פרץ אלפסי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

התובענה שבפני, תובענה כספית ע"ס 14,606 ₪, בגין טענת התובעת כי הנתבעת חבה לפצותה בגין נזק שאירעה לכלי רכב אשר הינו בבעלותה, ביום 23.5.2012.

לטענת התובעת, היא מבוטחת אצל הנתבעת, כאשר בחודש מאי 2012 פגע צד ג' בכלי הרכב המבוטח, בצדו האחורי, בתקופה בה היה כלי הרכב מבוטח בביטוח מקיף בעל תוקף, ולאחר תיקונו של כלי הרכב (החלפת דלת תא המטען האחורית), סירבה הנתבעת לשאת בעלות התיקון.

הנתבעת, בהקשר של הנתונים אשר הוצגו על ידי התובעת, העלתה טענה מקדמית כי הנתבעת אינה מהווה המבוטחת כלל, וכי אין ולא נקשר כל קשר חוזי בין התובעת לחברת הביטוח, שכן המבוטחת, הן בפוליסת הביטוח והן בחוות דעת השמאי, הינה הגב' אלפסי אודט, בעוד התובעת אינה המבוטחת ואינה המוטבת על פי הפוליסה.

לאחר בחינת הטענה המקדמית, סבורני כי דינה להידחות.

זאת, משום שעיון במסמכים אשר הוצגו בפני במסגרת הדיון אשר נערך ביום 2.5.2013, מעלה כי במסגרת דו"ח החוקר, התייחסה הנתבעת לתובעת כמבוטחת; עוד ייאמר כי הטענה המקדמית, שהינה מהותית, לא נטענה כלל בהזדמנות הראשונה, וזכרה של הטענה הובא אך ורק במסגרת המועד שהיה קבוע לשמיעת ההוכחות; כמו כן, המסגרת ה"הודעה על תאונת דרכים" אשר צורפה לכתב ההגנה – ומדובר במסמך אשר נערך אצל סוכן הביטוח, נרשמה התובעת כמבוטחת;

לפיכך, לא מצאתי בטענה המקדמית משום יצירת מחסום בפני דיון בתובענה לגופה.

לגופו של עניין, טענה הנתבעת להיעדר חבות בתשלום כל סכום שהוא על פי פוליסת הביטוח, לאור היעדר חבות כעולה מהוראות סעיפים 22 עד 25 לחוק חוזה הביטוח, שכן לטענת הנתבעת, התובעת לא הודיעה על קרות הנזק מיד לאחר שאירע, וכן טענה הנתבעת כי התובעת הכשילה את הנתבעת בבירור החבות, במסירת פרטים מאוחרים, לא נכונים ולא מדויקים.

סעיפים 22 עד 25 לחוק חוזה הביטוח, מטילים חובות על המבוטח (ומשהגעתי למסקנה כי אתייחס לתובעת כאל המבוטחת), חובות המיועדות למנוע עיכובים, איחורים או מסירת פרטים כוזבים למבטח, על מנת שהמבטח לא ישלם כספים בשל תרמית, ולא יגדלו נזקיו בשל איחור, למעט בסייגים הקבועים בחוק.

לאחר בחינת הראיות והעדויות, הגעתי לכלל מסקנה שלא ניתן לקבל את התובענה במלואה, אלא שבשל רשלנותה של התובעת וטיפול לקוי בתאונה, יש לנכות 66% מהנזק הנטען, מסכום עלות התיקון הנטען.

גרסתה של התובעת בהקשר זה, הייתה מבולבלת, לא עקבית, לא מובנת בחלקה, באופן אשר מצדיק את קבלת התביעה באופן חלקי בלבד, ואבהיר טעמיי:

התובעת אינה יודעת את מועד קרות האירוע התאונתי.

בכתב התביעה נרשם סימן שאלה ליד תאריך התאונה, קרי, התובעת עצמה אינה יודעת בוודאות מהו מועד התאונה. ב"הודעה על תאונת דרכים" מיום 30.8.2012 נרשם מועד התאונה על ידי התובעת כיום 25.7.2012. התובעת הסבירה כי לגישתה מדובר בפליטת קולמוס ולמעשה התכוונה ליום 23.5.2012, ואולם במסגרת עדותה בפני ביהמ"ש (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 15-19) ציינה כי אינה יכולה להצביע במדויק על מועד התאונה.

בחירת המילים של התובעת היתה מעניינת בהקשר זה, שכן לא טענה לגבי מועד התאונה, אלא אומרת היא "הצגתי את התאריך 23.05 לאורך כל הדרך", ומדובר באמירה בפה רפה, לא אמינה, המשתלבת עם חוסר האמינות הנוסף כפי שיפורט להלן.

התובעת דיווחה על התאונה באיחור ניכר.

טופס הדיווח על האירוע התאונתי, נערך בתאריך 30.8.2012. אם נקבל את גרסת התובעת, הרי שהדיווח הינו יותר משלושה חודשים לאחר האירוע התאונתי, והנתבעת לא הציגה דיווח מוקדם ושונה בהקשר זה.

התובעת הציגה בפני ביהמ"ש תדפיס לא ברור המעיד על פרטי דואר אשר נתקבלו לכאורה ביום 23.5.2013, ואולם את הפרטים הרשומים באותה הודעת דואר נטענת, לא הציגה בפני בית המשפט. מפתיע היה לגלות, שפרטי הודעות אחרות מאותו עמוד, צורפו על ידה, ולמעשה את הודעת הדואר הרלוונטית, נמנעה מלצרף. סתירה מהותית בהקשר זה, עומדת מול תמליל שיחה עם התובעת, אשר נכלל בדו"ח החקירה, שם אמרה התובעת כי הודיעה על האירוע יום לאחר האירוע – בעוד בדף התמציתי והלא-מלא, רשומה הודעת דואר מיום האירוע הנטען.

התובעת לא הביאה כל ראיה פוזיטיבית באשר לדיווח שנעשה בחודש מאי 2012, וצירפה את הדיווח מיום 30.8.2012, ולפיכך אני קובע שהתובעת לא הוכיחה כי דיווחה על התאונה בהתאם לחובתה כאמור בסעיף 22 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א 1981.

התובעת הציגה גרסה לא אמינה ולא הגיונית לאירוע התאונתי

בהצגת האירוע התאונתי, במסגרת ההודעה על תאונת דרכים, ציינה הנתבעת אמירה כללית וסתמית, לא מפורטת בעליל, "ביציאתי מהשביל של חוות הסוסים בנתיב צר נכנס בי רכב מאחורה ובכח במהירות ולא השאיר פרטים".