פרג נ' מי כרמל בע"מ ואח'

פסק דין

תובענת התובע, לפיצויו בגין חיובים מופרזים ושגויים, וכן לפיצויו בשל נזקים עקיפים והוצאות עקיפות אשר נגרמו לתובע בשל כך.

התובע הינו תושב חיפה, מתגורר בבניין מגורים ברח' אלכסנדר ינאי ובו ארבע דירות, והינו בעליה של אחת הדירות. הנתבעת 1 מספקת שירותי ביוב ומים לתובע, והנתבעת 2 הינה הרשות המקומית הרלוונטית למקום המגורים, ומי שהעניקה שירותים אלו לתובע בעבר.

על פי המתואר בכתב התביעה, התובע מלין על כך כי במסגרת חיובי המים הדו-חודשיים בהם הוא מחויב, נכללה תוספת אשר כותרתה "תוספת לצריכה" או "הפרשי מדידה", כאשר הנתבעת ממאנת להבהיר מהי סיבת החיוב העוד לצריכה בפועל אשר נמדדה בשעון המים המשויך לדירתו של התובע, ולטענת התובע, מדובר בחיוב שגוי, שאינו בהתאם להוראות הדין.

התובע מפרט, כי על פי ההסבר אשר ניתן על ידי הנתבעת 1, אותם הפרשים הוטלו עליו באופן שרירותי ולא מוסבר, שכן בבניין ישנם ארבעה צרכני מים בלבד, כל מד מים משויך לדירה אחרת, ואין בבניין "צרכן כללי" שאינו משויך למד מים, כגון ברז בחניה, בגינת הבניין או בחדר המדרגות, אשר יכול היה להסביר את אותו הפרש, וכן הבהיר כי אין מדובר בנזילה בין מד המים הראשי לבין ארבעת מדי המים הדירתיים, בהיות הצינור המחבר ביניהם קצר מאוד וגלוי לעין (מה גם שנושא הנזילה נבדק על ידי הנתבעת 1 ונתברר כי אין נזילה).

התובע מפרט כי לפי תחשיב שנערך על ידו, גביית היתר עומדת על סך 665 ₪ (1.5 ממ"ק לחודשים, למשך 5 שנים), וכן דורש הוא 30,335 בגין אגרת התביעה, עלות הכנתה, תחקיר לצורך הגשת התובענה ופיצוי בשל התעמרות התאגיד בו כצרכן.

עניין מקדמי אחד נותר להכרעה בטרם "צלילה" אל טענות הנתבעים, והוא שאלת היריבות בין התובע לנתבעת 2; הנתבעת 2 אינה מספקת לתובע שירותי מים ואינה גובה את התשלום הדו-חודשי בגין צריכת המים או שירותי הביוב, מאז הוקם תאגיד המים. בכתב התביעה מציין התובע את עילת התביעה כנגד הנתבעת 2, "נתבע 2 מקבל מתאגיד מי כרמל את הרווחים הנובעים מפעולותיו, בניגוד להגדרת מי כרמל כתאגיד ללא מטרת רווח (בהסתמך על מאמרים בעיתונות וכתבות בטלוויזי). לנתבע 2 אינטרס מובהק להתעלם מהעושק שמבצע תאגיד מי כרמל ונמנע מייצוג הוגן של תושבי העיר". טענות אלה אינן מקימות עילה ישירה כנגד הנתבעת 2, ואינן נוגעות לנזקים הנטענים, אלא מכוונות הן כאחריות מעין שילוחית לפעולות הנתבעת 1;

אציין כי כבר בפתח ההליכים פנתה הנתבעת 2 וביקשה כי תימחק מכתב התביעה בשל היעדר עילת תביעה כנגדה, תוך שהיא מבהירה טענותיה בשני מישורים: ככל שהתובע מפנה טענותיו לחיובי יתר בגין הפרשי מדידה או צריכה משותפת, הרי שמעולם לא חויב התובע בגין רכיבים אלו על ידה, בתקופה בה שירותי המים סופקו על ידי הרשות המקומית (עד 31.12.2009); וככל שמדובר באחריות לפעולות תאגיד המים, הרי שהדבר נוגד את הוראות חוק תאגידי מים וביוב תשס"א 2001;

התובע היה מודע לטענות אלו, והשיב לבקשה לדחיית התובענה על הסף, ולטענתו הנתבעת 2 מחויבת בייצוג תושביה, היא מתואמת עם הנתבעת 1, ודירקטוריון הנתבעת 1 מורכב מנציגי הנתבעת 2, ולכן אין מקום לראות בנתבעת 2 כמנותקת מהנתבעת 1; לגופה של הטענה כי חיוב בגין "צריכה משותפת" או "הפרשי מדידה", התובע לא השיב כלל, ולא הביא כל אסמכתא כי חיוב שכזה הוטל עליו עד למועד העברת נושא שירותי המים לנתבעת 1;

לאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי לנכון לקבל הבקשה לדחיית התובענה כנגד הנתבעת 2; התובע לא העלה עילה ישירה לתובענה, שכן לא הציג בתשובה חשבונות מהם אשר כללו חיוב יתר, לשיטתו.

