פס"ד הקובע כי שהות קצובת זמן ואפילו ממושכת איננה משנה מקום מגורים לצרכי אמנת האג

1. לפני תובענה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א – 1991 (להלן: האמנה). טוענת התובעת, כי המשפחה עקרה בשנת 2014 לשוויץ, שם היא עשתה פוסט דוקטורט. בשלב מסוים שב הנתבע ארצה, וילדי הצדדים (להלן: הילדים) הגיעו לביקורים בארץ. אף הנתבע שהה עם הילדים בשוויץ. לטענת התובעת, הגיעו הילדים לחופשה בארץ ביום 14.07.2019 והיו אמורים לשוב ביום 28.07.2019. אלא שאז הודיע הנתבע, כי אין בדעתו להשיב את הילדים לשוויץ אלא אם תינתן בטוחה כספית להשבתם ארצה עד סוף השנה האזרחית. אין חולק, שהנתבע נטל את דרכוני הילדים והשיב לשגרירות שוויץ את אישורי השהייה שלהם. כמו כן, הגיש הנתבע לבית הדין הרבני בקשה לעיכוב יציאת הילדים מן הארץ, ויציאתם עוכבה. לטענת התובעת, מרכז חייהם של הילדים הינו בשוויץ ומעשיו של הנתבע מהווים חטיפה כמשמעותה באמנה.

1. הנתבע מודה למעשה בעובדות דלעיל, לרבות בעובדה, שהילדים הגיעו ארצה לחופשה קצובת זמן, והיו אמורים לשוב ב – 27.08.2019 (סעיף 46 לתגובת הנתבע). ואולם, הנתבע טוען, כי יציאת המשפחה מן הארץ בשנת 2014 הייתה לצרכי הפוסט דוקטורט של התובעת בלבד. פוסט דוקטורט זה אמור היה להימשך לכל היותר חמש שנים, שבסופם הילדים אמורים לשוב ארצה. מוסיף הנתבע וטוען, כי כאשר התחוור לו, שאין בכוונת התובעת להשיב את הילדים ארצה בדצמבר שנה זו (בחלוף חמש השנים), הוא נאלץ להקדים תרופה למכה, והותיר את הילדים בארץ. הנתבע טוען, כי מעולם לא נקבעה משמורת הילדים בידי התובעת ולכן הותרת הילדים בארץ איננה חטיפה. עוד טוען הנתבע, כי יציאת הילדים עוכבה כדין על ידי בית הדין הרבני, וגם מטעם זה לא מדובר בחטיפה. טענתו העיקרית של הנתבע, כאמור, הינה שהוסכם על שהות קצובת זמן, והוא זכאי לאחוז באמצעים למנוע את הפרת ההסכמה האמורה.

1. בדיון היום ניסיתי להביא את הצדדים להסכמות מהותיות ודיוניות, בניסיון לפתור את המחלוקת, ולא רק באספקלריה הצרה יחסית של החוק. דא עקא, מאמצי העלו חרס. לפיכך נשמעו עדויות הצדדים וסיכומים בעל פה, והגיעה העת להכריע. להווי ידוע, כי מטרת האמנה הינה הגשת "עזרה ראשונה" להחזרת ילד חטוף למדינה ממנה נחטף (בע"מ 9802/09 פלונית נגד פלוני (2009) ). לפיכך, ההכרעה דנא הינה בגזרה צרה יחסית – האם התקיימו התנאים הנקובים באמנה, שאז יש להשיב את הילדים לשוויץ, אם לאו. על פי סעיף 3 לאמנה, יש לבחון שתי שאלות: האם מקום מגוריו הרגיל של הקטין היה במדינה ממנה הוצא, והאם הוצאה זו הפרה זכויות משמורת (כמשמעותם באמנה).

