-
בעניין הנדון, תביעת האב להפחתת מזונות הקטינים בוססה על מספר טענות: ירידה בהכנסות התובע, עלייה בהכנסות הנתבעת, חובותיו הרבים לעומת מצבה הכלכלי של הנתבעת, בע"מ 919/15 ושינוי בזמני השהות עם הקטינים.
אם כן, אדרש לטענות התובע אחת לאחת.
-
שינוי זמני השהות עם הקטינים
עיון בהסכם שנערך בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין ביום 22/11/2016 מלמד כי הצדדים הסכימו שהקטינים יהיו באחריות הורית משותפת וכי האפוטרופסות עליהם תיוותר לשני הצדדים (ראו סעיף 3.1 להסכם הגירושין).
עוד הוסכם כי זמני השהות יהיו בהתאם לטבלה שצורפה להסכם כנספח א' וכי במקרה בו לא תתקיים פעילות במוסד החינוכי מכל סיבה שהיא, ישהו הקטינים אצל ההורה שאצלו לנו, עד השעה 17:00 וכי בהסכמה יוכלו הצדדים להחליף המפגשים ו/או להרחיבם ו/או לצמצמם.
עיון בנספח א' אשר צורף להסכם הגירושין מלמד כי הוסכם בו שהקטינים ילונו במהלך ארבעה שבועות (28 ימים) 12 לילות אצל האב ו- 16 אצל האם. כן הוסכם כי החלוקה בחגים בין הצדדים תהא שיוויונית וכך גם בחופש הגדול (ראו סעיפים 5.3 ו- 5.6 להסכם הגירושין) וחלוקת זמני השהות עמדה על כ- 43% לאיש וכ- 57% לאשה.
בפסק הדין שניתן על ידי ביום 13/12/2021 הורחבו זמני השהות של האב עם הקטינים ואלו הועמדו על 14 לילות מתוך 28 ולמעשה חלוקת זמני השהות כיום שיוויונית בין הצדדים, דהיינו הקטינים נמצאים 50% מזמני השהות אצל כל אחד מהצדדים ולמעשה מדובר בשינוי זמני השהות בתוספת של לילה אחד בשבוע, שכן ממילא הקטינים לנו קודם אצל האב 6 לילות בשבועיים וכעת לנים שבעה לילות.
המדובר כאמור בתוספת של לילה אחד בשבוע בזמן שהאב ממילא ערוך ללינת הקטינים, שכן אלו לנו אצלו בממוצע של שלושה לילות בשבוע על פי הסכם הגירושין.
בפסיקה נקבע זה מכבר כי לא כל שינוי בזמני השהות של הקטינים מהווה שינוי נסיבות מהותי המצדיק פתיחת הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים ויש לבחון האם מדובר בשינוי בלתי צפוי ומה היקפו, ראו למשל תמ"ש 18941-03-16 א.כ נ' ל.ב, פורסם במאגרים משפטיים ביום 23/01/2019; תלה"מ 19775-08-17 שם נקבע למשל כי שינוי בזמני שהות מ- 40% ל- 50% בזמני השהות, הוא שינוי מינורי בלתי משמעותי שאמור להיספג על ידי הצדדים ובתלה"מ 26075-01-20 (פורסם ביום 20/10/2022) אשר חזר על ההלכה לעיל.
בנסיבות העניין שעה שמדובר בתוספת של לילה אחד בשבועיים והואיל וממילא הקטינים לנו עד למועד פסק הדין לשינוי זמני השהות שלושה לילות בשבוע, הרי שמדובר בשינוי מינורי שאין בו להוות שינוי נסיבות מהותי המצדיק שינוי פסק הדין. האב אינו נדרש לשנות סדרים בביתו ולדאוג לציוד לקטינים שכן אלו לנים מזה תקופה ארוכה בממוצע שלושה לילות בשבוע בהתאם להוראות ההסכם.
