פרץ נ' המרכז הרפואי ע"ש אדית וולפסון ואח'

החלטה

בתביעה בשל נזק גוף הגישו הצדדים חוות-דעת של מומחים מטעמם. בית-המשפט מינה מומחה מטעמו. מיד עם קבלת חוות-דעתו, הגישה התובעת "הודעה על הגשת חוות-דעת משלימה". הנתבעים התנגדו לכך והתובעת השיבה שהיא פעלה לפי תקנה 136 לתקנות סדר-הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן תקנה 136) וחוות-הדעת המשלימה היא חלק בלתי נפרד מכתב טענותיה. במענה לשאלה שהפנה אליה בית-המשפט הסתמכה התובעת על פסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 8900/06 לינצקי נ' קופ"ח, שלדעתה אישר מהלך כזה.

תקנה 136 קובעת: "בעל-דין רשאי, תוך חמישה-עשר ימים מהיום שהומצאה לו חוות דעתו של המומחה, לתקן, בלי נטילת רשות מבית המשפט, את כתב טענותיו לאור האמור בחוות-הדעת; היה בעל הדין תובע, רשאי הוא לתקן את הסעד שביקש, בין להעלאה ובין להפחתה, בין להרחבה ובין לצמצום." לטענת התובעת, חוות-הדעת המשלימה שהגישה היא "חלק בלתי נפרד מכתב התביעה", שזכותה לתקן ללא נטילת רשות. טענה זו נראית כמנוגדת ללשון התקנות. כך למשל, תקנה 9 לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת "ואלה הפרטים שיכיל כתב תביעה, וחוץ מן האמור בתקנות להלן לא יכיל אלא פרטים אלה..." בין תשעה סעיפי המשנה לא נזכרת חוות-דעת רפואית. תקנה 127 לאותן תקנות, קובעת: "רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות-דעת של מומחה..." לשון "יצרף", מעידה על חוות-הדעת שהיא אינה "חלק בלתי נפרד" מכתב הטענות, והתקנה עוסקת בפורש באמצעי ראייתי "לביסוס טענה מטענותיו" (שלפי תקנה 9 הן שאמורות להיות מפורטות בכתב הטענות עצמו) המתווסף על כתב הטענות.

לפי הכתוב, טענת התובעת אינה נכונה: חוות-הדעת המשלימה שהיא הגישה כלל אינה "חלק בלתי נפרד" מכתב התביעה (שאכן היתה זכותה לתקן ללא נטילת רשות). מה שעשתה התובעת בפועל אינו הגשה של כתב תביעה מתוקן, אלא פשוט הגשה של ראיה. יש לציין שאפילו מבחינה צורנית התובעת לא טרחה להגיש מסמך שכותרתו "כתב תביעה מתוקן".

התובעת הסתמכה על ע"א 8900/06 לינצקי נ' קופ"ח, שם לדעתה, אישר בית-המשפט העליון מהלך דומה. עיון בנסיבות שנדונו שם, רק מדגיש את ההבדל בינן לבין נסיבות תביעה זו. בע"א 8900/06 הוגשה חוו"ד של מומחה שמינה בית-המשפט בענין אחד. בעקבותיה הוגש כתב תביעה מתוקן שבו נעשו שינויים מהותיים בטענות ואליו צורפה חוות-דעת רפואית בתחום אחר. מכאן שבין מעשי התובעת להלכה שעליה היא מסתמכת שני הבדלים: שם הוגש בפועל כתב תביעה מתוקן וכאן – לא. שם צורפה לכתב התביעה המתוקן חוו"ד רפואית חדשה לגמרי בתחום שעד אז לא הוגשו בו חוות-דעת – ואילו כאן, הגישה התובעת תוספת לחוו"ד ישנה, המתפלמסת עם חוות-דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. לא מצאתי שחוות-דעת זו משנה במשהו את חזית המחלוקת בין הצדדים ויש בה רק הנמקה מדוע דעתו הקודמת של המומחה מטעם התובעת עדיפה על דעת המומחה מטעם בית-המשפט. אם מותר לתובעת להגיש חוות-דעת שכזאת, בוודאי שהאיזון והשוויון מחייבים לאפשר לנתבעות להשיב לה ולהגיש גם הן חוות-דעת משלימה מטעמן – הרי אם זהו "כתב תביעה מתוקן" רשאים גם הנתבעים להגיש "כתב הגנה מתוקן" בלי ליטול רשות. וכמובן, אותו הגיון שהנחה את בית-המשפט למנות מומחה מטעמו מחייב שגם לו תנתן "זכות המענה" לדברי המומחים מטעם הצדדים, אף שגם השלמת חוות-דעתו תקנה לתובעת זכות להגיש חוו"ד משלימה נוספת – וחוזר חלילה עד אין קץ.

מכל זה עולה, שהגשת חוות-הדעת המשלימה לא נעשתה כדין עפ"י תקנה 136. מבחינה מהותית, פשוט עומדת התובעת על כך שדווקא היא תאמר את "המילה האחרונה" בשאלה הרפואית שבמחלוקת. מכל בחינה מעשית קבלת היגיון זה תסכל את התכלית שבמינוי מומחה מטעם בית-המשפט והיא בוודאי תגרום להצפת בית-המשפט בחוות-דעת משלימות צולבות שרק יסרבלו את הדיון ויסבכו אותו. לא מצאתי בסיס לסברה שלכך מכוון סדר-הדין האזרחי.

לאור זאת, בית-המשפט יתעלם מחוות-הדעת המשלימה שהוגשה. הנתבעים יגישו תוך 30 יום תחשיב נזק מטעמם והצעה תשלח לצדדים. ת"פ 18.6.12.

ניתנה היום, כ"ה אייר תשע"ב, 17 מאי 2012, בהעדר הצדדים.