1. אין בידי לקבל את עמדת הנתבע, לפיה בהיעדר קביעה פורמלית כי משמורת הילדים בידי התובעת, לא תיתכן חטיפה. הנתבע איננו חולק כי בשנים האחרונות הילדים היו במשמורתה הפיסית של התובעת וגרו עמה. יתירה מזו, אין חולק שהנתבע שב ארצה לתקופות ממושכות, ומשנת 2017 גר בארץ באופן קבוע. בנסיבות אלה, ברי, כי אי השבת הילדים לשוויץ, בניגוד לעמדתה של התובעת, מהווה פגיעה בזכויות המשמורת שלה (ראו פסק דינו של כב' השופט נ. פלקס בתמ"ש 27854-03-19 א.פ.ל נ' ס.ל (2019), ומראי מקום שם).

1. השאלה המרכזית בנדוננו היא האם בנסיבות המקרה דנא מדינת שוויץ היא מקום מגוריהם הרגיל של הילדים? אין חולק כי הילדים גרים בשוויץ ברציפות (להוציא ביקורים לחופשות בארץ) בחמש השנים האחרונות. הם השתלבו בבתי ספר, הם הולכים לחוגים ויש להם מסגרת חברתית בשוויץ (סעיפים 36-42 לכתב התביעה, עליהם התובעת לא נחקרה). ההלכה הפסוקה היא, כי הכרעה בשאלה מהו מקום מגוריו הרגיל של ילד נקבעת באספקלריה של הילד, כפי שהוא רואה את העולם (בע"מ 7784/12 פלוני נגד פלוני (2013), בע"מ 2499/18 פלוני נגד פלוני (2018) ). אין לי ספק כי ילדים, שכל עולמם הינו בשוויץ משך חמש שנים תמימות, רואים את שוויץ כמקום מגוריהם הרגיל. הדברים קל וחומר בשים לב לשנים המהותיות בהן גדלו הילדים (שהינם כיום כבני 15,12 ו – 8 שנים) בשוויץ.

1. לכאורה, די במסקנות דלעיל על מנת לקבוע, כי בוצעה חטיפה, שעה שהנתבע לא טען לקיומו איזה מהחריגים המנויים בסעיף 13 לאמנה. ואולם, המקרה דנא מעלה את השאלה האם הצדדים הסכימו, כי שהות הילדים בחו"ל תהא קצובת זמן, ומה נפקותא של הסכמה זו לעניין קביעת מקום מגוריהם הרגיל? כאמור, טענתו המרכזית של הנתבע היא, שדובר מראש על שהות לצרכי פוסט דוקטורט שיארך, לכל היותר, חמש שנים. התובעת הודתה בעדותה בפני, כי היציאה לשוויץ לא הייתה לשם השתקעות גרידא, אלא לצרכי הפוסט דוקטורט. כמו כן, הודתה התובעת, כי פוסט דוקטורט נמשך חמש שנים (לכל היותר חמש וחצי שנים), וכי בעת שיצאה מן הארץ לא ידעה האם תוכל לשהות יותר משנה וחצי (עמוד 8, שורות 7-14, עמוד 6, שורות 24-25). הנתבע העיד, ועדותו מהימנה בעיני, כי דובר כל העת על תקופה מכסימלית של חמש שנים, ועל בסיס ידיעה זו יצאה המשפחה לחו"ל (עמוד 9, שורות 28-30). זאת ועוד, בהסכם עליו חתמו הצדדים ביום 12.04.2017 (להלן: ההסכם) התחייבה התובעת "להגיש במהלך השנה הקרובה מועמדות למשרה אקדמאית בארץ". הסכמה זו מחזקת את טענת הנתבע, כי שהות הצדדים בשוויץ הייתה קצובת זמן. אמת, לא נכתב בהסכם מועד חזרה מדויק, אך קריאתו כחלק ממארג נסיבתי נכון משתלבת היטב עם גרסת הנתבע. יתירה מזו, אין חולק, כי בהודעות טקסט שהחליפו הצדדים כתבה התובעת (במענה לדברים שכתב הנתבע בדבר הותרת הילדים בארץ) - "אתה לא צריך לעשות את כל הסלט הזה, גם ככה חוזרים בסוף השנה". דברים אלה מעידים בבירור על כך, שהתובעת ידעה אודות הסכמת הצדדים לשהות קצובה עד תום הפוסט דוקטורט, בחלוף חמש שנים מעת שהמשפחה יצאה מן הארץ. אינני מקבל את טענת התובעת, כי כתבה את הדברים לאור חששה ממעשי הנתבע. חילופי הדברים אינם תומכים בחשש זה, ומכל מקום, לא ניתן הסבר מדוע התובעת נקבה ב"סוף השנה" כמועד לשובם של הילדים, ולא בכל מועד אחר. הנה כי כן, כל הראיות מצביעות על כך, שיציאת הילדים מן הארץ הייתה על מנת שהתובעת תעשה פוסט דוקטורט בשוויץ. משך הזמן הרלוונטי הוא לכל היותר חמש שנים, וכוונת הצדדים הייתה לשוב ארצה בסופן. יובהר, כי התובעת איננה טוענת שכוונת הצדדים הייתה להשתקע בשוויץ. נהפוך הוא, התובעת טוענת, כי חיפשה בעבר, והיא אף מחפשת כיום, משרות בארץ. לפיכך, לא מדובר במשפחה שיצאה לחו"ל על מנת "לחפש את מזלה" אלא במשפחה שנסעה למטרה מוגדרת ולתקופה קצובה.

