ו"ע
בית משפט השלום תל אביב - יפו
|
8430-08-12
14/10/2013
|
בפני השופט:
בדימוס רחל גרינברג – יו"רפרופ' יוסף זהבי - חברד"ר נעמי אפטר - חברהעו"ד אראלה עפרון - חברהעו"ד יהודית ארבל - חברה
|
| - נגד - |
התובע:
רבקה פרנקו ואח'
|
הנתבע:
הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר
|
| פסק-דין |
פסק דין
בפנינו ארבעה עררים של יהודים יוצאי האי רודוס, אי יווני בים האגאי, אשר היה בשליטת האיטלקים מ- 1912 ועד 1943 עת נכבש ע"י הגרמנים לאחר כניעת איטליה לבעלות הברית. העוררים עזבו את האי לפני כיבושו ע"י הגרמנים בנסיבות כדלקמן: האחיות מלכה זן וחיה ויקטוריה הנדלר העוררות בו"ע 56968-10-12 ו- 7825-12-12 (להלן מלכה וחיה), גורשו לגרסתן מרודוס בשנת 1939 בשל היות אבי המשפחה יהודי בעל נתינות זרה- טורקית. המשפחה מצאה מקלט בטנג'יר (עיר בצפון מרוקו). העורר בו"ע 44089-05-12 שבתאי זהבי (להלן זהבי) טוען גם הוא כי משפחתו עזבה את רודוס ב- 1939. בתביעתו למשיבה סיפר כי גורשו מהאי ואילו בערר כתב כי ברחו מפני הגרמנים. לצורך הדיון נניח כי המשפחה גורשה אך נתייחס גם לאפשרות השנייה.
העוררת בו"ע 8430-08-12 רבקה פרנקו (להלן פרנקו), טוענת לחיי סתר באי בין השנים 2 -1941 במנזר או בפנימייה נוצרית ובהמשך לבריחה מרודוס מפחד הגרמנים. היא עלתה לא"י במסגרת עליית הנוער ב- 1942, יתר העוררים הגיעו לארץ בשנת 1944.
העוררים הגישו תביעות למשיבה להכיר בהם כנכים הזכאים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות) ונדחו מהטעמים הבאים:
האחיות מלכה וחיה נדחו בטענה כי רודוס נכבשה ע"י הגרמנים רק בספטמבר 1943, ארבע שנים לאחר גירוש משפחתן בשנת 1939 ועל כן עניינן אינו "עונה על הגדרת נרדף אשר בחוק הפיצויים הגרמני." (מכתב המשיבה 1.9.12).
תביעתו של זהבי נדחתה מבלי שנדונה לגופה וזאת משום שחי מחוץ לישראל במשך 16 שנה מ- 1961 ועד 1977 ועל כן החליטה המשיבה כי לא מתקיימים לגביו תנאי הסף של סעיף 3 לחוק הרדיפות.
במהלך הדיון בערר, בהסכמת המשיבה, הערר נדון לגופו יחד עם העררים הנוספים.
תביעתה של פרנקו נדחתה בנימוק כי רודוס נכבשה ע"י הגרמנים כשנה לאחר עלייתה לא"י בשנת 1942.
כידוע על פי סעיף 1 לחוק הרדיפות "נכה" מוגדר: "אדם שלקה במחלה...ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה...היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה".
ההכרה בעוררים כנכים לפי חוק הרדיפות, טעונה, אפוא, בחינת זכאותם לפי חוק הפיצויים הגרמני. עילות הנרדפות להן טוענים העוררים: המגורשים מרודוס - "שלילת חירות" והעוררת פרנקו - "חיי סתר" ו"הלכת הפחד".
השאלות השנויות במחלוקת
המשיבה אינה חולקת על הנסיבות האישיות המסופרות ע"י העוררים. המחלוקת העובדתית היא סביב המסקנות אותן מבקשים באי כוח הצדדים להסיק, כל אחד לשיטתו, מן העובדות ההיסטוריות הידועות וזאת בשני נושאים: א. האם השלטון האיטלקי ברודוס, הוציא בשנת 1939 צווי גירוש ליהודים בעלי אזרחות זרה בהשפעת גרמניה הנאצית או מטעם עצמו; ב. האם בהסתמך על העובדות ההיסטוריות יש לקבל טענתה של פרנקו כי מסירתה למוסד נוצרי ובריחתה מרודוס בשנת 1942 היתה מפחד הצורר הגרמני.
במישור המשפטי עולות השאלות הבאות:
הנפקות המשפטית שיש לייחס לפסק הדין הגרמני שהוגש ע"י העוררות מלכה וחיה לפיו האמצעים שנקטה איטליה נגד היהודים החל משנת 1938 ננקטו תחת השפעה גרמנית ואמצעים אלה הם בגדר נרדפות בהתאם לסעיף 43(1)2 לחוק הפיצויים הגרמני (נוסח הסעיף ראו להלן).
האם יש לראות בגירוש "שלילת חירות" לפי סעיף 43(1)2 לחוק הפיצויים הגרמני – BEG או שלילת חירות לפי חלופה אחרת של סעיף 43(1) הנ"ל, ברוח פסיקת בית המשפט העליון בפרשת גרנות (דנ"א 11196/03 יוסף גרנות ואח' נ' הרשות המוסמכת).
משקלה של חוות הדעת המשפטית מטעם המשיבה בהתייחס לפסה"ד הגרמני שניתנה ע"י עו"ד דן אסן מומחה לדין הגרמני.
עילת נרדפות מכוח "חיי סתר".
"הלכת הפחד" לפי הדין הגרמני ובראי הפסיקה הישראלית.
הערות לעניין הגשת חוות דעת
במסגרת הדיון בערר של גב' פרנקו ביקשה המשיבה להגיש חוות דעת היסטורית ואף לדחות את הדיון לשם מינוי היסטוריון המתמחה בנושא יהודי רודוס כמומחה מטעמה. בסופו של דבר הודיעה לוועדה כי אין בדעתה להגיש חוו"ד של היסטוריון ותסתפק בהגשת חוו"ד משפטית וזאת "לנוכח התיעוד ההיסטורי...והממצאים העובדתיים הברורים שהעלתה בדיקתה של המשיבה בנושא..." (סעיף 8 לבקשה מיום 28.4.13). בטרם נמסרה ההודעה, הגישה המשיבה בכל העררים סיכומים שכותרתם "השלמת חומר היסטורי". מדובר בסיכומים זהים בכל העררים והם העתק של סיכומים שהוגשו בתיק אחר שנדון בפני הועדה, ו"ע 56918-10-12 שער עמליה נ' הרשות המוסמכת. המשיבה מסתמכת בסיכומיה על חומר היסטורי (מחקרים וספרים – ראה רשימה ביבליוגרפית ארוכה המצורפת לסיכומים), מבלי שרוב רובו של החומר עצמו הוגש לוועדה ולבאי כוח העוררים. עו"ד עצמון, בא כוחה של פרנקו, ביקש כי המשיבה תמסור לידיו ולוועדה העתק מחומר זה עליו הסתמכה בסיכומיה, אך בקשתו לא נענתה. המשיבה וויתרה, כפי שציינו, על הגשת חוות דעת היסטורית ועל כן החלטנו שלא להתייחס לכתב הטענות המכונה "השלמת חומר היסטורי". מטבע הדברים פסק הדין יעסוק בעובדות היסטוריות רלוונטיות לדיוננו וזאת על סמך הידע הכללי והמקורות שאוזכרו ע"י באי כוח הצדדים שאין לגביהם מחלוקת.