פסק דין
עובדות ונתוני רקע
1.ביום 31.12.2002 נחתם הסכם בין הצדדים לתיק דנא, לפיו השכירה הנתבעת לתובעת מבנה קשתות הממוקם בעיר התחתית בחיפה (להלן: "המושכר") וזאת למשך 5 שנים, החל מיום 1.1.2003 וכלה ביום 31.12.2007 (להלן: "ההסכם").
בסעיף 2.2 להסכם התחייבה הנתבעת שלא למכור את המושכר משך כל תקופת השכירות, לפני שהציעה אותו לתובעת, וזאת לפי הצעת המחיר הגבוהה שתקבל, בניכוי סכום ההשקעה לפי הקבוע בסעיף 8.2 להסכם.
סעיף 8.2 הנ"ל קובע כי היה והתובעת תפונה מהמושכר ביוזמת הנתבעת ועל ידה, טרם תום תקופת השכירות, תחוייב הנתבעת להשיב לתובעת את השקעותיה במושכר, בסך 120,000 ₪. עוד נקבע כי בגין כל חודש שכירות ו/או חלק ממנו, יקוזזו סך 2,000 ₪ מסכום הפיצוי הנ"ל, כך שבתום תקופת השכירות לא יגיע לתובעת כל פיצוי.
2.לטענת התובעת, בטרם כריתת ההסכם, היה ידוע לצדדים כי על מנת להכשיר את המושכר נדרשת השקעה משמעותית הכוללת תשתיות חשמל, ריצוף, העלאת מפלס הקרקע במושכר עד לגובה מפלס הכביש, בניית קירות גבס פנימיים וכיו"ב, בעלות כוללת שהסתכמה בסך של כ-300,000 ₪. התובעת טענה כי נאותה להשקיע במקום רק לאחר שניתנה לה זכות קדימה לרכישת המושכר בהתאם לסעיף 2.3 להסכם.
3.במהלך תקופת השכירות, נודע לתובעת דבר קיומו של פסק דין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי בחיפה עוד בשנת 1983 ולפיו, זכויות הבעלות לגבי המושכר כלל אינן של הנתבעת אלא שייכות לחברת צים בע"מ (להלן: "צים").
הנתבעת טענה לעניין זה כי הופתעה מקיומו של פסק הדין, על אף שזה ניתן בהסכמת יורשי מנהלה המנוח פסח נוביצקי ז"ל. לדבריה, לאחר שמנהל הנתבעת הלך לעולמו, החליטה זו מסיבה בלתי ברורה, לוותר על זכויותיה בנכס. על אף פסק הדין, החזיקה הנתבעת בנכס ברציפות מאז שנת 1948 ללא עוררין מבלי שמאן דהו דרש בעלות או זכויות לגביו.
4.לאחר שנודע לה אודות פסק הדין, דאגה הנתבעת להגיע להסדר עם צים, אשר מצא את ביטויו בהסכם שנכרת בין הצדדים ביום 22.6.2006. לפי אותו הסכם, כנגד מסירת החזקה בנכס לידי צים, תשלם זו לנתבעת פיצוי בשיעור 40% משווי הנכס כפי שייאמד ע"י שמאי מוסכם שנתמנה לצורך כך, ואשר נדרש להעריך את הנכס כפנוי במצבו כיום.
5.להשלמת התמונה יצוין, כי עובר להגשת התביעה בתיק זה, הגישה הנתבעת תביעה כספית כנגד התובעת בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 22450/04) וזאת בגין תשלום דמי שכירות המתחייבים על פי ההסכם, אותם נמנעה התובעת מלשלם. במסגרת אותם הליכים, הגישה התובעת טען ביניים וביקשה כי בית המשפט יורה למי עליה לשלם את דמי השכירות - לנתבעת או שמא לצים. בהמשך לכך נקבע, כי על התובעת להפקיד, כהסדר ביניים, את דמי השכירות בקופת בית המשפט. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה בתיק עיקרי, על פיו נמחקה תביעת הנתבעת.
6.עוד יוער להשלמת התמונה, כי ביום 30.12.2007 נחתם הסכם בין חליפי התובעת לבין צים, לפיו המשיכה התובעת, באמצעות חליפיה, לשכור את המושכר לתקופה נוספת החל מיום 1.1.2008, קרי, מיד בתום תקופת ההסכם שנחתם בזמנו עם הנתבעת. מנהל התובעת מסר במהלך עדותו (8.2.2010), כי התובעת באמצעות חליפיה, ממשיכה להחזיק במושכר על פי הסכמי שכירות המתחדשים מדי פעם, עד היום.