1. לעניין זה ראוי לציין שתי עובדות: האחת - התובעת לא דייקה בפירוט הרקע העובדתי בתביעתה, ונטעה את הרושם, כי הנסיעה לשוויץ לחוד והפוסט דוקטורט לחוד (סעיף 22-23 לתביעה). בכך נהגה התובעת בחוסר תום לב דיוני, שעה שהיה עליה לגלות את העובדה המהותית, כי מטרת הנסיעה הייתה הפוסט דוקטורט, כאמור לעיל. השנייה - התברר מעדותה של התובעת, כי עוד בחודש מרץ שנה זו היא חתמה עם אוניברסיטה נוספת על חוזה העסקה, לפיו היא תישאר בשוויץ תקופה של כארבע שנים. התובעת הודתה, שלא גילתה לנתבע עובדה מהותית זו, מאחר שידעה, כי איננו מסכים להארכת שהות הילדים בשוויץ מעבר לחודש דצמבר השנה (עמוד 4, שורות 32-36, עמוד 5, שורות 15-16). גם אם הייתי מקבל את עמדת התובעת, כי לא הייתה הסכמה לשוב ארצה בתום הפוסט דוקטורט (וכאמור, אינני מקבל עמדה זו), התנהלות התובעת תוך התעלמות מרצונו של הנתבע/האב הינה חסרת תום לב. התנהלות זו אף עומדת בניגוד להתחייבות התובעת בהסכם לקבל החלטה לגבי עתיד הילדים בהסכמה (סעיף 6 להסכם).

1. הלכה פסוקה היא, כי "כאשר ברור על פניו שהנסיעה למדינה חדשה היא לתקופה קצובה ולמטרה מוגדרת כגון שנת שבתון, שליחות בשגרירות וכיו"ב, השהות במדינה החדשה, גם אם היא ארוכה בזמן, אינה הופכת את המדינה החדשה למקום המגורים הרגיל של הקטינים" (בע"מ 9802/09 פלונית נ' פלוני (2009)). הלכה זו אמצה, הלכה למעשה, דברים שנפסקו מספר חודשים קודם לכן על ידי כב' השופטת וילנר, ומתאימים לנדוננו, לאמור: "יתכנו נסיבות בהן דווקא המבחן הכוונתי יהא המבחן הראוי. כך לדוגמא, כאשר ההורים מחליטים לנסוע לחו"ל לתקופה קצובה ולמטרה מוגדרת מראש, כגון, התמחות, שבתון וכיוצ"ב. בתום התקופה הקצובה מסרב האב לשוב לארץ כמתוכנן, ואזי, האישה בוחרת, בניגוד להסכמת הבעל, לשוב לארץ עם בנה. נדמה לי כי במקרה כזה, ההיגיון והשכל הישר מחייבים שימוש דווקא במבחן הכוונתי, לפיו, כוונת הצדדים הייתה להתגורר בחו"ל לתקופה קצובה שבסופה ישובו לארץ. נדמה כי בנסיבות אלה, לא מן הנמנע שיקבע כי מקום מגוריו של הקטין ייחשב בישראל, על אף שעובדתית הוא התגורר בחו"ל במועד הרלוונטי" (עמש (חי) 4646-11-08 ל.מ נ' מ.מ (2009), ההדגשה לא במקור).

