פרסום תצלום אדם בעיתון אינו אסור אם יש בו עניין ציבורי ואינו כוזב לפי לחוק הגנת הפרטיות

1.         ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב- יפו (כב' השופטת י' שבח, סג"נ), אשר קבע כי בפרסום תצלומו של התובע (להלן: "המשיב") במוסף "הארץ", פגעו הנתבעים (להלן: "המערערים") בפרטיותו של המשיב. בגין כך חוייבו בתשלום פיצוי בסך 20,000 ש"ח.

2.         ביום 22.2.02 פורסם במוסף הארץ, מבלי שנתקבלה רשותו של המשיב ועל אף התנגדותו לצילום בעת עריכתו,  תצלום המתואר בפסק הדין קמא בזו הלשון:

"בצילום נצפה התובע [המשיב] אשר לו חזות של יהודי דתי המשתייך למגזר החרדי, עטור זקן ופיאות, כשהוא עומד מאחורי דוכן שהוקם על ידו באזור "דיזנגוף סנטר" והוא מעיין בספרי קודש. מולו נצפית אשה המעיינת, ככל הנראה, בספרים שהיו מונחים על דוכנו של התובע, כשגבה למצלמה.

שורש הרע הינו פוסטר ענק, גדול מימדים, שהיה תלוי בחלון הראווה של החנות אשר בחזיתה הציב התובע [המשיב] את דוכנו, ובו נצפית אישה לובשת מכנסונים קטנים והדוקים, הניצבת ברגליים פשוקות ביניהן נשקפת דמותו של גבר המתבונן  בה".

אשר לאפיוניו של התצלום - אין טענה לפיה התצלום איננו אותנטי, או כי צולם בזווית המעוותת את המציאות:

"אין למעשה מחלוקת כי התצלום משקף מציאות שהיתה קיימת בעת הלחיצה על כפתור המצלמה, וכפי שאכן נצפתה מבעד לעדשת המצלמה, ללא עריכה ו/או עיוות ו/או "פוטומונטז". עוד יש להדגיש כי אין מדובר בהנצחת מצב אקראי יוצא דופן, רגעי וחולף תוך ניצול רגע של תקלה או מצב של העדר שליטה, כי אם בצילום המתעד מצב מתמשך בו היה נתון התובע [המשיב] במשך זמן לא מבוטל".

יצויין בנוסף כי "אין מדובר בחיבור מלאכותי בין התובע [המשיב] לבין פוסטר שהיה תלוי בסמוך לו, כי אם בפוסטר שהתובע עמד בחזיתו ואשר נשקף אל כל מי שעשוי היה להתבונן על התובע [המשיב] מכל זווית אפשרית."

המשיב טען כי צולם על רקע פוסטר פרובוקטיבי, אשר מנוגד באופן חריף להשקפת עולמו ולאורח חייו, וכי פרסום הצילום ברבים שם אותו ללעג ולקלס בקרב האוכלוסיה החרדית בקרבה הוא חי, תוך הוצאת לשון הרע כנגדו ופגיעה קשה בפרטיותו.

המערערים גרסו בתגובה כי מדובר בצילום אמנותי נטול זיקה לאישיותו של המשיב. המשיב הוא שבחר להציב את דוכנו במרכזו של אזור חילוני - "דיזנגוף סנטר" ובמקום שבו הציבו, ומשכך אין לו להלין אלא על עצמו. לטעמם, לא הוכחו יסודות העוולה של לשון הרע, ואף לא הוכחה הטענה בדבר פגיעה בפרטיות.

פסק דינו של בית משפט קמא

חוק איסור לשון הרע

3.         בית משפט השלום דחה את התביעה, בכל הנוגע לעילה הנסמכת על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). בית המשפט קבע כי די למערערים להוכיח כי חוסים הם בצל אחת מן ההגנות הקבועות בחוק. בעניננו הוכחה ההגנה של אמת בפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, אשר קובע לאמור: "תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי".

בית המשפט קבע כי התצלום שפורסם שיקף נכונה את מראהו של המשיב ואת מקום המצאו. המשיב שהה במקום הצילום זמן לא מבוטל ולא היתה זו הפעם הראשונה שבה הוא ניצב במקום זה לצורך הקמת דוכן וחלוקת ספרי קודש לציבור החילוני. הצילום שיקף אפוא את האמת לאמיתה. באמצעות אומנות הצילום זוכה הציבור הרחב לחזות במו עיניו בתיעוד חיי היום יום, על גווניהם השונים. הצגת תמונה אמנותית המשקפת ניגוד בין שיא החילוניות לבין שיא הדתיות והמפגש ביניהם, במהלך החיים בארץ ישראל, מקום המאגד בתוכו מגזרים שונים, נכנסת אף היא לד' אמות הענין הציבורי. המדור שבו פורסם התצלום הוא מדור תרבותי המציג באורח קבע תמונות אותנטיות המדגישות את רבדיה של החברה השונים והיחודיים של החברה הישראלית ויש בו עניין לציבור.

חוק הגנת הפרטיות

4.         התביעה לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן - "חוק הגנת הפרטיות"), התמקדה בשתי עילות: האחת זו הקבועה בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות - פרסום תצלום ברבים בנסיבות שבהן "עלול הפרסום להשפילו או לבזותו".

העילה השניה, יסודה בהוראת סעיף 2(6) לחוק, שימוש בתמונה לשם ריווח.

בית המשפט קבע כי הצילום מביע רעיון ולא ניתן לייחס לפרסומו משמעות של פרסומת מסחרית. אשר על כן אין הוא נכנס לגדרה של הוראת סעיף 2(6) לחוק.

שונה היתה מסקנת בית המשפט בכל שאמור בעילה הקבועה בסעיף 2(4) לחוק. מאחר והמושגים השפלה וביזוי מופיעים גם בחוק איסור לשון הרע, נקבע כי " אין מניעה להשליך משני החוקים, זה על זה".

בהסתמך על דברים שנפסקו בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734 (1986) קבע בית המשפט כי פרסום ייחשב כמשפיל גם אם נחשב ככזה רק על ידי המגזר המסויים שבו מתנהלים חיי הנפגע  (בעניננו המגזר החרדי); ולאו דווקא, על ידי החברה בכללותה.