחרת.