פס"ד בתובענה לאכיפת הסכם הלוואה

לפניי תובענה לאכיפת הסכם הלוואה שהוגשה על ידי התובע כנגד הנתבעים.

1. רקע ועובדות שאינן במחלוקת

    

   1. הנתבעים הינם בני זוג לשעבר שנישאו כדמו"י ביום 27/02/2023, מנישואין אלו נולדו להם שלושה ילדים וכיום הם גרושים.

       

   2. התובע, אבי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") וחמה לשעבר של הנתבעת מספר 2 (להלן: "הנתבעת").

       

   3. הנתבעים רכשו את ביתם (להלן: "הדירה" ו/או "הבית" ו/או "הוילה") ביום 20/02/2013.

       

   4. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 20/02/2013 נתן התובע לנתבעים סך של כ- 800,000 אשר היווה סכום ראשוני לטובת רכישת ביתם.

       

   5. כעולה מהראיות שצורפו לתיק, התובע (הצדדים חלוקים על מועד עריכת ההלוואה) חתם עם הנתבעים על הסכם הלוואה (להלן: "הסכם ההלוואה").

       

      המדובר בהסכם קצר ומפאת חשיבותו להליך מצאתי לנכון להביאו בפתח ההליך:

       

      "הסכם הלוואה שנערך ונחתם ביום 28/01/2014

       

      בין:התובע (להלן: "המלווה")מצד אחד

       

      לבין:הנתבעים (להלן "הלווה")מצד שני

       

      הואיל:והמלווה נתן הלוואה בסכום של 800,000 ₪ ללווה לרכישת הדירה ברח'... הידוע כמגרש...

      והואיל והדירה נרכשה ביום 20/02/2013 בסכום של 2,200,000 ₪ כאשר סכום ההלוואה מהווה 35% מערך הבית.

      והואיל ולאור האמור לעיל, הלווה והמלווה מעוניינים להבטיח את כספי המלווה, המפורטים לעיל.

       

      לפיכך, הוסכם והותנה בין הצדדים כדלקמן

       

      1. הבית הוא ברח...בית בן 6 חדרים+ מרתף. (להלן: "הדירה").

      2. להבטחת החזר כספי ההלוואה תירשם הערת אזהרה לטובת המלווה ה"ה...בלשכת רישום המקרקעין.

      3. על הלווה להימנע מעשיית עסקה במקרקעין הנ"ל.

      4. הלווה לא יוכל לעשות כל פעולה במקרקעין הנ"ל, עד לתשלום כל סכום ההלוואה, ההחזר יהיה 800,000 ₪ או לחילופין 35% מערך הבית, לפי הגבוה מבניהם בעת מכירת הבית. כנגד החזרת כספי ההלוואה בפועל תוסר ההערה לטובת המלווה

          

         ולראייה באו הצדדים על החתום היום 28/01/2014

          

         התובע הנתבעים"

          

          

   6. הנתבעת פתחה בקשה ליישוב סכסוך בבית משפט זה במסגרת תיק י"ס 35935-10-20 ביום 19/10/2020.

       

   7. הערה לטובת התובע על זכויות הנתבעים בנכס עד לסך של 800,000 נרשמה במשרדי החברה המשכנת ביום 03/11/2020 וביום 06/12/2020 הוגשה תובענה זו שבפניי במסגרתה עתר התובע בין היתר להורות על פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה בשוק החופשי והשבת כספי ההלוואה ולמצער בסך של 35% מתמורת המכירה. כן עתר למינוי בא כוחו ככונס נכסים למכירת הדירה בשוק החופשי

       

   8. בהחלטתי שניתנה במעמד הדיון ביום 31/05/2021 קבעתי בין היתר כי:

       

      "בשעה שהתובע אינו שותף במקרקעין...לא מצאתי כל עילה להורות על פירוק השיתוף במסגרת ההליך שבפניי ואני מורה על דחיית הסעד המבוקש".

       

      עוד קבעתי כי:

       

      "בשים לב לעילת התביעה הכספית בסך של 800,000 ₪ או לחילופין 35% מערך הבית לפי הגבוה מבניהם, אני נעתרת לתביעה כנגד נתבע מספר 1 שעה שאין התנגדות מצדו למתן פסק הדין".

       

   9. פסיקתא כנגד הנתבע מספר 1 נחתמה על ידי ביום 10/08/2021 ובה נקבע כי:

       

      "הנתבע חב לתובע סך של 400,000 ₪ או לחילופין 17.5% מערך מכירת הבית נטו לאחר תשלום מיסים כדין וניכוי שכ"ט כפי שהיה שוויה ביום מכירתה לפי הגבוה ביניהם".

       

       

2. טענות התובע

    

   1. בסמוך לחתונת הנתבעים בשנת 2013 בקשו הנתבעים לשכור דירה בעיר ובסופו של יום, מצאו וילה אותה סרבו בעליה להשכיר אלא בקשו למכור בלבד, בסך של 2,200,000 ₪.

       

   2. הואיל ולא היה לנתבעים את הסכום הראשוני הנדרש לצורך קבלת משכנתא מהבנק פנו אליו לקבלת עזרה והוא הציע להלוות להם את הסכום הדרש כהון ראשוני.