זאת ועוד, עיון בהסכם המזונות עליו חתמו הצדדים מלמד כי הצדדים צפו שיכול ויחול שינוי בזמני השהות של הצדדים עם הקטינים שכן הסכימו כי ינהגו בגמישות אחד כלפי השני ויוכלו בין היתר אף להרחיב את זמני השהות. לפיכך, אין מדובר בשינוי מהותי, היורד לשורשו של הליך ואשר בלתי ניתן היה לצפותו בעת עריכת הסכם הגירושין ובמיוחד כאשר הצדדים נערכו בהסכם אף למקרה בו יורחבו זמני השהות. עוד יוער כי עיון בתסקיר שנערך בעניינם של הצדדים מלמד כי האם לא התנגדה מהותית להרחבת זמני השהות בכפוף לכך שלא יהא בכך בכדי לפגוע במזונות הקטינים. משכך, ובשים לב להוראות סעיף 5.3 להסכם ושעה שממילא זמני השהות בחגים ובחופשות מהמוסד החינוכי היו זהים, כאמור, לא מצאתי כי מדובר בשינוי מהותי של זמני השהות באופן שמצדיק פתיחת הסכם המזונות ובמיוחד משניתן היה לצפותו מבעוד מועד ובהתאם להוראות הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים ודין הטענה להידחות.
-
שינוי בהכנסות התובע
כאמור לעיל, טען התובע כי חל שינוי מהותי בהכנסותיו.
בכתב תביעתו טען כי בעת חתימת הסכם הגירושין שכרו עמד על כ- 24,000 ₪ ברוטו וכ-12,680 ₪ נטו. עוד טען כי בעבר קיבל רכב חברה השווה להטבה בנטו בסך של כ- 3,500 ₪ והטבות בדמות שווי ארוחות בסך של 1,200 ₪ וכי בעבר קיבל מרכיב של מניות ובונוס שנתי שאינו מקבל כיום. עוד טען כי שכרו אינו קבוע וכי בתקופת הקורונה שכרו ירד בכ- 20%.
בסיכומיו טען כי משתכר כיום כ- 12,400 ₪ נטו.
מנגד, טענה הנתבעת בסיכומיה כי טענה זו של התובע הופרכה. עיון בתלושי השכר שלו מלמד כי בשנת 2016 שכרו נטו עמד על כ- 12,579 ₪. בשנת 2020 שכרו עמד על סך של כ- 16,410 ₪ ואילו כיום, שכרו עומד על סך של כ- 18,658 ₪, דהיינו גידול של כ- 6,000 ₪ בשכרו. עוד הוסיפה כי התובע לא ידע להסביר השינוי, נתן תשובה מתחמקת בחקירתו. נמנע מלצרף הסכם שכר במקום עבודתו, דבר המלמד על שיפור בתנאי שכרו והוא זכאי לבונוסים משמעותיים, כך לאחרונה קיבל בונוס של 25,000 ₪.
עיון בתלושי השכר של התובע מלמד כי טענותיו ביחס לירידה בשכרו אינן מדויקות בלשון המעטה.
מבדיקת תלושי השכר בשנה שקדמה להסכם מתברר כי הכנסתו נטו של התובע עמדה על סך של כ- 12,680 ₪, כפי שטען בא כוחו.
עם זאת, לא כך הם פני הדברים ביחס לשכרו נטו נכון להיום העומד על סך של 16,760 ₪. זאת ועוד, עיון בתלושי השכר מלמד כי בניגוד לטענות התובע לפיהן הפסיק לקבל בונוס, הרי שבחודש מאי 2022 קיבל בונוס בשכרו בסך של 25,000 ₪. כך גם עיון בתלושי השכר שלו, מלמד כי החל מחודש מאי 2022 עלה שכרו ברוטו של התובע מסך של כ- 24,300 ₪ לסך של כ- 27,000 ₪ ברוטו ולכן נראה כי בציפייה לעתיד, שכרו הממוצע עתיד לגדול.
כמו כן, התובע בחר מסיבה לא ברורה שלא לצרף את הסכם שכרו בחברה הנוכחית בה עובד כמהנדס בדיקות וזאת על אף שמצא לנכון לצרף את שני הסכמי השכר של החברות הקודמות בהן עבד. בהתאם לפסיקה, ניסיון החיים והשכל הישר, צד שבוחר שלא לצרף מסמך רלוונטי, חזקה שפועל לרעתו.
משכך, איני מקבלת כל טענה של התובע ביחס להרעה בתנאי השכר ונראה תנאי שכרו במקום עבודתו הנוכחי עולים על אלו שהיו בחברות בהן הועסק בעבר. בנסיבות אלו, נדחות טענותיו בנוגע להרעה בשווי אוכל, בונוס (אשר הוכח כי קיבל גם במהלך השנה האחרונה) וביחס ליתר תנאי ההעסקה הנילווים.
