פס"ד בערעור של יו"ר עמותת צעירי אגודת חב"ד לאחר שלא דיווח על הכנסותיו מעמותה

ערעור על צווים לשנות המס 1997-2001 שהוציא המשיב למערער.

הרקע לערעור

1. המערער כיהן בשנים הרלוונטיות לערעור בתפקיד יו"ר עמותת צעירי אגודת חב"ד (להלן: "העמותה"). במשך השנים, המערער לא מסר למשיב כל דיווח בדבר הכנסות שהיו לו מהעמותה או ממקורות אחרים. בשל חשד למעילות בכספים בעמותה, נפתחה חקירה משולבת של פקיד שומה חקירות והמשטרה כנגד העמותה, עובדיה ובעלי התפקידים בה. לאחר קבלת ממצאי החקירה, דרש המשיב מהמערער כי יגיש דוחות על הכנסותיו לשנים הרלוונטיות לשומה. מתוך ממצאי החקירה הסיק המשיב כי המערער קיבל משכורות בגין עבודתו בעמותה באותן שנים בסכום של 5,020$ לחודש, בנוסף למימון אחזקת רכב, טלפון והוצאות פרטיות שונות, וכי הועבר לידיו בשנת 2001 סכום נוסף של 1,102,589 ₪ אשר יועד כביכול על ידי העמותה לכיסוי הוצאות פעילותה בחו"ל. המערער לא נענה לדרישת המשיב, ולכן קבע המשיב את הכנסותיו לפי מיטב השפיטה, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 145(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). בדוחות שהגיש המערער בשלב מאוחר יותר, לא נכללו הכנסות מכל מקור שהוא.

2. בהתאם לסמכותו לפי סעיף 152(ב) לפקודה, ובהיעדר הסכמה בין הצדדים, ולאור ממצאי החקירה האמורה, קבע המשיב בצו שהגיע לידי המערער ביום 1.1.14 את השומות לשנות המס 1997-2001. כך קבע המשיב את הכנסתו של המערער לשנת 1997 בסך של 236,502 ₪; את ההכנסה לשנת 1998 בסך של 259,128 ₪; את ההכנסה לשנת 1999 בסך של 281,601 ₪; את ההכנסה לשנת 2000 בסך של 278,407 ₪; ואת ההכנסה לשנת 2001 בסך של 1,388,946 ₪. עם זאת יצוין, כי חרף העובדה שהמשיב שׁם את הכנסותיו של המערער לשנת 2001 בהתחשב בסכום של 1,102,589 ₪, כאמור, במסגרת תצהיר העדות הראשית של המשיב, הוא הפחית את החיוב האמור לכדי 196,148 ₪ בלבד.

נימוקי הערעור

3. לטענת המערער, בעקבות החקירה המשטרתית, ודרישת המשיב שיגיש דוחות שנתיים עבור השנים 1997 עד 2008, הוא הגיש את הדוחות האמורים, גם אם לאחר אורכה שניתנה לו לצורך איסוף המסמכים הרלוונטיים לעניין, כאשר לאחר הגשת הדוחות השנתיים, זומן המערער לדיוני שומה. או אז, נדחו טיעוניו ונקבעו הכנסותיו בצו לפי סעיף 152(ב) לפקודה. לטענת המערער, הוא היה פטור מהגשת דוחות שנתיים בשנים הרלוונטיות היות ולא הייתה לו כל הכנסה בשנים אלו. לחלופין, אף אם היה מחויב בהגשת הדוחות, הרי שבשל השנים הרבות שחלפו, לא הייתה לפקיד השומה הסמכות לדרוש את הגשת הדוחות לגבי שנים אלו, בשל התיישנותן.

4. לטענת המערער, המחוקק קבע גבול של סבירות באופן שהמשיב לא יכול להפעיל את סמכותו ולקבוע את הכנסותיו של אדם באופן רטרואקטיבי אם חלפו שלוש או ארבע שנים, לפי סעיף 145(א)(2) לפקודה, או לכל היותר אם חלפו שש שנות מס, בהתאם להוראות סעיף 160(א) לפקודה שעניינו החזרת מס יתר בעקבות שומה. לא יתכן לדעתו, כי לפקיד השומה תהיה סמכות בלתי מוגבלת בזמן לשום אדם על הכנסותיו לפי מיטב השפיטה. אף הוראות סעיף 147(א) לפקודה תוחמות את סמכותו של המנהל לפרק זמן של שנה בלבד ממועד הרשעת נישום בעבירה המנויה בסעיף. בענייננו, כאשר המערער אף לא הורשע בעבירה, אלא אך נפתחה חקירה בעניינו, לא ניתן לקבל את השומה בצו בשנת 2014 בחלוף 13 עד 17 שנים, עבור שנות המס 1997-2001 באופן רטרואקטיבי. נוסף על כך, אף החבות הפלילית, אם תטען כזו כנגד המערער, התיישנה, ומדרך הקל וחומר ניתן ללמוד כי החבות האזרחית - הקצרה בדרך כלל מהפלילית – התיישנה זה מכבר. לכל היותר, ניתן להחיל את דיני ההתיישנות האזרחיים גם לגבי סמכות המשיב לבדוק את שיעור הכנסותיו של נישום, היינו, עד 7 שנים אחורה בלבד, וגם תקופה זו חלפה מזמן.

5. לגופו של עניין, טען המערער שהוא לא קיבל שכר כלשהו מהעמותה או מכל גורם אחר, בין בכסף ובין בשווה כסף, כמו גם מימון והוצאות רכב, טלפון והוצאות פרטיות. מעולם לא הועמד לרשותו רכב לצרכיו האישיים, וככל שעשה שימוש באחד מרכבי העמותה, הדבר נעשה במסגרת מילוי תפקידו ולצרכי העמותה בלבד. ככל שהגיעו לידיו סכומים מהעמותה או מגורם אחר, הוא היה זכאי להם, שכן מדובר היה בהחזרי הלוואות או כספי תמיכה שקיבל מגורמים שונים, סכומים שלא חל עליהם כל חיוב מס מכל סוג שהוא.

6. המערער גם העלה שורה של טענות נוספות כנגד השומה של המשיב, אך טענות אלו לא מצאו את ביטויין, לא בהודעה המפרשת את נימוקי הערעור מטעמו, ולא בתצהירו, כי אם במסגרת סיכומיו. ההתייחסות לטענות אלו תינתן בהמשך.