       

   3. התובע אינו נוהג לתת לילדיו כספים במתנה אלא מלווה להם בלבד ועומד על השבת ההלוואה במלואה בערכה הריאלי.

       

   4. הוא הלווה לנתבעים סך של 800,000 ₪ שהיוו הון ראשוני הכרחי לצורך רכישת הבית בסך של 35% משוויו דאז. סך של 788,367 ₪ שולם לבעלי הוילה, רשות המיסים ולסוכן הנדל"ן על ידו במועד בו נרכשה. כן העביר סך נוסף של 12,000 ₪ במזומן לנתבעים בתשלומים שונים לצורך שיפוץ הבית.

       

   5. הוא חתם ביום 28/01/2014 עם הנתבעים על הסכם הלוואה לפיו להבטחת החזר כספי ההלוואה תירשם על שמו הערת אזהרה על הווילה.

       

   6. לאחרונה נודע לו שפני הנתבעים לגירושין והוא החל לחשוש כי יקופח על ידי הנתבעים והלוואתו לא תושב לו.

       

   7. אין מדובר במתנה כי אם בהלוואה ולראייה הסכם ההלוואה שנערך בין הצדדים.

       

   8. הנתבעת מקשה על פירוק השיתוף בבית, שכן לאחר פרוץ הסכסוך בין בני הזוג שבה הנתבעת מהדירה השכורה בה התגוררה, אל הבית. כך גם מצוי בוילה, עסקה של הנתבעת שהוא פעוטון והיא מתחמקת ואינה משלמת דמי שימוש.

       

   9. יש להורות על פירוק השיתוף בוילה, מכירתה והשבת כספי ההלוואה.

       

   10. בסיכומיו הוסיף וטען התובע כי הוכח שהעביר לנתבעים סכומים העולים על סך של 878,367 ₪.

        

   11. הערת האזהרה לא נרשמה במהלך השנים כי הזכויות היו רשומות אצל החברה המשכנת בלבד ולפיכך לא ניתן היה לרושמן בטאבו.

        

   12. עו"ד עוזיהו אשר ערכה את הסכם ההלוואה העידה כי הסבירה לנתבעת שהתובע מבקש להסדיר הכספים שהוא נותן כהלוואה והסבירה לה את משמעות ההסכם

        

   13. עיון בהתכתבויות בין הנתבעים אשר צורפו לתיק מלמד כי הנתבעת ידעה על קיומו של הסכם ההלוואה ולחלקן אף לא ניתן הסבר הגיוני.

        

   14. הנתבעת מעולם לא טענה כנגד הסכם ההלוואה אלא רק במסגרת הליך זה.

        

   15. הנתבעת טענה טענות סותרות- האם היתה בהריון או לאחר לידה? האם חתמה על ההסכם או לא, כטענת באת כוחה. המדובר בטענות סותרות כאמור לעיל ואין לקבלן.

        

   16. חקירת התובע אינה רלוונטית לתובענה דנן.

        

   17. יש להעדיף את עדותה של עו"ד עוזיהו, שהינה עדה חיצונית ללא כל אינטרס על פני עדות הנתבעת.

   18. משכך, יש לקבוע כי על התובעת להשיב סך של 800,000 ₪ לתובע ו/או 35% מערך הבית, לפי הגבוה מבניהם.

        

        

3. טענות הנתבע

    

   1. הנתבע מסכים לנטען על ידי התובע.

       

   2. המדובר בהלוואה שניתנה לנתבעים על ידי התובע והנתבעים אף נתנו בטוחות להשבת ההלוואה.

       

   3. הנתבעת הייתה צלולה בעת מתן ההלוואה לא הופעלו עליה לחץ או כפייה.

       

   4. הנתבעת הביעה רצונה למכור הבית.

       

   5. התובעת הגישה לבית הדין תביעה לגירושין לה כרכה את הרכוש ובקשה לפרק השיתוף בבית.

       

   6. חילופי המסרים בינו לבין הנתבעת מעידים כי מדובר בהלוואה.

       

   7. הנתבע אינו שותף של אביו והוא מועסק בחנות בעיר... על ידי חברת... בע"מ.

       

   8. הנתבע הסכים לסעדים להם עתר התובע.

       

       

      כאמור לעיל, פסק דין ביחס לנתבע ניתן על ידי ביום 31/05/2021. פסיקתא כאמור נחתמה ביום 10/08/2021. לפיכך, איני נדרשת עוד לטענותיו.

       

4. טענות הנתבעת

    

   1. כטענה מקדמית טענה הנתבעת כי יש לדחות התביעה על הסף בהיעדר עילה. הואיל והנתבע אינו רשום כשותף במקרקעין, ברי כי אינו יכול לעתור לפירוק השיתוף בו. הבית רשום על שם הנתבעים בחלקים שווים.

       

      יוער כי טענה זו התקבלה במעמד ישיבת קדם המשפט. כאמור לעיל, הוריתי במהלך ההליך על מחיקת הסעד של פירוק השיתוף בבית מכתב תביעתו של התובע.

   2. התובע עותר לאכיפת ההסכם ולמכירת הבית לצורך השבת "ההלוואה" וזאת למרות שההסכם קובע כי 'החזר ההלוואה' יתבצע במועד מכירת הבית.

