פרנקל ואח' נ' קרן קיימת בישראל ואח'

החלטה

בקשה לאשר תחליף המצאה המוגשת "בפעם החמישית" (ההדגש במקור וכך הציטוט) היא הבקשה שלפני.

מאחר שהמשיבים הרלוונטיים (14, 15, 17- 20) שבענינם הבקשה, אינם מיוצגים, תנתן ההחלטה במעמד צד אחד.

אומר כבר כי מספר הפניות לבית המשפט אינו רלוונטי (הגם שהענין נדון אך התוצאה לא תאמה לציפיות הפונה) ואין בו לשנות את הדין ממילא את התוצאה, בעיקר כשאין כל צורך לחזור ולפנות לבית המשפט בבקשה חסרת פרטים רלוונטיים כמתחייב מהדין, לבקשות מסוג זה.

דיני המצאת כתבי בית דין הם ברורים וחשיבותם רבה ביותר, מאחר שסמכות השיפוט של בית המשפט קמה מכח ההמצאה כדין.

מהבקשה החוזרת ונשנית של המבקשים עולה לכאורה כי המשיבים שבכותרת אינם מתגוררים בארץ, משכך תחליף ההמצאה אינו רלוונטי אליהם, שהרי תחליף ההמצאה נועד למי שמתגורר בארץ אך "שאי אפשר להמציא כתב בי-דין בדרך שנקבעה..." (תקנה 498 לתקנות סדר הדין) אם מחמת כתובת בלתי ידועה לתובע או כל דרך המצאה אחרת כנקוב בתקנות;

כדי להעתר לבקשה על בית המשפט לשאול עצמו האם יש סיכוי סביר שהדרך של תחליף ההמצאה תהא מועילה למטרה זו, קרי, שיש סיכוי סביר שהנתבעים יהיו מודעים להליך שנפתח נגדם.

בענייננו אין צורך אף לשאול את השאלה שכן מהבקשה עצמה, ומהתצהיר הנילווה אליה, עולה כי אין לתובעים כל פרטים על הנתבעים, ממילא אם הם מתגוררים בארץ, ועל כן ברורה התשובה השלילית לשאלה אם יש ממש במתן היתר לתחליף המצאה כמבוקש.

ולהפך, מהפרטים המינימאליים שנמסרו בכותרת הבקשה, עולה לכאורה כי המשיבים אינם אזרחי המדינה ואף לא תושביה ואם כך לא אוכל ליתן היתר שכזה, שמלבד לצאת ידי חובת הנדרש, ןלאפשר פירסום כתחליף להמצאה, אין בה ממש.

לא רק זאת אלא שעל פניו נראה כי כל המשיבים אינם בעלי אזרחות ישראלית, גם לא תושבים, והפרטים היחידים המופיעים על גבי כתב התביעה ועל גבי הבקשה הם מספרי דרכונים זרים, ת.ז. או תעודת לידה זרים, ותעודת מסע של פליט, משכך, כבר ציינתי בהחלטתי הקודמת כי אין מקום לאפשר תחליף המצאה, כאשר על פניו אין המשיבים מתגוררים בארץ.

במקרה זה ראוי לפנות לחלופת היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט – ועל כן יש להגיש בקשה ראויה ובה פרטים רלוונטיים ומלאים של הנתבעים כדי שניתן יהיה להמציא להם את כתב הטענות ואת ההזמנה לדין.

למעלה מהצורך אציין כי הבקשה כה תמוהה, ולא ברור מדוע שב המבקש ופונה לבית המשפט כשלא מילא אחר התנאים המינימאליים הנדרשים למתן החלטה בבקשה מסוג זה וגם אינם מתישבים עם החלטתי הקודמת.

כך תמוה בעיני כיצד סבור המבקש שניתן יהיה למחוק זכויות של בעלי מקרקעין על בסיס תחליף המצאה לנתבעים שמקום מושבם אינו ידוע לתובעים, גם לא לבית המשפט ולכאורה עולה שהם תושבי חוץ ואף אינם יודעים על ההליך.

היעלה על הדעת ש'בקלות כה רבה' יקנה בית המשפט סמכות שיפוט לגבי נתבעים שנמצאים כנראה בחוץ לארץ, ולמצער אין בפני בית משפט כל אינדיקציה למקום מושבם, ויתן החלטות בקשר לזכויות במקרקעין בלי לאפשר לנתבעים אלה, הבעלים הרשומים של הזכויות, להביא את עמדתם לפני בית המשפט.

לא בכדי מצויה הוראה ספציפית בתקנות סדר הדין (תקנה 483) לענין דרך המצאה בקשר למקרקעין "היתה התובענה בענין מקרקעין, כל כתב בי-דין שאי אפשר להמציאו לנמען גופו, די בהמצאתו למורשהו הממונה על המקרקעין".

בעניינו, אין מורשה; הנתבעים כנראה כי אינם בארץ, ולמצער אין מידע כי הם בארץ, ועל כן על התובעים לנקוט בדרכים רלוונטיות לבקשתם, בעיקר כשמדובר בזכויות במקרקעין.

אני דוחה פעם נוספת את הבקשה.

בשלב זה אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ט' אייר תש"ע, 23 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.

אסתר נחליאלי-חיאט, שופטת, רשמת בית המשפט המחוזי