פרץ נ' אטקוביץ ואח'

החלטה

בענין: בקשה לביטול פסק דין

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן נגד המבקשת בהיעדר התייצבות ביום 17.7.11. זאת לאחר שחרף הוראת סעיף 63(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), הנציגה שהתייצבה לדיון בשם המבקשת לא היתה עובדת של המבקשת, אלא נציגה "חיצונית עצמאית" העוסקת בייצוג תמורת תשלום. על כן לא התרתי לאותה נציגה לייצג את המבקשת, וקבעתי כי המבקשת לא התייצבה לדיון.

מדובר בתביעה שהגיש המשיב 1 (להלן: "המשיב") נגד המבקשת ונגד משיבה 2 לפיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים, זאת לאחר שהמבקשת שילמה לו 70% מנזקיו, וניכתה 30% בשל טענה לקיומו של אשם תורם של המשיב לקרות התאונה.

ההחלטה האם לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. בהתאם להלכה הפסוקה על בית המשפט לבחון את סיכויי ההצלחה של המבקש בתביעתו/בהגנתו, וכן את הסיבה למחדלו הדיוני של המבקש להתייצב או להתגונן – האם נבע המחדל מזלזול, או שמא מדובר בטעות בתום לב או ברשלנות. ככלל ניתן המשקל העיקרי לסיכויי ההצלחה, אך יש מקרים בהם המחדל הדיוני הינו כה משמעותי, עד שמאפיל הוא על שאלת סיכויי ההצלחה (ראה: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט-2009, סיגא – הוצאה לאור בע"מ) בעמ' 373 והאסמכתאות הנזכרות שם).

בבקשתה טוענת המבקשת, כי אי התרת הייצוג על ידי גב' מאזיק מהווה פגיעה בחופש העיסוק שלה, שכן היא בחרה שלא לעבוד כשכירה. עוד טוענת המבקשת, כי אילו הייתה יודעת שגב' מאזיק אינה מוסמכת לייצגה, הייתה שולחת נציג אחר לדיון.

הוראת סעיף 63(ב) לחוק בתי המשפט אינה הוראה חדשה בספר החוקים, אלא הוראת חוק רבת שנים. המבקשת, אשר נוהגת להופיע לא אחת בבתי המשפט לתביעות קטנות, בחרה להתעלם מהוראת חוק זו, המונעת ייצוג של בעל דין על ידי מי שהייצוג נעשה במהלך עסקיו הרגיל ובתמורה, והדבר מהווה זלזול בבית המשפט.

באשר לטענה בדבר הפגיעה בחופש העיסוק של גב' מאזיק אציין, כי אף אם אומנם פוגעת הוראת סעיף 63 לחופש העיסוק, הרי שכל עוד היא קיימת בספר החוקים מחייבת היא את בעלי הדין ואת בית המשפט. אפנה בהקשר זה לחוות דעת נציבות תלונות הציבור על שופטים 7/06 "ייצוג בבית המשפט לתביעות קטנות (השלמה)" (חוות הדעת מפורסמת באתר האינטרנט של הנציבות). בחוות הדעת צויין, כי אין להתיר לבעל דין בכלל, ולחברה בפרט, ייצוג על ידי מייצג העוסק בייצוג בדרך קבע או במהלך הרגיל של עסקיו או בתמורה, וכי מדובר בהוראה מנדטורית.

ההלכה הפסוקה קובעת, כי כאשר מחדלו הדיוני של בעל דין אינו רשלני בלבד, אלא עולה כדי התעלמות מן ההליך המשפטי או כדי זלזול בחובותיו כבעל דין, הרי שדין בקשתו לביטול פסק הדין להידחות מטעם זה בלבד, וזאת אף מבלי להיכנס לסיכויי ההצלחה. אפנה בעניין זה, לדוגמא, להחלטתו של המשנה לנשיא ש' לוין ברע"א 2159/00 פנחסי ואח' נ' סוויסה ואח' (19.6.00):

"המבקשים כבר אינם משיגים על חוקיות ההמצאה שבוצעה להם; לפיכך שומה היה עליהם להסביר את סיבת מחדלם באי הגשת כתב הגנה בעתו וכן להראות שיש להם סיכויי הגנה אם פסק הדין יבוטל; אם כי השיקול השני הוא בעל חשיבות יותר גדולה מהשיקול הראשון, אין להתעלם גם מן השיקול הראשון; ואם מתברר שאין לנתבע, המבקש לבטל את פסק הדין כל הסבר קביל למחדלו, או ניתן הסבר וההסבר הוזם, דין בקשת הביטול להידחות, רק בשל טעם זה:ו רע"א 2694/92 (לא פורסם). במקרה הנוכחי לא הצביעו המבקשים על קיומו של כל הסבר קביל למחדלם. לפיכך היה דין בקשתם להידחות גם מבלי לבדוק את סיכויי ההגנה (ההדגשה אינה במקור)".

בענייננו מדובר במחדל שהינו בגדר התעלמות מהוראת חוק הנוגעת לניהול הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות, ומהווה על פניו זלזול בבית המשפט. איני סבורה כי יש מקום לאפשר לחברה שהינה בעלת דין בבית משפט לתביעות קטנות לפעול ב"שיטת מצליח", דהיינו לשלוח לדיון נציג שהופעתו מנוגדת להוראות החוק, ואם בית המשפט לא יאפשר לו לייצגה – לזכות בביטול של פסק הדין ובהזדמנות נוספת.

על כן סבורה אני כי מקרה זה בא בגדרם של המקרים בהם המחדל הדיוני הינו בעל משקל מכריע, ויש לדחות את הבקשה מבלי להידרש לסיכויי ההצלחה.

מעבר לאמור לעיל סבורה אני, כי גם מטעמים מעשיים אין מקום לבטל את פסק הדין, שכן אף אילו הייתי מחליטה לבטלו הייתי מחייבת את המבקשת בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסכום ניכר בשל זלזולה בהוראות החוק ובהליך המשפטי. בנוסף הייתי מחייבת אותה בהוצאות המשיב בגין הישיבה שהתקיימה ובגין הבקשה לביטול פסק הדין. הוצאות אלה היו מסתכמות בסכום ניכר ומשמעותי ביחס לסכום פסק הדין, שהינו 1,769 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסכום של 300 ₪.

אשר על כן אני דוחה את הבקשה לבטל את פסק הדין.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.

ניתנה היום, י"ז תמוז תשע"א, 19 יולי 2011, בהעדר הצדדים.