       

   3. לפיכך וכל עוד לא החליטו הנתבעים למכור את ביתם, ברי כי לא קמה לתובע כל עילה לדרוש את השבת כספו.

       

   4. התובע הטעה את בית משפט, שכן היא לא הגישה תביעה לגירושין בבית הדין, אלא הגישה בקשה לצו מניעה בלבד לשמירה על המצב הקיים במסגרת בקשה לי"ס בבית הדין הרבני וזאת לנוכח ניסיונותיהם של התובע והנתבע להבריח את נכסיהם המשותפים של הנתבעים באמצעות הסכמי הלוואה פיקטיביים ועוד.

       

   5. הואיל ואינה מבקשת למכור הבית ואינה מבקשת להורות על פירוק השיתוף, טרם קמה עילה להורות על מכירתו.

       

   6. התובע טוען טענות עובדתיות סותרות, לפיהן, מחד מבקשת לפרק השיתוף ומאידך, עברה להתגורר בבית.

       

   7. היא נאלצה להגיש תביעת גירושין בבית הדין ביום 06/01/2021 על מנת לעצור הברחות הנכסים שביצע הנתבע ולשמור על זכויותיה.

       

   8. בהסכם ההלוואה הפיקטיבי, יש לתובע זכות לרשום הערת אזהרה, אולם הוא לא עשה כן ורק לאחרונה נרשמה ההערה.

       

   9. הנתבע לא הגיש תביעה לגירושין על אף שעזב בעצמו את בית המגורים שכן חשש מחיובו בפיצויי כתובה של הנתבעת.

       

   10. מדובר בתביעה הבאה לשרת הנתבע ולראייה, חתימתו על גבי התצהיר התומך בבקשה לעיקול שהוגשה.

        

   11. התובע והנתבע תכננו בעצמם את המהלך הזה עת החתימו הנתבעת על הסכם ההלוואה לאחר שבקשה להתגרש מהנתבע לראשונה במהלך הריונה עם בתם הבכורה.

        

   12. הסכם ההלוואה נחתם לאחר לידת הבת ולא לפני.

        

   13. התכתובות בין הנתבעים סותרות הטענה לפיה המדובר בהלוואה.

        

   14. המדובר במתנה שהתקבלה מהתובע.

   15. הנתבע עובד עם אביו ותלוש השכר שלו אינו משקף הכנסתו האמיתית. התובע לא הפריש הפרשות פנסיוניות לנתבע וכששאלה התובע על כך, השיב האחרון כי אינו צריך שכן נתן לבני הזוג כסף במתנה וקנה להם בית.

        

   16. הנתבעת טענה טענות רבות נוספות, לרבות טענות בדבר העלמות כספים, מיסים, הלבנות הון ועוד. כן הוסיפה כי בין התובע לנתבע קיימת מכבסת כספים, הלבנת הון והעלמת מס.

        

   17. התובעים לא פנו לנתבע לקבלת הלוואה, אלא התובע הוא שפנה אליהם, הציע להם שלא לגור בבית עלוב, אלא לרכוש בית שמצא עבורם.

        

   18. התובע אדם אמיד, עתיר נכסים, אשר נתן כספים רבים לילדיו.

        

   19. הנתבעת הוחתמה על ההסכם מיד לאחר צאתה מבית החולים לאחר לידת הבת ביום XX/11/2014 ולא כפי שנרשם בהסכם ביום 28/01/2014. הנתבע ביקש ממנה לחתום בדחיפות על המסמך. כאשר בקשה לדעת על מה חותמת, הסביר הנתבע כי אביו נדרש לחתימתם על גבי המסמך בדחיפות ובהתאם לבקשת רואה החשבון שלו.

        

   20. היא לא הבינה במה מדובר, אולם סמכה על בעלה דאז, לא שאלה שאלות נוספות וחתמה ללא היסוס על המסמך ולא חשדה במניעי התובע לפיהם ביקש להחתימה על הסכם הלוואה במקרה בו תבקש להתגרש.

        

   21. בסיכומיה הוסיפה וטענה כי אין חולק שבמועד מתן הכספים לא נערך הסכם הלוואה והתובע לא נתן כל הסבר לכך.

        

   22. קיימת חזקה לפיה בבני משפחה מקרבה ראשונה כי ההעברה נעשית ללא תמורה של צד למשנהו ועל המבקש לטעון אחרת, הנטל להוכיח זאת.

        

   23. יש לבחון את יחסי הצדדים בעת מתן הכסף. לא הוצגה כל ראייה לפיה במועד זה יחסי הצדדים לא היו תקינים.

        

   24. בחקירתו הודה הנתבע כי נתן לילדיו סכומים רבים מבלי שחתם עמם על הסכמים וכספים אלו לא הוחזרו עד היום.

        

   25. מעדות התובע עולה כי תרם לאנשים רבים מאות אלפי שקלים ואין כל הסבר הגיוני מדוע לאנשים זרים שמתחתנים הוא נותן מאות אלפי שקלים ואילו את הכספים שנתן לבנו, דורש חזרה.