ובכל הנוגע לעילה העקיפה (אחריותה המעין שילוחית של הנתבעת 2 לפעולות ומחדלי הנתבעת 1, ככל שיוגדרו ככאלה), לא ראיתי בכך כי היות העובדה שמנהלי ועובדי הנתבעת 1 הינם או היו עובדי עיריית חיפה, משום להקים חבות בהקשר זה; אפנה בהקשר זה לסעיפים 6-11 לחוק תאגידי מים וביוב תשס"א 2001; החוק ותכלית חקיקתו, מובילים ואמורים להוביל להפרדה מוחלטת בשאלת החבות המשפטית בנוגע לפעולות אשר בוצעו לאחר הקמת תאגיד המים על פי החוק, וככל שהתובע מלין על פעולות מנהליות או אחריות מנהלית אשר אמורות לעבור שבט הביקורת על ידי בית המשפט, הרי שסעד מסוג זה אינו מסוג הסעדים שבסמכות בית המשפט לתביעות קטנות.

לאור האמור, אין לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת 2, ואני מורה על דחיית התובענה כנגדה על הסף.

לא מצאתי לנכון לחייב התובע בהוצאות הנתבעת 2, וזאת לאור הוראות סעיף 12 (ב) לחוק תאגידי מים וביוב, קרי, עדיין במקרים מסוימים (שלא כבמקרה דנן) יכולה להיות אפשרות לחיוב הרשות המקומית יחד עם תאגיד המים, ואין הצדקה לחייב בהוצאות במקרה זה.

ולגופן של טענות התובע: הנתבעת 1 טענה כי פעולותיה היו בהתאם להוראות החוק המסמיך, חוק מדידת מים תשט"ו 1955, המאפשר לגורם המבסס על מדידת הצריכה, לחייב את הצרכנים בבית משפוף, בצריכה משותפת לפי הפער שבין מד המים הראשי בבניין, למדי המים הדירתיים, וככל שמתברר שקיים הפרש שכזה, הרי שאין מנוס מחיב כלל הצרכנים באותו בית משותף, בהפרשי המדידה.

במקרה דנן, מסבירה הנתבעת 2, כי מד המים הראשי ומדי המים הדירתיים בבניין בו מתגורר התובע הוחלפו בחודש אוגוסט 2012, והינם מכוילים על פי הוראות הדין, ובהתאם לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה) תשע"א 2011, ולכן אין כל פגם בפעולתה או בחיובים אשר הוטלו על התובע.

בתמצית ייאמר: השלם אינו אמור להיות גדול סכום חלקיו. הצינור הראשי המוביל לבניין מחובר למד מים ראשי, כאשר לפי ס' 3 (א) לחוק מדידת מים, "הספקה במדידה תהיה לכל צרכן לחוד", ולגבי הפרשי מדידה, בהתאם לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), תשע"א-2011, אשר הוגדרו : "הפרשי מדידה" – ההפרש בין הכמות שעברה, בתקופה מסוימת, במד המים הראשי בנכס, לבין סך כל הכמויות שעברו בכל מדי המים המשויכים בנכס, כפי שנמדדו באותה תקופה", חל סעיף 2 לכללים הקובע כיצד יחויבו הפרשי המדידה, "קיימים בנכס הפרשי מדידה בעלי ערך חיובי, תחלק אותם החברה בין הצרכנים בנכס", כאשר קיימות שתי אפשרויות לחלוקה: לפי חלקה היחסי של כל דירה אם הוצג תקנון (ס' 58 לחוק המקרקעין) או בחלקים שווים בין כלל הצרכנים בנכס. במקרה דנן, מדובר בחלופה השנייה, שכן לא הוצגו נתונים המעידים אחרת.

לאחר בחינת המוצגים אשר הוצגו בפני, במסגרת הצגת הטענות, עולה כי טענות התובע אינן מדויקות, אם כי בחלקן מובנות.

התובע טען כי נגבו ממנו כספים בגין "צריכה משותפת" בהיקף של 1.5 מ"ק לחודשיים, בתקופה של 5 שנים (45 ממ"ק), ואולם מדוחות הצריכה המשויכים לתובע, עולה כי לא נגבתה ממנו "צריכה משותפת" כלל עד לשנת 2013, ובשנת 2013 נגבו ממנו כספים בגין 6 מ"ק "צריכה משותפת".

יתר על כן, הוגש דו"ח מד המים הכללי, אשר מלמד כי בסה"כ נגבו בבניין בגין "צריכה משותפת" באותה שנה חיובים בסך 16 ממ"ק (מינואר 2013 עד אוגוסט 2013), כאשר מינואר עד אוגוסט 2013 חויב התובע ב- 4 ממ"ק (רבע מכלל הצריכה המשותפת). התובע חויב ב 2 ממ"ק נוספים בחודש דצמבר 2013, לגביהם לא הובאה ראייה מטעם הנתבעת לחיוב הכולל, אולם הדברים עולים בקנה אחד עם חיוב שווה לכלל הצרכנים בנכס.

הדברים מעלים מספר תמיהות. ראשית, לא פורט ולא פורש ההבדל שבין ארבעת מדי המים בבניין למד הראשי; שנית, לא הובהר כיצד יכול להיות מצב בו בהיעדר צרכן כללי או צרכן חמישי כלשהו, יכול להיות הפרש מדידה כאמור. התובע הציג את תמונת מדי המים, ועולה כי לא יכול להיות צרכן אשר צרך כמות נוספת בלתי מוסברת (ולאחר שנושא הנזילה נשלל, שכן מדובר בצינור גלוי, באורך קצר, ללא סימני רטיבות לצידו) ומכאן שהחיוב בצריכה העודפת אינו מוסבר ואינו ברור, ויכול והוא נובע הוא מליקוי או אי התאמה בין מדידת מד המים הראשי לסכום הכולל אצל מדי המים הדירתיים.