אף אם אקבל את טענת התובע בנוגע לירידה בשכרו ביחס לתקופת הקורונה, הרי שמדובר בירידה זמנית בלבד כפי שעולה מהתלושים שהוצגו. המדובר היה בתקופה חריגה בארץ ובעולם וטיעון זה אינו רלוונטי עוד, מה גם שהירידה הזמנית שהיתה בשכרו, אינה קיימת עוד.
זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר שהוצגו על ידי התובע לשנה האחרונה, מתברר כי שכרו ברוטו בעת עריכת ההסכם עמד על כ- 23,200 ש"ח ואילו כיום עומד על סך של כ- 27,300 ₪, עלייה של כ- 4,000 ₪ בשכרו ברוטו של התובע.
שכרו נטו של התובע כאמור, עלה מ- 12,680 ₪ במועד עריכת ההסכם לסך של כ- 16,760 ₪, דהיינו, שכרו עלה בסך של 4,080 ₪. המדובר בגידול של כ- 30% בשכרו של התובע. בנסיבות אלו, נדחית טענת התובע לירידה בשכרו.
עוד אציין כי לא מצאתי מקום ליתן משקל לטענת התובע בדבר הפסד שווי רכב בסך של כ- 3,500 ₪. המדובר בחלק מרכיב בשכרו הקודם אותו בחר התובע ככל הנראה שלא לקבל כיום. אף אם הייתי מקבלת הטענה, הרי שהתובע קנה במועד הגשת התביעה רכב בשווי של כ- 120,000 ₪ ושילם עליו כ- 1,600 ₪ בגין ההלוואה. מאז, החליף הרכב ורכש רכב חדש אשר משלם בגינו החזר הלוואה של כ- 1,400 ₪ ויתרה שנותרה לתשלום עומדת על סך של כ- 99,000 ₪.
משכך, אף אם אקח סכום זה בחשבון, הרי שעדיין מדובר בגידול של כ- 2,700 ₪ נטו בשכרו. מה גם שבסופו של יום הרכב יוותר בבעלותו, דבר שלא היה קיים בעת שהחזיק ברשותו רכב של המעביד.
בנסיבות אלו, דין הטענה לפיה היתה הרעה בהכנסותיו שכן אלו קטנו, להידחות.
-
שינוי בהכנסות הנתבעת
התובע טען בכתב תביעתו כי הכנסות הנתבעת גדלו. לטענתו בכתב תביעתה הראשון טענה הנתבעת כי מרוויחה 12,000 ₪ ברוטו ו- 7,000 ₪ נטו. כיום ככל הידוע לו, שכרה עומד על כ- 13,000 ₪ ועוד מקבלת סך של כ- 2,500 ₪ קצבת נכות אותה לא קבלה בעת עריכת הסכם הגירושין וכן קצבת ילדים ו/או קצבאות נוספות.
בתצהירו טען כי הכנסת הנתבעת מורכבת משכרה בסך של 12,320 ₪, בתוספת קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 2,376 ₪ ובתוספת קצבת ילדים בסך של 353 ₪ ומזונות הקטינים בסך של 3,700 ₪ ובסך הכל, עומדת הכנסתה על סך של כ- 19,000 ₪ נטו.
מנגד, טענה הנתבעת כי הכנסתה נטו עמדה על סך של כ- 10,100 ₪ לחודש בעת עריכת ההסכם ואילו כיום עומדת על סך של כ- 13,000 ₪ נטו והמדובר בגידול סביר לאדם המתמיד במקום עבודתו.
בכל הנוגע לקצבת הנכות טענה הנתבעת כי עקב פגיעה בעבודה הוכרה כנכה בגובה של 28% החל מיום 29/08/2011ומקבלת קצבה בגובה של 2,435 ₪.
עוד הוסיפה כי אין לראות בקצבה זו כהכנסה אלא כפיצוי על רקע הפגיעה שנגרמה לה. עוד הוסיפה כי לאחר הפגיעה קבלה פיצוי משמעותי שנבלע בחשבון המשפחתי, כי התובע ידע על ההליכים בהם פתחה כנגד המל"ל וכי הוכרה כזכאית לקצבה בחודש מאי 2016 בתקופה בה נהלו הצדדים משא ומתן על ההסכם שערכו.
לטענתה, היא גרה בדירה שכורה, משלמת כ- 4,700 ₪. רכשה דירה בסך של כ- 2,313,000 ₪ במימון של כ- 70% משכנתא ותיאלץ לשלם משכנתא בגובה של כ- 7,200 ₪.
כמו כן, נטען כי ההון העצמי לרכישת הדירה מקורו בכספי דירה שמכרה לאחר שקבלה כספים כתוצאת ממכר הדירה המשותפת של הצדדים.