        

   26. עדותו מתיישבת עם גרסת הנתבעת לפיה המדובר בכספי מתנה.

        

   27. הסכם המכר סותר את גרסתה של עו"ד עוזיהו ועדותה לא אמינה. כך גם לא היה בפיה כל הסבר מדוע הסכם ההלוואה נערך על ידה לאחר שנה. התובע היה מיוצג שנים רבות על ידי משרד עורך דין וועקנין שלא התייצב לדיון ונמנע מהגשת תצהיר.

        

   28. לא ניתן הסבר הגיוני מדוע לא נרשמה הערת אזהרה על הנכס בהתאם להסכם.

        

   29. התובע ובנו תכננו הגירושין ולתובע לא היתה כל עילת תביעה בעת הגשתה.

        

   30. בנסיבות אלו, דין התביעה להידחות.

        

        

5. המתווה הנורמטיבי

    

   כאמור לעיל, אין מחלוקת כי הנתבעים קבלו מהתובע סך של כ- 800,000 ₪ לטובת רכישת ביתם והמחלוקת בין הצדדים הינה האם מדובר בהלוואה כטענת התובע והנתבע או שמא המדובר במתנה שניתנה על ידי התובע לצורך רכישת בית הנתבעים, כטענת הנתבעת.

    

   המדובר במחלוקת העולה לעיתים רבות בעת פרידת בני זוג וכך גם במקרה שבפניי.

    

6. בע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פ"ד מ"ח (1) 801, 811 נקבע כי:

    

   "כאשר מדובר ביחסי משפחה- קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה...יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר טבעי בהם להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים בין הורים לילדים)...והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה...".

    

   עוד נקבע בפסיקה כי ניסיון החיים מלמד שהורים נוהגים להעניק לצאצאיהם מתנות כספיות ואחרות ולאחר נישואי הילדים , הופך אף בן הזוג לחלק מבני המשפחה הקרובה החוסה תחת כנפיהם לצורך קבלת מתנות והנתמך בסיוע הורי בן/ בת הזוג (ראו למשל, תמ"ש 7630/06 י.פ נ' ר.פ.ה (פורסם במאגרים משפטיים ביום 11/12/2006).

    

7. אם כן, במקרה שבפניי, התובע הוא חמה של הנתבעת אשר נתן לה ולבנו סך של 800,000 ₪ לטובת רכישת ביתם. משכך, הנטל להוכיח כי אין מדובר במתנה אלא בהלוואה מוטל דווקא על התובע. עם זאת, המדובר כאמור בחזקה הניתנת לסתירה ויש לבחון באם הצליח התובע להפריך החזקה ולסתור אותה.

    

   1. לכתב התביעה צורף הסכם שכותרתו "הסכם הלוואה" ואשר נערך בין התובע לבין בני הזוג כרשום במסמך ביום 28/01/2014. הנתבעת טוענת כי מדובר בהסכם שנערך ביום XX/11/2014, יום לאחר חזרתה הביתה מבית החולים לאחר לידת בתם הבכורה של הנתבעים. עם זאת, בהיעדר כל ראייה לכך, לא מצאתי מקום להעדיף גרסתה זו על פני התאריך הרשום בהסכם ההלוואה פעמיים.

       

   2. כך או כך ושעה שמונח בפניי הסכם ההלוואה עליו חתומים בני הזוג ואשר נערך ביום 28/01/2014 וכשש שנים טרם פרוץ הסכסוך בין בני הזוג, ברי כי התובע הרים הנטל הראשוני להוכיח כי לא היה בכוונתו ליתן מתנה אלא הלוואה, שכן אחרת, מדוע דאג להחתים את הנתבעים על המסמך שכותרתו 'הסכם הלוואה שנערך ונחתם ביום 28/1/2014'.

       

   3. אם כן, הנטל להוכיח כי אין מדובר בהלוואה אלא עסקינן במתנה שניתנה על ידי התובע לנתבעים עובר לכתפי הנתבעת ועל בית משפט לבחון באם הצליחה להרים הנטל.

       

   4. הנתבעת מבססת את כוונת התובע להעניק לה ולנתבע מתנה על מספר טענות. כך טענה כי לא הוחתמה מיד עם קבלת הכספים לרכישת הדירה; העובדה שהתובע הוא שביקש מהנתבעים לרכוש דירה ולא לשכור, מיד עם נישואיהם; העובדה שלא נרשמה הערת אזהרה על הבית לטובת התובע חרף האמור בהסכם; התובע שהינו אדם אמיד נתן לכל ילדיו סכומי כסף גבוהים ואלו לא הוחזרו עד היום; לא הגיוני כי התובע שתורם כספים רבים יבקש דווקא מבנו להשיב לו כספים שנתן לבנו שהתחתן; עדותה של עו"ד עוזיהו ועוד.

       

   5. דיון

       

      אדרש כעת לטענות הנתבעת אחת לאחת.

       

   6. אין מחלוקת כי הנתבעת לא הוחתמה על ההסכם עם העברת סך של כ- 800,000 ₪ למוכרים אלא כאמור לעיל, הוחתמה על ההסכם ביום 28/1/2014 בהיעדר ראייה אחרת. עיון בהסכם המכר מלמד כי זה נחתם ביום 20/02/2013, ברם, כספי התמורה הועברו לאחר מכן ובמועדים שונים.