טענות הצדדים
7.לטענת התובעת, נהגה עמה הנתבעת בחוסר תום לב בניהול המו"מ לקראת כריתתו של ההסכם, משלא גילתה לה את מעמדה הקנייני והמשפטי האמיתי לגבי המושכר, והציגה בפניה מצג כאילו היא הבעלים הבלעדיים שלו וכמי שמוסמכת להשכירו לאחרים. עוד טענה התובעת, כי הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 2.2 להסכם, בכך שהעבירה את זכויותיה בנכס לצים מבלי שהציעה אותן תחילה לתובעת, כמתחייב על פי סעיף זה.
לדברי התובעת, הסכמתה להשקיע במושכר סך של כ-300,000 ₪ התבססה על הבטחה שניתנה לה מעם הנתבעת להעביר לה את הזכויות במושכר בטרם סיום תקופת השכירות. אילו ידעה אודות מעמדה האמיתי של הנתבעת בנכס, כי אז לא הייתה מתקשרת עמה בהסכם לא כל שכן, לא הייתה משקיעה במושכר מאות אלפי שקלים לצורך הכשרתו.
8.עוד טענה התובעת כי על פי הסכם השכירות החדש שנחתם עם צים, הועמדו דמי השכירות החודשיים על סך 600 דולר, קרי, תוספת בסך 288 דולר לכל חודש לעומת דמי השכירות ששולמו בהתאם להסכם עם הנתבעת. לפיכך, התוספת שנדרשה התובעת לשלם לכל תקופת ההסכם עם צים (24 חודשים), הינה סך 6,912 דולר ארה"ב, אותם עתרה לקבל מידי הנתבעת.
כמו כן, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום הפיצוי המוסכם, בהתאם לסעיף 8.3 להסכם, בסך 5,000 דולר ארה"ב.
סך הכל הועמדה התביעה לצרכי אגרה על סכום של 379,000 ₪.
9.הנתבעת מצדה טענה כי החזיקה במושכר מאז שנת 1948 ומעולם לא התיימרה להציג בפני התובעת מצג לפיו הינה הבעלים של הנכס. מכאן, שהשכירות הינה חוקית מאחר ובמועד חתימת ההסכם הייתה הנתבעת המחזיקה בפועל של הנכס בידיעת בעליו. לא בכדי אפשרה צים להסכם להמשיך ולהתקיים והתירה לנתבעת להיכנס בנעליה לצורכי קביעת דמי השכירות, גם לאחר הגשת טען הביניים. לדברי הנתבעת, היא נהגה בשקיפות מלאה עם התובעת ואף הודיעה לה אודות ההליכים המתנהלים בינה לבין מסדר הכרמליתים, כמפורט בסעיף 2.3 להסכם.
10.לטענת הנתבעת, המושכר לא נמכר על ידה לצים. ההסכם שנכרת בינה לבין צים, מבטא את קבלת פסק הדין שניתן עוד בשנת 1983 בבית המשפט המחוזי בחיפה, על פיו צים הינה הבעלים של המושכר. הנתבעת וצים ניהלו אמנם מו"מ והנתבעת אף קיבלה פיצוי כלשהו בעבור פינוי המושכר, אולם לא מדובר במכירת זכויות, שהרי אלה שייכות לצים בהתאם לפסק הדין הנ"ל.
11.הנתבעת הוסיפה כי הסכומים להם טוענת התובעת, משוללי כל יסוד ואחיזה במציאות. אף על פי ההסכם עצמו סוכם על השקעה בסדר גודל של 120,000 ₪ בלבד. ככל שהשקיעה התובעת סכומים מעבר לכך, הרי שעשתה כן על דעת עצמה בלבד. בנוסף, טענתה של התובעת כאילו נאותה להשקיע במושכר רק לאחר שהובטחה לך זכות קדימה, מופרכת מעצם העובדה שהשיפוצים במקום החלו על ידה כשישה חודשים עובר לחתימת הסכם השכירות באופן פורמאלי, שכן הנתבעת הסכימה בזמנו כי התובעת תבצע את השיפוצים במקום עוד לפני חתימת ההסכם.