עיון בתלושי שכר לשנת 2016 מלמד כי הכנסתה ברוטו של התובעת דאז עמדה על סך של כ- 12,000 ₪ ואילו הכנסתה נטו עמדה על סך של סך של כ- 10,000 ₪ (יוער כי עיון בתלושי השכר של התובעת בשנת 2016 מלמד כי התובעת שלמה שתי הלוואות. האחת לבנק יהב בגובה של 996 ₪ והלוואה נוספת על סך של 929 ₪. עוד שלמה בחלק מהחודשים סך של כ- 500 ₪ לשלמה חברה לביטוח ומתלושי שכרה, נוכו הורדות נוספות).
נכון לתלושי השכר לשנה האחרונה שצורפו לתיק מתברר כי שכרה ברוטו של הנתבעת עומד על כ- 16,480 ₪ ואילו שכרה נטו כיום עומד על סך של כ- 13,800 ₪.
המדובר אם כן בגידול של כ- 3,800 ₪ לשכרה נטו במשך 7 שנים ובסך הכל, גידול של כ- 550 ₪ נטו לשנה. אכן, המדובר בגידול של 38% בשכרה של הנתבעת.
עם זאת, איני סבורה שמדובר בשינוי משמעותי נוכח העלייה בשכרו של התובע שבפועל שכרו עלה בסכום גבוה יותר מזה שעלה שכר הנתבעת ובנסיבות אלו, אין לי אלא לקבוע כי מדובר בגידול סביר והגיוני בשכרה במשך תקופה של כשבע שנים, כאשר מדובר בעובדת ותיקה העובדת כ- 15 שנה באותו מקום עבודה כעולה מתלושי השכר שלה.
התובע טען בנוסף כי יש לקחת בחשבון העובדה שהנתבעת מקבלת מהמל"ל קצבה בסך של 2,490 ₪. יוער כי מדובר בקצבה אותה מקבלת הנתבעת עבור נכות רפואית בגובה של 28% אחוזים. אין לראות בקצבה זו כהכנסה שעה שזו מיועדת לצרכיה הרפואיים של הנתבעת בגין נכותה.
זאת ועוד, עיון בנספח ג' לתצהיר הנתבעת מלמד כי נכותה של הנתבעת נקבעה בגין פגיעה בעבודה מיום 28/08/2011, כארבע וחצי שנים לפני תחילת ההליכים ביניהם. אף בעדותה העידה הנתבעת כי החלה לקבל הכספים מאת המל"ל בטרם נערך הסכם הגירושין בין הצדדים וכי עוד במהלך חייהם המשותפים קבלה פיצוי ראשוני בגין פגיעתה (ראו עמוד 14 לפרוטוקול מיום 26/12/2023, שורות 25-27).
אומנם התובע טען כי לא ידע על זכאותה של הנתבעת לקצבה וכי החלה לקבל אותה לאחר פרידתם, איני מקבלת טענה זו. המדובר בפגיעה שארעה כארבע וחצי שנים טרם הפרידה.
משכך ובשים לב למשך הזמן שחלף ממועד הפגיעה ועד מועד עריכת הסכם הגירושין בין הצדדים, למעלה מחמש שנים לאחר הפציעה, הרי שאך סביר כי התובע ידע על ההליכים שהתנהלו כנגד המוסד לביטוח לאומי. אשר על כן ושעה שבוודאי שידע על פתיעתה של הנתבעת בעבודתה, היה עליו לצפות כי היא עשויה לקבל קצבה בגין פציעתה בעבודה ובוודאי שאין מדובר בשינוי בלתי צפוי שלא היה ידוע לצדדים.
בנסיבות אלו, לא מצאתי ליתן כל משקל לקצבה זו ואין בה בכדי להוות שינוי נסיבות.
-
חובות התובע
בכתב תביעתו טען התובע כי חשבונו ביתרת חובה של כ- 4,460 ₪, הוא נטל הלוואות מהבנק בסך של כ- 170,000 ₪ ומכרטיסי אשראי חוץ בנקאיים בסך של כ- 23,000 ₪ מכרטיס ויזה וסך נוסף של כ- 12,000 ₪ מכרטיס חוץ בנקאי מקס. עוד טען כי מאחר ואין בחזקתו רכב ממקום עבודתו, נטל הלוואה בסך של 122,000 ₪, לצורך רכישת רכב ובמועד הגשת התביעה החזר ההלוואה עמד על כ- 67,000 ₪ ואף נאלץ ליטול הלוואה מקופת גמל בסך של כ- 30,000 ₪.