       

   7. מטעם התובע העידה עו"ד עוזיהו אשר אין מחלוקת כי ערכה הסכם המכר לצדדים. בסיכומיה טענה הנתבעת כי עדותה של העדה סתרה תצהירה. בעניין זה יאמר, כי לא הוכח כל קשר בין העדה לבין התובע ואין די בטענות בעלמא ובמיוחד כאשר העדה לא נחקרה לעניין זה ולא נשאלה על כך דבר במהלך חקירתה. לא זו אף זו, בתחילת עדותה ציינה עו"ד עוזיהו כי אין לה כל אינטרס בהליך ובשנת 2013 פנה אליה התובע לצורך ביצוע הסכם המכר. משכך ובהיעדר כל ראייה אחרת, אין לי אלא להסיק כי המדובר בעדה ניטרלית הגם זומנה על ידי התובע.

       

   8. הנתבעת טענה בסיכומיה לסתירות בעדותה של עו"ד עוזיהו לעומת האמור בתצהירה ביחס להסכם ההלוואה שנערך בין הצדדים, עת ציינה בתצהירה מיום 23/10/2022 כי ערכה את ההסכם ההלוואה שנחתם ביום 28/1/2014 ואילו בחקירתה ציינה כי אינה זוכרת באם נחתם בפניה.

       

   9. איני מקבלת הטענה. עיון בתצהיר עורכת הדין מלמד כי נרשם על ידה כי "הח"מ מאשרת כי ערכה את הסכם ההלוואה אשר נחתם ביום 28/01/2014". בעדותה בדיון חזרה העדה על גרסתה זו לפיה היא ערכה את הסכם ההלוואה. הטענה בסיכומים לפיה העדה חזרה בה מהאמור בתצהירה שעה שהעידה כי אינה זוכרת באם ההסכם נחתם בפניה, דינה דחייה שעה שמדובר בהסכם שנערך לפני למעלה מתשע שנים. לא מצאתי כי העדה ציינה בתצהיר כי ההסכם נחתם בפניה וכך גם לא נסתרה טענתה לפיה היא זו שערכה את הסכם ההלוואה כפי שציינה בתצהירה וחזרה על כך בעדותה.

       

   10. זאת ועוד, עדותה של העדה לפיה היא זו שהסבירה לנתבעת את משמעות הסכם ההלוואה ולפיו במקרה של מכירת הבית יאלצו בני הזוג להשיב תחילה את ההלוואה לא נסתרה. עוד העידה עורכת הדין כי ערכה את ההסכם ההלוואה על פי בקשת הצדדים (ראו עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 6-9).

        

   11. עוד ציינה הנתבעת כי העדה לא נתנה כל הסבר סביר מדוע נערך ההסכם כשנה לאחר מתן הכספים. בעניין זה התרשמתי כי הוכח די הצורך כי לא מלוא הכספים ניתנו מיד עם החתימה על הסכם המכר לרכישת ביתם של בני הנתבעים. מהראיות שצורפו עולה כי אכן התובע העביר למוכרי הבית סך של 22,000 ₪ ביום 22/02/2013 . עם זאת, כספים נוספים הועברו על ידו למוכרים ולגורמים נוספים בחודשים מרץ 2013, אפריל 2013, מאי 2013 ויולי 2013. משכך, ברי כי אין מדובר בהסכם שנערך כשנה לאחר עריכת ההסכם שכן ההסכם נערך כשישה חודשים לאחר העברת כלל הכספים.

        

   12. כפי שציינתי לעיל, העידה עו"ד כי הסבירה לנתבעת כי התובע מבקש להסדיר את הכספים שנתן כהלוואה ובעדותה:

        

       "הם באו אליי, הנתבעת ישבה מולי והסברתי לה שמר ד. מבקש להסדיר את הכספים שהוא נתן בהסכם ההלוואה והסברתי לה את המשמעויות אם וכאשר הבית יימכר, קודם כל צריך להחזיר למר ד את ההלוואה. אני ערכתי את הסכם ההלוואה והסברתי לתובעת את המשמעות"

       (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 5-9).

        

       אומנם הנתבעת הכחישה זאת אולם לא מצאתי מקום להעדיף גרסתה על פני גרסת עדה שלא התרשמתי כי יש לה אינטרס כלשהו בהליך, מה גם שלא מצאתי מקום לקבל את גרסת הנתבעת לפיה עורכת הדין הסבירה לבני הזוג את הסכם המכר אולם את הסכם ההלוואה אותו ערכה, בחרה שלא להסביר.

        

   13. לא זו אף זו, אין מחלוקת כי הנתבעת חתמה על הסכם ההלוואה. הנתבעת טענה כי הסכם ההלוואה נערך מיד לאחר לידת בתה הבכורה בעודה סובלת מכאבים עזים לאחר לידת וואקום ראשונה קשה, כאבי תפרים וקרע במעיים, חולשה ודאגה לבתה שאושפזה בשל צהבת חריפה. בעדותה הוסיפה וטענה שהיא חושבת שהייתה גם בדיכאון לאחר הלידה (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 20-22). ברם, הנתבעת לא הביאה ולו ראייה אחת לתמוך בטענות הללו ואלו לא הוכחו כלל וכלל. כך גם קבעתי כי אין לקבל את גרסתה של הנתבעת באשר למועד החתימה על ההסכם לפיה נערך בסמוך ללידה ואף מטעם זה, המדובר בטענה שדינה דחייה.

