פרץ נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

תביעה לתשלום 33,616 ₪, בגין נזקים שנגרמו לרכבו של התובע על ידי רכב המבוטח על ידי הנתבעת (להלן: "רכב הנתבעת").

כללי וטענות הצדדים

כפי שעלה מכתבי הטענות מדובר בתאונה קלה שאירע ביום 3.9.12, בעת שרכבו של התובע חנה ורכב הנתבעת פגע בו. אין מחלוקת בין הצדדים כי כך אכן קרה. המחלוקת בין הצדדים היא לעניין גובה הנזק הנתבע.

התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת שמאי על פיה, עלות תיקון רכבו של התובע הוערכה בסכום של 20,803 ₪ וכן קבע השמאי ירידת ערך של 7% המסתכמת בסכום של 10,655.38 ₪. בנוסף תבע התובע את שכ"ט השמאי בסכום של 1,585 ₪ ובסה"כ 33,616 ₪.

הנתבעת חולקת על גובה הנזק הנתבע ממספר טעמים. ראשית, הנהג ברכב הנתבעת (מר רמי כהן) טוען כי מדובר היה בנזק קל ביותר שנגרם לרכב התובע ולא סביר כי עלות התיקון היא כה גבוהה כפי שנקבע בחוות דעת השמאי מטעם התובע. שנית, מציינת הנתבעת כי רכב התובע נבדק 10 חודשים לאחר התאונה ועל כן ייתכן כי במהלך תקופה זו נגרם לרכב נזק נוסף ועל כן יש לומר כי הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק שנגרם לרכב התובע נותק ואין מקום לחייב את הנתבעת לשאת בו. בנוסף טוענת הנתבעת כי התנהלות התובע בכך שרכבו נבדק זמן כה רב לאחר התרחשות התאונה, גרמה לה נזק ראייתי, שכן לא היה טעם לאחר עשרה חודשים לבדוק את הרכב על ידי שמאי מטעמה, כשאין לדעת אם הנזק באותו מועד +נגרם רק בתאונה בגינה נתבעת הנתבעת או באירועים מאוחרים יותר.

הדיון ועדויות הנהגים

ביום 8.6.14 התקיימה ישיבה מקדמית, במסגרתה הסכימה הנתבעת לוותר על דרישתה לחקור את השמאי מטעם התובע והוסכם כי הנהגים (התובע, ורמי כהן) ייחקרו במסגרת הישיבה המקדמית, הצדדים יסכמו טענותיהם בעל פה ויינתן פסק דין.

התובע העיד בפני כי בעת התרחשות התאונה, מדובר היה ברכב חדש יחסית, אשר היה בבעלותו כשמונה חודשים ולא היו לו תאונות קודמות. כן העיד כי הוא הנהג היחידי ברכב. התובע העיד כי הנזק בתמונות שצורפו לכתב התביעה הוא הנזק שנגרם לו בתאונה נושא הליך זה. לדבריו, לאחר האירוע, הוא ורמי כהן בחנו את הנזק והחליפו פרטים ורמי כהן הציע כי התובע יתקן את הנזק על חשבונו בלי להפעיל את הביטוח, אולם המוסכים אליהם פנה התובע הבהירו לו כי הנזק עובר את גובה ההשתתפות העצמית של הנתבע ועל כן יש להפעיל את הביטוח. התובע אף ציין כי הציע לנתבע שהנתבע ייקח את הרכב ויתקנו בסכום נמוך מהשתתפות העצמית אם יש מוסך שייעשה כן אולם הנתבע לא פעל בעניין זה.

לטענת התובע, בשל ההתנהלות שלו מול הנתבע בניסיון לתקן את הרכב ללא הפעלת הביטוח ובשל עומס עבודה שהיה לו, לא הגיע לתקן את הרכב משך 10 חודשים ועל כן חוות דעת השמאי ניתנה במועד בו ניתנה.

מר כהן אף הוא העיד בפני. הוא עיין בתמונות שצורפו לכתב התביעה וציין כי לא ייתכן שהנזק הנראה בהן נגרם על ידו, שכן הוא רק שפשף קלות את רכב התובע והנזק מעיד על מכה חזקה בהרבה ומן הצד בעוד שהוא פגע ברכב מאחור. מר כהן ציין כי לאחר התאונה נתן הודעה טלפונית לחברת הביטוח ולאחר מכן מסר גרסה לחוקר מטעם חברת הביטוח. כשנשאל לגבי מועדים, ציין כי אינו זוכר ויש לו בעיה בזיכרון. מר כהן הוסיף, כי כשדיווח טלפונית על הנזק לנתבעת, ציין כי מדובר בנזק קל של פחות מ- 500 ₪ ובוודאי שלא עובר את ההשתתפות העצמית בגובה 5,000 ₪.

דיון והכרעה

טענתה העיקרית של הנתבעת הייתה כי נותק הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם בתאונה לנזק שבחן השמאי מטעם התובע, נוכח ביצוע בדיקת השמאי עשרה חודשים לאחר התאונה. התובע מציין כי זו עמדת הפסיקה ואף כי התובע לא הפנה לפסיקה ספציפית, נראה כי אכן יש פסיקה הקובעת במקרים מסוימים ניתוק הקשר הסיבתי עקב פער זמנים בין התאונה לבין בדיקת השמאי.

