פסק דין
1.תביעה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו דו"ח חניה שניתן לתובע (להלן: התובע), וקנס שהושת על התובע בגינו, הינם בטלים.
תמצית הרקע וטענות הצדדים:
2.ביום 27.3.06 נרשם מטעם הנתבעת 1 (להלן – הנתבעת), דו"ח חניה לרכב שבבעלות התובע. ביום 5.6.06 התקבלה אצל התובע הודעת תשלום כפל קנס בגין הדו"ח האמור. ביום 17.7.06 פנה התובע במכתב לנתבעת, וביקש לבטל את הדו"ח בשל כך שלא היה עבורו מקום מתאים לחניית נכה, וכי הדו"ח ניתן על-אף שלתובע תו נכה. הנתבעת השיבה לתובע במכתב בו נאמר כי חלף המועד להגשת בקשה לביטול הדו"ח, וכי בידו להגיש בקשה להישפט. ביום 12.9.06 פנה התובע במכתב נוסף לנתבעת, בו נאמר כי הרכב אמנם שייך לעסקו של התובע, אך נהג בו אדם אחר שפרטיו צויינו במכתב. למכתב זה השיבה הנתבעת מכתב מיום 28.9.06, שנוסחו דומה למכתבה הקודם. לטענת התובע, ביום 7.7.07 התקבל אצלו צו עיקול שהטילה הנתבעת על חשבונו בבנק, ועקב כך הוא פנה לנתבעת בטלפון, ונמסר לו כי עליו להגיש תצהיר בדבר מי שנהג ברכב בפועל, וכך אכן עשה. העיריה מצידה הכחישה כי כך נאמר לתובע, וטוענת כי היה על התובע להגיש תצהיר של מי שלטענתו נהג ברכב והדבר לא נעשה.
3.ביום 1.7.2009 הגיש התובע תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בקריות, בעניין הקנס שהוטל עליו. תביעה זו נמחקה מחוסר סמכות, תוך שהובהר לתובע כי בידו להגיש בקשה למתן אורכה להגשת בקשה להישפט לבית המשפט לעניינים מקומיים. ביום 3.8.2010 הגיש התובע לבית המשפט לעניינים מקומיים בבית שאן, בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט. העירייה התנגדה למתן האורכה, וזאת, בין היתר, נוכח הסתירה בין גרסאות התובע בשני מכתביו לנתבעת שצויינו לעיל, ובית המשפט לעניינים מקומיים דחה את הבקשה (יצויין כי הצדדים לא צירפו את החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים).
4.לאחר דברים אלה, הגיש התובע את התביעה דנן, בה הוא מבקש פסק-דין הצהרתי אשר יקבע כי דו"ח החניה והקנס בטלים.
5.הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה על הסף, בהעדר סמכות של בית משפט זה, ולטענה זו התייחס התובע בכתב תשובה שהגיש.
הכרעה
5.דין התביעה להדחות על הסף, בהעדר סמכות של בית משפט זה לדון בחוקיות הקנס שהושת על התובע.
6.הסמכות לדון בעבירות על חוקי העזר העירוניים, לרבות עבירות חניה, נתונה לבית משפט לעניינים מקומיים. התובע לא שילם את הקנס שהושת עליו במועד, ולפיכך רואים אותו כאילו הורשע בבית משפט ונגזר עליו הקנס (סעיף 229 (ת2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). התובע, הטוען נגד תוקפו של הקנס, מבקש למעשה להשיג על הרשעתו בביצוע עבירת חניה. הגורם המוסמך לדון בתקיפה של הרשעה כאמור, הוא בית משפט לעניינים מקומיים, ולא בית משפט זה (ראו: ע"א 8080/99 וקס נ' עירית תל-אביב (לא פורסם).
יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 3758/06 שאוליאן ואח' נ' חורש ואח' (לא פורסם) כדלקמן:
" מי שמבקש לבטל פסק דין שניתן לפי סעיף 229 (ח') לחסד"פ, צריך להגיש בקשה בפני בית המשפט שהיה דן בעניינו אילו הנאשם היה משתמש בזכותו לבקש ולהישפט שזה בית המשפט לעניינים מקומיים. לאחר הוראות סעיף 229 (ח) יחד עם הוראות סעיף 229 (ח 2), בין אם שילם אדם את הקנס ובין אם לא שילמו וחלפו המועדים להגשת הבקשות נשוא ס"ק (ח 2) - בשני המקרים ייחשב האדם כאילו הורשע. ההבדל בין שני ס"ק אלו ענייננו אם האדם נשא כבר עונשו (ס"ק ח) או שעליו עדיין לשאת עונשו (ס"ק (ח 2)).
משכך, הפורום לביטול ההרשעה הינו בית המשפט לעניינים מקומיים. כך גם טענה כי הדו"חות כלל לא הומצאו מקומה באותו הליך ביטול, כפי כל מקרה שניתן פס"ד והנאשם או הנתבע טוענים לעניין המצאה. כך גם טענה להתיישנות העבירה יכולה לבוא רק לאחר ביטול ההרשעה ע"י בית המשפט לעניינים מקומיים.
סיכומם של דברים, כל הקשור להשגות על ההרשעה עצמה מקומו בפני בית המשפט הדן בהליך הפלילי ולא בבית המשפט האזרחי."
7.טענתו של התובע במקרה דנן, הינה, כי לא ביצע את העבירה בגינה הוטל עליו הקנס, וכאמור לעיל, טענה מעין זו מקומה בבית המשפט לעניינים מקומיים. התובע אכן פנה לבית המשפט לעניינים מקומיים, וביקש הארכת מועדים ומטיעוני הצדדים עולה כי בקשתו נדחתה. על החלטה זו לא השיג התובע בדרך הקבועה בדין, וברי כי לא ניתן להשיג עליה במסגרת תביעה לבית משפט זה.
8.יצויין כי בכתב התשובה מטעמו מעלה התובע, בחצי פה, טענת התיישנות ביחס לעבירה. כעולה מהדברים שצויינו לעיל, טענה להתיישנות העבירה מצויה בסמכותו של בית משפט לעניינים מקומיים. בית משפט זה מוסמך לדון בטענה להתיישנות העונש, אולם לא זו הטענה בענייננו, ונוכח לוחות הזמנים בהם פעלה הנתבעת לגביית הקנס, שאינם שנויים במחלוקת, ברי כי אין מדובר בהתיישנות של העונש.
9.אשר על כן, התביעה נדחית על הסף.בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ב, 19 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.