        

   14. לא זו אף זו, בהתאם לפסיקה קיימת חזקה כי אדם ידע על מה חתם וחתימתה של הנתבעת על הסכם ההלוואה מהווה ראייה לכאורה שהבינה את תוכן ההסכם ונתנה הסכמתה לאמור בו. ראו לעניין זה ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד י"ט 113; ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי בע"מ, פ"ד מד (3) 304,310; ע"א 1513/99 דטיאשווילי נ' בנק לאומי בע"מ, פד"י נד (3) 591,594. משכך, וככל שנטלה הנתבעת על עצמה את האחריות לחתימה על המסמך מבלי לקוראו, אין לה אלא להלין על עצמה בלבד.

        

   15. כך גם הנתבעת העידה שזכרה היטב את מועד חתימתה על המסמך באומרה בעדותה:

        

       "ש. ב- 2014 לשיטתך נודע לך על ההסכם- את אומרת שחתמת עליו- מתי?

       ת. ב- XX/11 חתמתי עליו. אני זוכרת היטב"

       (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 17-18).

        

       אם כן, חלפו כשש שנים אף לגרסתה של הנתבעת, ממועד חתימתה ועד שפרץ הסכסוך בין הנתבעים, מדוע הנתבעת מעולם לא פעלה בדרך כלשהי לבטלו ובמיוחד כשהיא זוכרת היטב שחתמה על ההסכם?

        

8. הנתבעת לא היתה החלטית בעדותה אם קראה את ההסכם וכשנשאלה על כך, השיבה כן ולא וכאמור, לא מצאתי בפיה כל הסבר הגיוני כיצד לא הבינה או לא קראה הסכם פשוט בן ארבעה סעיפים המתנוסס על פני חצי עמוד ואיני מקבלת טענות בעלמא שלא הוכחו לפיהן סבלה ממיחושים קשים מיד לאחר לידת בתה באופן שפגע בשיקול הדעת שלה.

    

9. הנתבעת העידה כי הנתבעים קבלו מהתובע כשבעה מאות אלף ₪, ברם בעדותה התברר כי בפועל קבלו סכום גבוה בהרבה.

    

   "ש. את מודה שא' נתן לכם כסף?

   ת. הוא נתן לנו באיזור ה- 700,000 ₪ ומשהו.

   ש. ב- 22.2 הוא הביא 20,000 ₪?

   ת. כן.

   ש. הוא הביא 200,000 ₪ ב- 14/3/13?

   ת. כן.

   ש. הוא הביא עוד 10,000 ₪ ב- 3.3.13, הוא הביא עוד 400,000 עם שיק ב- 22.4 ועוד 100,000 ₪ ב- 25.5 וגם הוא שילם את מס הרכישה 32,000 ₪?

   ת. כן.

   ש. והוא גם שילם למתווך 26,000 ₪?

   ת. כן".

   (ראו עמודים 18-19 לפרוטוקול, שורות 25-2)

    

   אם כן, הנתבעת מודה כי הנתבעים קבלו מהתובע כ- 800,000 ₪. כך גם הודתה שקבלה ממנו רכב וכי גם סייע להם באמצעות המשכורת של הנתבע.

    

10. זאת ועוד, לא מצאתי כי תכתובות הוואצאפ שצורפו על ידי הצדדים תומכות בגרסת הנתבעת. אין בעובדה שהנתבע כתב לנתבעת כי אם לא תחזיר לו הרי שהסכום יורד לו מהירושה בכדי לתמוך בגרסתה לפיה המדובר במתנה ובמיוחד כאשר אין מחלוקת שמדובר בכספים שניתנו להם על ידי אבי הנתבע.

     

11. כך גם יתר טענות הנתבעת שמוצאות ביטוין בכתב ההגנה ולפיהן הנתבע עובד ושותף יחד עם אביו ומדובר בכספי הנתבע, דינן דחייה. ראשית, ייאמר כי מדובר בטענה עובדתית סותרת שכן אינה מתיישבת עם טענת הנתבעת לפיה הכספים שניתנו לנתבעים היו מתנה מצד התובע, שכן או שעסקינן במתנה שניתנה לגרסתה על ידי התובע לנתבעים או לחילופין, המדובר בכספים השייכים לנתבע, שכן היה שותף עם אביו. המדובר בטענות חלופיות סותרות בניגוד לאמור בהוראות תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 ודי בכך בכדי לדחותן.

     

    כך או כך, הטענות הללו לא הוכחו ובמיוחד כאשר הנתבעת הודתה בחקירתה כי המדובר בכספים שניתנו לבני הזוג על ידי התובע. כמו כן, המדובר בטענות שמקומן להתברר בהליך נפרד בתביעה הרכושית של הנתבעים ובוודאי שלא במסגרת תובענה זו.

