פרנקל ואח' נ' ברקוביץ

החלטה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן ע"י כבוד ס. הנשיא, השופטת בית-נר, מיום 7.3.2006, בהעדר התייצבות מטעם המבקשים (להלן: "פסק הדין").

בפסק הדין קיבל בימ"ש קמא ערעור שהגישה המשיבה על החלטת כבוד הרשם מורני בבית משפט השלום בקריות (בבש"א 555/05), לפיו התיר למבקשים להתגונן מפני התביעה שהוגשה נגדם על ידי המשיבה.

מדובר בשטר חוב, החתום על ידי המבקש מס' 2 מיכאל פרנקל (להלן: "מיכאל"), כעושה השטר וכן על ידי המבקש מס' 1, יבגני פרנקל (להלן: "יבגני") ואלכסנדר פרנקל (שהינו אביהם של יבגני ומיכאל, להלן: "האב"), כערבים.

לישיבה שנקבעה ליום 13.4.05, בפני כבוד הרשם, לשם דיון בהתנגדות לביצוע השטר, התייצב האב בלבד והודיע שיבגני ומיכאל עצורים וממתינים למשפטם, שיתנהל בחודש מאי 2005.

כבוד הרשם בירר את העובדות, שמע את עדותו של האב ואת טענותיו וטענות המשיבה, ובהחלטה מנומקת החליט ליתן, לכל המתנגדים, רשות להתגונן מפני בקשת הביצוע.

על כך הגישה המשיבה ערעור, שנדון, כאמור, בפני כבוד השופטת בית-נר.

בפסק הדין שניתן על ידה ביום 7.3.06, קבעה כבוד השופטת בית-נר, כי המבקשים (המשיבים שם), קיבלו הזמנות לדין ולא התייצבו לדיון שהיה קבוע ליום 14.2.06 ולכן קיבלה את הערעור וביטלה את החלטת כבוד הרשם וכן חייבה את המבקשים דכאן בהוצאות.

בבקשתם זו, אשר בפניי (שהוגשה ביום 12.1.12), טוענים המבקשים, כי בעת ההיא שניהם ריצו עונשי מאסר. יבגני היה מאחורי סורג ובריח מיום 10.2.05 ועד יום 13.12.10 ואילו מיכאל – מיום 10.2.05 ועד יום 4.8.11.

לדבריהם, הם לא קיבלו הזמנות לדיון בערעור ולא ידעו על קיומו ועל פסק הדין נודע להם רק בחודש ינואר 2012. לגופו של ענין טוענים הם את אשר טענו בפני כבוד הרשם, היינו - שחוזה השכירות ושאר המסמכים, חוץ מההסכם על פינוי הדירה, מזוייפים והם מבקשים לבדוק את חתימותיהם.

המשיבה טוענת, בתגובתה (בין היתר), כי ההליך בו נקטו המשיבים הינו שגוי, שכן היה עליהם להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור ולא ערעור ואף היה עליהם להגיש בקשתם, תחילה, אל בימ"ש השלום, אשר נתן את פסק הדין.

לגופו של ענין נטען (לשם הזהירות בלבד), כי פסק הדין נשלח ע"י מזכירות בית המשפט לכתובת שמסר אלכסנדר לכבוד הרשם, גם ככתובת למשלוח כתבי בי-דין למבקשים, וכי חזקה על דבר דאר רשום, שלא חזר, כי הגיע ליעדו.

עוד נטען, כי טענת המבקשים בדבר המועד בו נודע להם על פסק הדין מופרכת מעצם כך שהמבקשים עצמם פנו למשיבה עוד בחודשים ספטמבר ונובמבר 2006 (לאחר מתן פסק הדין), על מנת להגיע להסדר בדבר תשלום חובם. עותקי הפניות צורפו לתגובה.

בנסיבות אלה נטען, כי המבקשים לא הראו "טעם מיוחד" להארכת המועד, במיוחד לאור כך שיבגני שוחרר מבית האסורים עוד ביום 13.12.10, כך שגם ממועד זה קיים שיהוי של שנה בהגשת הבקשה.

בנוסף טוענת המשיבה, כי לאור השיהוי הניכר - משנת 2006 ועד היום, היא הסתמכה על פסק הדין ונקטה הליכים לגביית המגיע לה על פיו וכי יש ליתן משקל למשך התקופה שחלפה.

בתשובתם לתגובה חוזרים המבקשים על טענתם שהם פנו בינואר (בטעות נכתב 2001 וצ"ל 2011) להוצאה לפועל, אשר הפנתה אותם אל בימ"ש השלום, שם קיבלו את המסמכים, "רק בסוף 2010 והתחלת 2011". מדובר במועדים שונים ימאלה שנכתבו בבקשה, אולם מוכנה אני לצאת מנקודת הנחה שמדובר בטעות וכי הכוונה הינה לסוף 2011 תחילת 2012).

צודקת המשיבה בטענתה, כי מדובר ברשות ערעור ולא בערעור בזכות וכי היה על המבקשים לפנות, תחילה, לערכאה אשר נתנה את פסק הדין, הוא בימ"ש השלום בקריות. עם זאת, לוּ מצאתי ממש בשאר טענות המבקשים, ייתכן שלא הייתי מקפידה עימם על כך, בהיותם בלתי מיוצגים.

אלא, שלא כך הדבר. ראשית, מצאתי בטענות המבקשים "טעם מיוחד", כנדרש, להארכת המועד.

בתשובת המבקשים לא מצאתי מענה לטענת המשיבה בדבר פניותיהם אליה, עוד בשנת 2006 (סמוך לאחר מתן פסק הדין), לשם הסדרת תשלום החוב בתשלומים. לו היה בסיס כלשהו לטענתם, לפיה האב (ולכן גם הם), חשב שבהחלטת כבוד הרשם הסתיים הענין (לטובתם), הכיצד ומדוע פנו אל המשיבה לשם הסדרת החוב?

בהעדר מענה כלשהו לשאלה נוקבת זו, אין לי אלא לקבל טענת המשיבה, לפיה פסק הדין, שנשלח בדאר רשום לכתובת האב שנמסרה על ידו ככתובת למסירת כתבי בי-דין גם עבור המבקשים, אכן התקבל אצלו והובא על ידו לידיעת המבקשים. בהקשר לכך אציין, שהמבקשים לא צירפו לבקשתם או לתשובתם לתגובת המשיבה, תצהיר מטעם האב, אשר יבהיר ענין זה, דבר הפועל לרעתם.