בתצהירו טען כי חשבון הבנק שלו בזכות של 24,885 ₪. הוא נאלץ ליטול הלוואות רבות. אמו נאלצה ליטול עבורו הלוואה במשכנתא הפוכה בסך של 400,000 ₪ עבורה משלם כ- 1,640 ₪, ההלוואה נועדה לכסות חובות עבר אולם נוכח חובות העבר לא היה די בכך ואף נטל הלוואה נוספת בסך של 100,000 ₪, עבורה משלם כ- 1,900 ₪ לחודש.
התובע גם רכש רכב חדש שעבורו משלם הלוואה של כ- 114,900 ₪, עשה "טרייד אין" והחליף הרכב שברשותו וכיום משלם עבורו כ- 1,400 ₪ לחודש.
אם כן, במועד הגשת התביעה עמדו הלוואותיו של התובע על סך של כ- 302,000 ₪ ואילו נכון למועד הדיון, כשנה לאחר מכן, על אף שהכנסותיו גדלו, נטל הלוואה נוספת וההלוואות אותן נטל עומדות כעת על כ- 400,000 ₪. עוד התברר כי במועד הגירושין קיבל התובע כ- 500,000 ₪ עבור מכירת ביתו.
לתובע לא היה כל הסבר סביר על גובה ההלוואות אותן נטל. כך לא היה לו הסבר סביר לאן נעלמו הכספים אותם קיבל ממכירת ביתו ומה נעשה עמם. בעניין זה אציין כי איני מקבלת הטענה לפיה נשא בכל הוצאות הבית בתקופה שבין הסכם הביניים להסכם הגירושין, שעה שגם לגרסתו, בעת הרלוונטית, הוא אומנם נשא בכלל חשבונות הבית, אולם מנגד, הנתבעת נשאה בכלל הוצאות המזון של הבית. כך גם לגרסתו שילם מחצית המשכנתא בלבד עד למועד הפרידה בפועל ומכאן שהנתבעת נשאה במחצית השנייה.
עיון בתדפיסי חשבון העו"ש של התובע וכרטיסי האשראי מלמד כי התובע מוציא מזומנים בסכומים גבוהים כל חודש, משלם סכומים גבוהים כל חודש בכרטיסי האשראי ללא הסבר מניח הדעת, רוכש אופניים יקרים, מחשב בסכום העולה על 10,000 ₪ ולכאורה, נראה כי מנהל אורח חיים שאינו מתאים להתחייבויותיו הכספיות והכנסותיו.
זאת ועוד, מעיון בכתב התביעה עולה כי אין כל התייחסות למצבו הכלכלי של התובע בעת עריכת ההסכם בין הצדדים ובאם היה בכך הרעה במצבו. יוער בעניין זה כי התובע עצמו ציין כי נותר עם חובות רבים לאחר פרידת הצדדים ולא ברור מה היה מצב חובותיו בעת הפרידה ומה השינוי לרעה מאז ועד עתה, שכן זה לא הוכח כלל וכלל.
כמו כן, מנגד, הנתבעת בעצמה נטלה הלוואות. כך מחזירה הלוואה של כ- 49,000 ₪ בסכומים של כ- 1,853 ₪; הלוואה בגין רכבה בסך של 69,000 ₪ בגינה מחזירה סך של כ- 1,400 והלוואה מעבודתה שיתרתה כיום עומדת על סך של כ- 20,400 ₪ ועבורה משלמת כ- 887 ₪.
בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום לקבוע כי יש בהלוואות שנטל התובע לאור התנהלותו הכלכלית בכדי להוות שינוי נסיבות המצדיק פתיחת הסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים.
עוד יוער כי לא מצאתי מקום ליתן משקל לעובדה שהנתבעת רכשה דירה, שעה שלטענתה נטלה משכנתא של כ- 70% ועשתה שימוש בתמורת כספי מכר דירת הצדדים. הנתבעת אף הציגה לתצהירה את לוח הסילוקין לתשלומי המשכנתא עבור רכישת הדירה ממנו עולה כי נטלה משכנתא של כ- 1,600,000 ₪ ותשלם משכנתא של מעל ל- 7,000 ₪.
מעבר לכך, במכלול חובות הצדדים, נראה כי חובותיה של הנתבעת גבוהים יותר נוכח רכישת דירתה.