     

12. בסיכומיה, הוסיפה וטענה הנתבעת כי התובע נהג ליתן לילדיו כספים בסכומים גבוהים מבלי שדאג להחתימם והכספים הללו לא הוחזרו עד היום. איני מוצאת כל בעיה בכך שהתובע עשה כן, שעה שבניגוד ליתר ילדיו, בחר במקרה זה להחתים את בני הזוג על ההסכם והם ידעו על כך לפני שחתמו על הסכם רכישת הבית. בעניין זה ציין התובע כי לאחת מבנותיו נתן במתנה 350,000 ₪ ולא החתים אותה ואת בעלה, שכן סמך עליו מאחר והוא שוטר. מנגד, את הנתבעת ובנו בחר להחתים על הסכם ההלוואה ובעניין זה ציין כי לא סומך על אף אחד.

     

13. כך גם אין רלוונטיות לעובדה שחלק מילדי התובע מתגוררים בבתים בבעלותו, וביחוד כשאין מדובר בבתים שהועברו לבעלותם כפי שקרה במקרה דנן והתובע אף העיד כי חלק מילדיו משלמים דמי שכירות.

     

14. עוד טענה הנתבעת כי לא הגיוני שהתובע תורם סכומים גבוהים לאנשים זרים אך אינו נותן מתנה לבנו וכלתו. אומנם התובע העיד כי הוא תורם כספים בסכומים גבוהים, אולם לא נסתרה עדותו לפיה מאחר ומדובר בסכום גדול מאד של כ- 800,000 ₪, הוא לא ניתן כמתנה, אלא הלוואה בלבד (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 13-14), מה גם שהעיד כי הוא תורם על פי המלצת הרב שלו.

     

15. הנתבעת הוסיפה וטענה כי העובדה שהתובע בחר שלא לרשום את הערת האזהרה על הנכס במועד עריכת ההסכם, אף בה יש בכדי להעיד כי מדובר במתנה ולא הלוואה. המדובר בטענה שדינה להידחות. אומנם הערת האזהרה נרשמה על הנכס באיחור וככל הנראה נרשמה רק ב- 03/11/2020 כעולה מהמסמך שצורף.

     

    עם זאת, מעיון באישור הזכויות עולה כי היתה פנייה לנתבעים מהחברה המשכנת לרשום את הנכס בטאבו משנת 2018 והם לא שיתפו פעולה. מכאן אין לי אלא להסיק כי במועד מתן ההלוואה, לא ניתן היה לרשום הערת האזהרה על פי הסכם ההלוואה. כך גם טענה עורכת הדין בחקירתה.

     

16. אכן, בנובמבר 2020 נרשמה הערת האזהרה לטובת התובע וככל הנראה לא נרשמה קודם לכן. עם זאת, המדובר בהערת אזהרה שנועדה להבטיח את זכויותיו של התובע ולא את זכויותיהם של הנתבעים. אין לשכוח כי התובע הוא אביו של הנתבע, בנסיבות אלו, וכל עוד לא חשש לכספו, לא מצאתי כל דחיפות לביצוע הרישום ולא התרשמתי כי יש בכך בכדי להעיד שהסכם ההלוואה הוא פיקציה.

     

17. הנתבעת חזרה וטענה כי הסכם ההלוואה נחתם לאחר קבלת הכספים. אכן, מבחינת תאריכים אין מחלוקת בכך והוא נחתם רק לאחר קבלת הכספים. עם זאת, התרשמתי כי ההסכם הוסבר לנתבעת כבר במועד קבלת הכספים גם אם לא מצא ביטויו בכתב ורק לאחר בחרו הצדדים להעלותו על הכתב. כמו כן, לא הוכח שבמועד חתימת הנתבעים על ההסכם שררו יחסים רעועים בין הנתבעים. עובדה זו עולה בקנה אחד עם רצונו של הנתבע ליתן לבני הזוג הלוואה דווקא ולא מתנה, שכן אחרת, מדוע ביקש אז להחתימם על גבי הסכם ההלוואה?

     

18. כמו כן, הנתבעת הודתה כי ידעה על קיומו של ההסכם לכל הפחות משנת 2015 ואף העידה כי הנתבע נופף כל הזמן בהסכם כ"קלף מיקוח", כגרסתה. התובע הגיש תביעתו לאכיפת ההסכם רק חמש שנים לאחר מכן ולא ברור לי מדוע הנתבעת לא טענה מעולם כי ההסכם אינו בתוקף, לא בפנייה לבית משפט ואף לא בתכתובות בינה לבין הנתבע בעניין השבת ההלוואה לתובע.

     

19. לא זו אף זו, בניגוד לנטען על ידי התובעת, מצאתי כי התכתובות בינה לבין הנתבע, מחזקות העובדה כי הנתבעת ידעה מלכתחילה כי המדובר בכספי הלוואה שניתנו לה ובוודאי שלא במתנה, שכן אחרת אין כל הסבר הגיוני מדוע הנתבעים במסגרת התכתובות ביניהם בטרם הגשת תובענה זו, לא התווכחו על הצורך בהשבת ההלוואה, אלא המחלוקת היתה באם מדובר בסכום של 800,000 ₪ כטענת הנתבעת או שמא בסך של 850,000 ש"ח כטענת הנתבע.