עם זאת, אני סבורה כי על כל מקרה להיבחן לגופו. עיון בחוות הדעת מראה כי הנזקים אליהם מתייחסת חוות הדעת כולם מרוכזים בצד הימני אחורי של רכב התובע ואף התמונות שצולמו על ידי השמאי מראות נזק ממוקד מאוד. ב"כ הנתבעת, בעת חקירת התובע, העלה את האפשרות כי משאית נוספת פגעה ברכב התובע באותו מקום, בתקופה שבין התאונה נושא הליך זה לבין בדיקת השמאי. תיאורטית זה וודאי אפשרי, אולם אני סבורה כי מדובר באפשרות בסבירות נמוכה.

אני סבורה כי יש לתת משקל בהקשר זה גם למהימנות הנהגים ובהקשר זה אני סבורה כי גרסתו של מר כהן, עליה נסמכת הנתבעת, לא הייתה מהימנה. מר כהן זכר (לפרטי פרטים) מה שרצה לזכור ולא זכר דברים אחרים. מר כהן זכר במדויק את הנזק שגרם לרכב התובע לפני קרוב לשנתיים וזכר מה דיווח לחברת הביטוח בטלפון בעניין התאונה בסמוך לאחריה, אולם לא זכר מתי הגיע חוקר מטעם חברת הביטוח לחקור אותו בעניין זה, למרות שהחוקר הגיע לחקור אותו לפני כשישה חודשים בלבד.

כאמור לעיל, כשנשאל מר כהן, אם כשדיווח טלפונית לנתבעת על התאונה הבהיר לה כי הוא אחראי לתאונה ועל כן ראוי לפצות את התובע, השיב כי לא כך דיווח, אלא הדיווח שלו היה כי גרם נזק של פחות מ – 500 ₪ ובוודאי נזק נמוך מגובה ההשתתפות העצמית שלו. נראה כי זו הייתה דאגתו העיקרית של מר כהן ועל כן בכך התמקד הדיווח שלו לנתבעת.

יתר על כן, טען התובע ומר כהן לא טען אחרת, כי לאחר שלא מצא מוסך שיתקן את רכבו בעלת נמוכה מגובה ההשתתפות העצמית של מר כהן, הציע למר כהן לקחת את הרכב לתיקון בעצמו. מר כהן לא עשה כן ועל כן נראה כי טענתו של מר כהן, כי נגרם נזק פעוט שעלות תיקונו נמוכה מגובה ההשתתפות העצמית, הייתה טענה בעלמא שנבעה מחוסר רצונו לשאת בהשתתפות העצמית. נראה אם כן, כי לא יכולה להיות מחלוקת כי הנזק שנגרם בתאונה לרכב התובע עולה על סכום של 5,000 ₪ והמחלוקת היא רק על הפער בין סכום זה לבין כ – 21,000 ₪ על פי חוות דעת השמאי.

אוסיף עוד, כי גרסתו של מר כהן למעשה מבוססת על מומחיות, שכן הוא מסביר "בשביל להביא מכה כזו עם משאית אני חייב לתלוש את כל האחורה .. זה מכה שצריך לבוא מהצד, ואני לא באתי מהצד ואני באתי ישר...". ובהמשך הדברים: "אם הייתי תופס את הטמבון הייתי תולש את כולו ואני לא יכול להגיע לטמבון כי יש לי כנף במשאית שיוצא וברגע שהוא יכנס לתוך הפח כמו המכה הזו הוא צריך לקרוע את הפח... הגובה של המשאית שלי היא בגובה של הפנס." ככל שרצתה הנתבעת לטעון טענות שבמומחיות, יכולה הייתה להביא חוות דעת מטעמה ולעניין זה, אין חשיבות לחלוף הזמן, שכן דברי מר כהן היו כלליים לגבי הפרש הגבהים בין המשאית שלו לבין רכב התובע, אופי הפגיעה והעוצמה הנדרשת כדי לגרום נזק כפי שצולם על ידי שמאי התובע. דבריו נאמרו אגב עיון בתמונות שצילם השמאי מטעם התובע ויכולה הייתה הנתבעת להביא חוות דעת בעניין זה. הנתבעת לא עשתה כן ואיננה יכולה להסתמך על מר כהן לצורך זה.

הנתבעת כאמור לעיל, טענה כי נגרם לה נזק ראייתי, כשנמנע ממנה לבדוק את הרכב בסמוך לאחר התאונה על מנת לקבוע את היקפו. אינני מקבלת טענה זו. ראשית, כפי שציינתי לעיל, חלק מטענות הנתבעת, ניתנות היו לביסוס על ידי חוות דעת למרות חלוף הזמן, שכן מר כהן בעדותו טען כי מדובר בנזקים שלא מתאימים למשאית בה נהג וכיו"ב טענות אשר ניתן לבחון גם לאחר עשרה חודשים. שנית, מר כהן טען כי דיווח על התאונה ועל האחריות שלו לתאונה (גם אם ציין כי מדובר בנזק קל בלבד), בסמוך לאחר התרחשותה. הנתבעת ידעה אם כן כי היא חשופה לתביעה בעניין זה ויכולה הייתה לפנות לתובע ולהבהיר לו (בכתב) כי עליו להעמיד את רכבו לבדיקה מיידית. הנתבעת לא עשתה כן.

מכל האמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום לדחות את תביעת התובע רק בשל האיחור הרב בהעמדת רכבו לבדיקת שמאי. עם זאת, נראה כי התובע אכן נהג בשאננות כשהמתין זמן כה רב וגם אם מקובל עלי כי מרבית הנזק נגרמה באירוע זה, הרי שעצם חלוף הזמן יכול להחמיר את הנזק ויש סבירות מסוימת כי נגרם נזק נוסף לרכב במהלך החודשים שבין התאונה לבדיקה. בנסיבות העניין אני מוצאת לנכון להפחית מן הסכום שנתבע על ידי התובע 30%, אשר ישקפו את האמור לעיל.