1. אכן, כאשר ילדים מוצאים בהסכמה מן הארץ לשהות, (אפילו ממושכת) בחו"ל, אך למטרה מוגדרת/קצובת זמן – לא ניתן לקבוע, כי מקום מגוריהם הרגיל בהגיע מועד החזרה הינו בחו"ל. ליתר דיוק, מקום מגוריהם הרגיל של הילדים בתקופת השהות המוסכמת בחו"ל הינו אכן שם, מכוח הסכמת הצדדים. ברם, בתום התקופה, ומשפקעה ההסכמה, נשמט הבסיס לקביעת מקום המגורים האמור. זאת ועוד, התעלמות מהסכמה לשהות קצובה בחו"ל הינה חסרת תום לב, שהרי הוצאת הילדים לחו"ל לכתחילה התאפשרה אודות לאותה הסכמה. לפיכך, מקום בו מוכחת הסכמה לשהות קצובה, חל לטעמי השתק על הטענה לפיה מקום המגורים הרגיל של הילדים לאחר המועד הקצוב הוא בחו"ל. בנידוננו הוצאו הילדים לשוויץ לאור הסכמה, כי יציאה זו הינה לצרכי הפוסט דוקטורט של התובעת, ולא מעבר לכך. לפיכך, הותרת הילדים בשוויץ עד תום הפוסט דוקטורט הינה כדין, ולאחריו מדינת ישראל היא מקום מגוריהם הרגיל. יתירה מזו, התובעת מושתקת מלטעון, כי גם לאחר דצמבר 2019 מקום מגורי הילדים הוא בשוויץ. מן האמור מתבקשת המסקנה, כי עד תחילת חודש ינואר 2020, הותרת הילדים בארץ על ידי הנתבע הינה חטיפה, שעה שמרכז חייהם המוסכם הינו בשוויץ. בה במידה, הותרת הילדים בשוויץ לאחר מכן, ללא צו שיפוטי מתאים, הינה שלא כדין.

1. לנוכח האמור, ובאספקלריה הצרה של הדיון דנא, יש לקבל את התביעה ולהורות על השבת הילדים לשוויץ. עם זאת, פסק דין זה אינו דן בנושא המשמורת, וחזקה על בית הדין הרבני הדן בנושא באספקלריה רחבה, כי ייתן דעתו גם לדברים דלעיל (לרבות בכל הנוגע להבטחת שובם של הילדים ארצה,  ככל שכך יחליט).

1. בשולי הדברים אציין, כי אינני מקבל את טענת הנתבע שלא בחטיפה עסקינן לאור צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא על ידי בית הדין הרבני. אכן, צו העיכוב, שאין חולק כי ניתן בסמכות, מונע פרקטית את שובם של הילדים לשוויץ. ברם, אין חולק שהנתבע מנע את שובם גם על ידי נטילת הדרכונים. מכל מקום, וכפי שנאמר לעיל, עיכוב יציאתם של הילדים מן הארץ אינו עניין לכאן, והנושא מסור כל כולו לשיקול דעתו של בית הדין הרבני.

1. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומורה כי ילדי הצדדים יושבו לשוויץ לאלתר. אין באמור כדי למנוע מהנתבע לנקוט בהליכים אחרים או להמשיך בהם, לרבות בכל הנוגע להליך התלוי ועומד בפני בית הדין הרבני.

1. בנסיבות העניין, ובשים לב להתנהלותה של התובעת, איננה עושה צו להוצאות.

ניתנה והודעה היום י"ז אב תשע"ט, 18/08/2019.

חתימה