     

    נראה כי לו אכן היה מדובר במתנה שניתנה כגרסת הנתבעת, היו הצדדים חלוקים בכלל בצורך להשיבה לתובע. יודגש, המדובר בתכתובות שנערכו בין בני הזוג כחמישה חודשים לפני הגשת תובענה זו.

     

    כך גם ב- 24/07/2020, כארבעה חודשים לפני הגשת התביעה כתבה הנתבעת לנתבע כעולה מהתכתובות שצורפו לעיוני כי:

     

    "אבא שלך בכלל לא טיפש! מה שהוא לא נותן במתנה הוא שם על שמו או עושה הסכמים בדיוק כמו על הרכב וכמו על הבית"

     

    הודעות אלו מתיישבות אף הן עם העובדה לפיה הנתבעת ידעה כי מדובר בהלוואה שניתנה וכאשר בחר התובע ליתן מתנה, זו לא עוגנה בהסכם כתוב.

     

20. עוד אציין כי לא מצאתי מקום ליתן כל משקל להיעדרותו של עו"ד וועקנין מהדיון שעה שהתברר כי עורכת הדין שטיפלה במכר הדירה וערכה הסכם המכר והסכם ההלוואה, התייצבה לדיון והעידה אודות נסיבות עריכת ההסכמים.

     

21. אף הטענה לפיה התובע הוא ששכנע את הנתבעים לרכוש בית עם תחילת נישואיהם ולא לשכור כפי שביקשו תחילה, אין בה בכדי לסייע לנתבעת. היתרון ברכישת בית על פני שכירת בית ברור לכל ואין בכך בכדי לסייע לגרסתה. בנסיבות אלו ושעה שבעצת התובע וסיועו היה בכדי להטיב עם בני הזוג, לא מצאתי כי עובדה זו פועלת לחובת התובע או תומכת באופן כלשהו בגרסת הנתבעת לפיה עסקינן במתנה ולא בהלוואה.

     

22. כך גם לא מצאתי מקום ליתן כל משקל לטענותיה הרבות של הנתבעת באשר להלבנת הון מצד התובע, ביחס לאי סדרים בנוגע לאופן העסקת בנו, הנתבע, בעסקיו הרבים לקשריהם העסקיים, שכן שעה שמדובר בכספים שניתנו על ידי התובע לבני הזוג והנתבעת טענה כי מדובר במתנה, אין רלוונטיות לטענות הללו ודינן דחייה. הנתבעת רשאית לטעון טענותיה בפני הרשויות הרלוונטיות ולא מצאתי כי יש צורך להכריע בכך במסגרת ההליך שבפניי.

     

    כך גם לא מצאתי ממש ביתר טענות הנתבעת.

     

23. סוף דבר

     

    אני קובעת כי התובע הרים הנטל להוכיח כי עסקינן בהלוואה שניתנה לבני הזוג ואילו הנתבעת לא הצליחה להעביר הנטל לכתפי התובע חזרה לפיו, אין מדובר הלוואה אלא במתנה שניתנה לנתבעים.

     

    המדובר אם כן בהלוואה בסך של 800,000 ₪ שניתנה לבני הזוג ומועד פרעונה יהיה בהתאם לאמור בהסכם. דהיינו, בעת מכירת הבית והסכום שישולם יהיה סך של 800,000 ₪ או 35% מערך הבית, לפי הגבוה ביניהם על ידי שני הנתבעים בחלקים שווים.

     

    יוער כי הצדדים צרפו לעיוני את נספח נ-א' חוות דעת שמאית מיום 09/01/2022 שנערכה על פי החלטת בית הדין באשקלון ממנה עולה כי שווי הבית עומד על 3,350,000 ₪ נכון למועד זה.

     

    מכאן, ברי כי שווי 35% מערך הבית עולה על הסכום שניתן לבני הזוג ועל הנתבעת להשיב לתובע 17.5% משווי הבית במועד מכירתו ובעת קבלת התמורה מהמכירה. ככל שיתברר כי בעת המכר, שווי סך של 35% נמוך מסך של 800,000 ₪, אזי על הנתבעת להשיב לתובע סך של 400,000 ₪ נכון למועד המכר.

     

    מובהר בזאת כי הסכום ישולם עם קבלת כספי התמורה ובאופן יחסי למועד קבלתם שכן הסכם ההלוואה שותק לעניין זה. זאת ועוד, הואיל ומכר הבית מתברר בבית הדין הרבני, לא מצאתי מקום לעת הזו ליתן הוראות נוספות בעניין זה.

     

    אשר על כן, אני מקבלת את תביעת התובע. בנסיבות העניין ושעה שמצאתי לנכון להורות על מחיקת חלק מהסעדים שנתבעו מחד והואיל והתביעה נתקבלה מאידך, אני קובעת שהנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך של 8,000 ₪.

     

    ההוצאות ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

     

    המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.

     

    פסק הדין מותר לפרסום בשינויי הגהה ונוסח בלבד.

     

     

    ניתן היום, ח' תמוז תשפ"ג, 27 יוני 2023, בהעדר הצדדים.