פרמינגר נ' עיריית חיפה

פסק דין

תביעה מיום 9.9.07 למתן סעד הצהרתי לפיו נכון לשלהי שנת 2006 לא חייב התובע דבר לנתבעת בגין חוב ארנונה ואדרבא עומדת יתרה לזכותו. הבקשה לסעד הצהרתי כוללת גם בקשה לקביעת סכום החוב עפ"י תחשיב אשר מציג התובע.

רקע עובדתי -

בין הצדדים מחלוקת ממושכת בעניין חוב ארנונה לשנים 1996-2000 על רקע חיוב רטרואקטיבי שחייבה הנתבעת את התובע בגין נכס ברח' יוסף 7 בשכונת הדר בחיפה משהוברר כי התובע, עורך דין במקצועו, עושה שימוש בנכס זה כמשרד ולא לצורכי מגורים.

המחלוקת שבין הצדדים נידונה מספר פעמים בערכאות שונות ובהם בימ"ש זה. בתאריך 6.7.04 הגיעו הצדדים להסדר של פשרה בביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א. 1826/03, ערעור על פסק דין מיום 6.7.03 אשר ניתן בבימ"ש זה בתיק אזרחי 1189/01. בהסכם הפשרה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין נקבע כדלקמן:

"חיוב הארנונה לפי תעריף משרד לגבי המשיב בגין הנכס ברח' יוסף 7 (הדר) חיפה ייעשה בדיעבד החל מראשית שנת המס 96'.

אם ישולם חוב המשיב למערערת עד ליום 30.9.04 כי אז לא תיווסף לחוב ריבית פיגורים".

על סמך ההסדר חישבה המשיבה את הפרשי חוב הארנונה של המשיב לשנים הנ"ל ונמצא כי סכום החוב לתקופה מלאה זו, לא כולל ריבית פיגורים, עולה לסך נומינלי של 20,986.62 ₪. על פי הסכם הפשרה בוטלו תוספת חיוב לשנת 95' והפרשי ריבית בערכים משוערכים ואולם הסכום הנ"ל הוצמד למדד ובסך הכל הוצגה דרישת החוב לתובע לתקופה זו ע"ס 23,327.48 ₪ כולל הפרשי הצמדה.

מכיוון שלאחר השגת ההסדר נתגלעו בין הצדדים מחלוקות נוספות, לא שולם הסכום שבמחלוקת והתנהלו הליכים בערכאות שונות.

עמדת התובע –

ב - 28.12.04 ניתן פס"ד לזכות התובע ונגד הנתבעת בבימ"ש השלום בעכו בת.א. 4095/03 לפיו חויבה הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בעקבות פעולות גביה שננקטו כנגד התובע, בניגוד לצו מניעה שניתן בת.א. 1189/01 הנ"ל מיום 6.7.03. בנוסף חויבה הנתבעת בתשלום הוצאות לתובע במסגרת החלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד.

סך חוב הנתבעת לתובע 36,694 ₪, הסכום המצטבר הנקוב בשני תיקי הוצל"פ שנפתחו לצורך גביית החוב וזאת לאחר שהתובע הפחית מסכום חובה הפסוק של הנתבעת הנ"ל, סך של 5,000 ₪ סכום הוצאות אותו חויב התובע לשלם לנתבעת על ידי בימ"ש השלום בחדרה בהליך אחר שיזם התובע כנגד הנתבעת בעניין המחלוקת דנן.

כנגד סכום זה יש לחשב את חובו של התובע לנתבעת בעקבות ההסדר אשר קיבל תוקף של פס"ד בערעור הנ"ל. בסעיף 8 לכתב התביעה הציג התובע את הנתון המתייחס לזכויות הנתבעת אותן יש להפחית לשיטתו מחוב הנתבעת אליו, סכום אשר יש לחשב על פי עקרונות הסדר הפשרה כפי שגובש בביהמ"ש המחוזי בחיפה. את העקרונות הנ"ל יש לתרגם לסכום כספי בהתחשב בנתונים נוספים אשר יש להביא בחשבון מכיוון שההסדר כפוף לעקרונות כלליים המחייבים את הרשויות המנהליות ובהם החובה ליישם את הסכם הפשרה בתום לב, באופן סביר, ללא הפלייה ובמסגרת הוראות כל דין.

בסעיף 5 לכתב התביעה נטען כי עד למועד הסכם הפשרה היו בעיר חיפה מספר מבצעים לתשלום חובות ארנונה תמורת הנחה בשיעורים שבין 25%-40% והכל במסגרת ובהתאם לתקנות ההסדרים במשק המדינה הרלוונטיות. מן הדין והצדק שגם התובע יהנה מתוצאות מבצעים אלה.

בסעיף 7 לכתב התביעה נטען כי בתאריך 9.7.01 אישר ביהמ"ש המחוזי הנכבד בחיפה הסדר שהושג במסגרת תביעה ייצוגית של משלמי ארנונה עסקית בעיר כנגד הנתבעת וממנו מתבקשת המסקנה כי חיובי הארנונה לתקופה שבין 1993-2001 חושבו שלא כדין (ת.א. 648/00, 609/00). אין מקום איפה לאפשר לנתבעת לחשב את חיובי הארנונה של התובע לתקופה שבמחלוקת לפי שיטה אשר הוכרה כשגויה. ההפרש מסתכם בכ – 30% וזאת בהתאם לממצאי מבקר הנתבעת כפי שנקבעו בדו"ח שפרסם לשנת 2004.

בכתב סיכומיו הוסיף התובע וטען כי הנתבעת מנועה על פי דין מגביית הפרשי הצמדה וריבית על חיובים שהוטלו רטרואקטיבית ולבד מכך זו אף מדיניות הנתבעת כפי שעולה מחילופי מכתבים בין הצדדים.

עוד טוען התובע, על סמך חובתה של הנתבעת לנהוג באופן שוויוני עם כלל הנישומים, כי זכאי הוא להנחות אשר מקבלים נישומים עסקיים בתחום שיפוטה של הנתבעת. התובע מציג דוגמא לדרך שבה נוקטת הנתבעת בהליכי פשרה, על מנת להצדיק לשיטתו דרישה להנחה בשיעור של 50% מסכום החוב.

ועוד טוען התובע, על סמך חשבונות חשמל המוצגים, כי בפועל נעשה שימוש בנכס כמשרד רק מ – 1.9.96 ועל כן יש לחשב את חוב הארנונה על פי תחשיב של נכס עסקי, רק ממועד זה ולא מ – 1.1.96 כפי שנעשה.

מכל מקום, גם כאשר מחשבים את הפרשי חוב הארנונה אך ורק בהפחתת חלק מן הסכומים אותם דורשת הנתבעת, הפחתה של הפרשי הצמדה וריבית והתחשבות שוויונית בהנחות שניתנו לאוכלוסייה, הרי תוצאת תחשיב נכון של הפחתת חוב התובע לנתבעת מהפחתת חוב הנתבעת לתובע על פי פס"ד בבימ"ש השלום בעכו, הינה יתרת זכות לתובע נכון לשלהי 2006.

טענה נוספת אשר מציג התובע הינה כי בהתאם לנוהלי החשבונאות של משרד הפנים להם כפופה הנתבעת כעירייה, ספרי החשבונות של הנתבעת לשנים 1996-2000 הינם סגורים, לכל המאוחר בסוף שנת 2001 וממילא לא ניתן בשנת 2004 לפותחם מחדש.