פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

המערער, מר בנימין פרץ, הגיש ערעור זה לפי סעיף 5 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970, על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 17.4.12, לפיה אין קשר סיבתי בין הנכות הנפשית של המערער לבין פגיעת איבה בה נפגע בשנת 2003.

החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנה על פי פסק דינו של בית דין זה מיום 1.2.11 בתיק בל 52070-03-11, בו נקבע:

"הריני מורה על השבת עניינו של המערער לדיון בפני הוועדה הרפואית לעררים על מנת שתבהיר האם נוכח ממצאיה וכלל המסמכים הרפואיים שעמדו בפניה, סובל המערער נכות בתחום הנפשי אם לאו, ולו על דרך ההחמרה. בתוך כך תשקול הוועדה בנסיבות העניין המיוחדות להם טוען המערער בדבר נוכחות במספר רב של אירועי טרור להיעזר במבחנים נוירו פסיכולוגיים ואחרים". (להלן: "פסק הדין").

הוועדה הרפואית לעררים התכנסה על פי פסק הדין ביום 31.1.12 ושלחה את המערער למבדק נוירופסיכולוגי אצל הנוירופסיכולוגית גב' איה גל. גב' גל כתבה בסיכום חוות דעתה:

"בנימין פרץ, בן 56, הופנה להערכה נוירופסיכולוגית בשאלה של PTSD בעקבות חשיפה לפיגועים רבים בתקופות שונות.

בסולם ה-PTSD תופעות רבות אופייניות ל-PTSD. שיתף פעולה בבדיקה והשקיע מאמץ מתאים.

...

מציג אכן תמונה של PTSD. עם זאת, מהרקע עולה שהיו קיימות בעיות אישיותיות והתנהגויותיו קודמות. בנוסף, מדבריו עולה שנחשף לפיגועי איבה בטווח רחב מאוד של שנים, החל משנות ה-70, המשך בשנות ה-90 ואח"כ בשנת 2003, וגם מאופן דיבורו קשה מאוד להעריך מתי החלו התופעות הפוסט טראומטיות ולאילו מהאירועים לקשור אותן".

בדיונה המסכם קבעה הוועדה הרפואית לעררים ביום 17.4.12:

"הוועדה עיינה בדו"ח נוירופ', ד"ר איה גל מ 4.3.12.

הוועדה התכנסה מהוראות פס"ד מ-1.12.11.

לפי מבחני svt בדו"ח התוצאות אמינות ללא התחזות.

בסיכום מציינת הבודקת שקיימות תופעות שאופייניות ל-ptsd אך גם עם מבחנים וגם מהתובע עצמו היה קשה לה להבין לאיזו אירועים בדיוק משייך את מצבו הנפשי.

לציין שבבדיקת קלינית בועדה קודמת התובע בעצמו קשר את מצבו הנפשי עם פיגועים בשנות ה-70. נבדק בביטוח לאומי ב-2006 ותיק נסגר ללא קביעה של נכות נפשית.

כ"כ הוועדה מציינת שאובחן עוד בהיותו בצבא כסובל הפרעות אישיות. גם לאחר התרשמות קלינית וגם לאחר בדיקה נויר' הועדה לא רואה סימנים שמצדיקים הנחת נכות נפשית בגין אירוע ב-2003".

המערער טוען כי טעתה הוועדה הרפואית לעררים מאחר שקבעה כי המערער סובל מתסמונת דחק פוסט טראומטית ועל כן היה עליה לקבוע את שיעור נכותו הנפשית, וככל שמצאה נתונים רפואיים מוכחים באשר למצב רפואי נפשי קודם, הייתה רשאית לנכות את הנכות הקודמת מן הנכות הנוכחית.

כן טוען המערער כי הוועדה הרפואית לעררים טעתה משלא הפעילה לטובת המערער את הספק העולה מכלל הנתונים שהיו בפניה שמא נגרמה למערער נכות נפשית בשל פגיעת האיבה מ-2003.

המשיב מתנגד לערעור וטוען כי הוועדה הרפואית לעררים יישמה את פסק הדין כהלכה, בכך שקבעה באופן פוזיטיבי היעדר קשר סיבתי בין הנכות הנפשית של המערער לבין פגיעת האיבה משנת 2003, מבלי שלדעתה התעורר כל ספק בעניין. לעמדת המשיב, ערעורו של המערער חותר תחת שיקול דעתה המקצועי-רפואי של הוועדה, בלא להצביע על טעות משפטית כלשהי בפעולתה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לקבל את הערעור, מהנימוקים הבאים: