פס"ד בעניין ידועים בציבור

בתביעה זו עותרת התובעת לקבוע, כי הצדדים היו ידועים בציבור וכי הם זכאים לקבלת כל הזכויות והאחזקות הכספיות שנצברו על ידי מי מהם שמקורם בעבודתם בתקופת חייהם המשותפים, בין אם נמשכו ובין אם לאו; זאת בחלקים שווים ביניהם.

רקע נדרש

1. התובעת והנתבע הכירו סמוך לתחילת העשור השישי לחייהם, לא נישאו זה לזו ואין להם ילדים משותפים (להלן ביחד: "הצדדים").

    

2. הצדדים אינם חלוקים בעניין אופן סיווג מערכת היחסים הזוגית שהייתה ביניהם כידועים בציבור (עמ' 2 לפרוט' ש' 12-14).

    

3. אין אף חולק, כי במהלך שנות זוגיותם התגוררו הצדדים יחד בבית שבבעלות התובעת ואשר נרכש עוד בטרם הכירו הצדדים (להלן: "דירת המגורים").

    

4. עובדות מוסכמות נוספות הן, כי ביום xx/10/18  חתמו הצדדים על מסמך בקשה לסגירה מיידית של חשבון הבנק המשותף שנפתח על ידם ביום xx/12/2004; כאשר את יתרת הכספים שהצטברה לזכותם בחשבון בסך של כמיליון מאה וארבעים אלף ₪ חילקו ביניהם הצדדים באופן שווה.

5. כך גם אין חולק אודות מועד סיום המערכת הזוגית, ביום xx/5/18 (להלן: "מועד הפרידה"); ברם, לצד זאת נטועה בין הצדדים מחלוקת אודות מועד תחילתה של זו - בעוד שהתובעת טוענת שאת משך זמן המערכת הזוגית כידועים בציבור יש למנות החל מהמחצית הראשונה של שנת 2000, טוען הנתבע כי זו החלה רק בסוף שנת 2002; כך שפער כבן שנתיים ימים עומד ביניהם.

    

6. ליבת המחלוקת בין הצדדים, מקורה בדרישת התובעת מהנתבע לחלק ביניהם באופן שווה, אף את כל הזכויות הכספיות והפנסיוניות שנצברו על ידי כל אחד מהם בנפרד, עקב משלח ידם, מראשית החיים המשותפים ועד למועד הפרידה המוסכם, בין היתר לנוכח הלכת השיתוף; זו ההכרעה הנדרשת בגדרי ההליך דנא.

    

7. במסגרת ההוכחות שנשמעו העידו עדי הצדדים; מטעמה, העידה התובעת בלבד; מטעמו העיד הנתבע וכן שני עדים נוספים: אחיו, מר א', ועוה"ד עידית זמר.

    

8. למען הסדר הטוב יצוין, כי בין לבין, נעתרתי לבקשת התובעת בעניין גילוי מסמכים והוריתי לצדדים להמציא תצהיר רכושי ובו פירוט של זכויותיהם הכספיות והפנסיוניות אשר נצברו עד למועד סיום היחסים המוסכם, קרי xx/5/18.

   טענות הצדדים בעיקרן

   התובעת

   1. מערכת היחסים בין הצדדים החלה בחודש מרץ 1999, כאשר תקופת חייהם המשותפים החלה בחודש יוני 2000 משעבר הנתבע להתגורר בבית התובעת שב-xx מבלי ששילם על כך דבר.

   2. זמן קצר לאחר שעברו להתגורר יחד, הנתבע שבבעלותו שתי דירות מושכרות בעיר yy, העביר את דמי השכירות שבגין שתי הדירות וחלק מהכנסותיו לחשבון הבנק של התובעת ולאחר מכן לחשבון הבנק המשותף שהצדדים פתחו בשנת 2004.

   3. משנת 2004 ועד למועד פרידתם בשנת 2018 נוהלו בחשבון בנק משותף כנכסים משותפים גם כל ההכנסות הכספיות שנבעו מהזכויות והאחזקות הכספיות שמקורן בעבודתם של כל אחד מהם בנפרד ומנגד בכספים שלא יוחסה להם כוונת שיתוף, כדוגמת כספי קרן ההשתלמות וכספי הירושה שכל צד קיבל, בני הזוג פעלו בנפרד.

   4. בחשבון הבנק המשותף נוהלו כל ההכנסות השוטפות של הצדדים ממשלח ידם; דמי מזונות שקיבלה התובעת עבור __ ילדיה כשהיו קטינים; כל התמלוגים שקיבל הנתבע בגין ספר שכתב ופיצוי כספי שקיבל הנתבע בגין אירוע בריאותי; כל הוצאות המחייה של הצדדים ביחד ולחוד; הוצאות שוטפות ותיקונים שבוצעו בשתי הדירות שבבעלות הנתבע; כלכלה, מזון, וטיולים רבים בארץ ובחו"ל.

   5. אשר לזכויות הכספיות, מושא ההליך וכראיה נוספת להוכחת כוונת שיתוף ספציפי בזכויות הללו, הופקדו בחשבון הבנק המשותף כל קצבאות הפנסיה של הצדדים וכספי פיצויי פיטורים בסכום שצבר הנתבע במהלך תקופת חייהם המשותפים של הזוג. 

   6. לנתבע הייתה כוונת שיתוף סובייקטיבית ביחס לצבירות הפנסיה והגמל שלו אצל חברת הביטוח tt, כפי שהעידה מטעמו עורכת הדין עידית זמר (להלן: "עוה"ד זמר"), הנתבע ביקש בשנת 2015 לצוות שלאחר פטירתו חלק מסוים מהזכויות הכספיות שנצברו בקרן הפנסיה וקופת הגמל שלו בחברת הביטוח tt יועברו לילדיו ולילדיה של התובעת ושמחצית מאותן זכויות כספיות יועברו לתובעת. 

   7. בשנת 2016, בפגישה נוספת של הנתבע עם עוה"ד זמר, ביקש הנתבע שלאחר מותו מחצית מהצבירות והאחזקות שלו בקרן הפנסיה שבחברת הביטוח "tt" ומחצית מהכספים שבחשבון המשותף, יועברו לתובעת.

   8. ביולי 2018 התובעת פנתה לנתבע, באמצעות ב"כ, בבקשה לחלוק עמו באופן שווה את החסכונות שנצברו בחשבון הבנק המשותף ואת כל הזכויות הפנסיוניות והאחזקות הכספיות שצבר כל אחד מהם בנפרד, משך חייהם המשותפים ומשכך "לא יכול להיות ספק" שבעת חלוקת החשבון המשותף - באוקטובר 2018 ידע הנתבע שבנושא הזכויות הכספיות יש לתובעת טענות נוספות נגדו. עם זאת, המשיך בחלוקת החשבון המשותף מבלי להחתים אותה על מסמך שמסדיר את טענות הצדדים האחד כנגד משנהו. 

   9. בנסיבות אלו, הגישה התובעת, ביום x/9/2019, בקשה ליישוב סכסוך במסגרת הליך יישוב סכסוך שמספרו 10630-09-18, אשר במהלכו קוימו שתי פגישות ביחידת הסיוע, ומשהסתיים ההליך ללא הסכמות הוגשה התביעה דנן.

      הנתבע

      1. התובעת והנתבע הם בני זוג שבמשך 16 שנים, קרי, משנת 2002 ועד מאי 2018 חיו יחד בבית התובעת כידועים בציבור; במהלכה ניהלו משק בית משותף, כאשר לצורך מימון הוצאות החיים המשותפים פתחו חשבון בנק משותף שהוא בגדר הנכס היחיד שהוסכם שיתוף לגביו.

      2. סמוך למועד הפרידה, הסכימו הצדדים שיתרת הכספים שנצברה בחשבון המשותף תחולק בניהם באופן שווה, זאת מבלי שהועלו טענות כלשהן ביחס לזכויות של מי מהצדדים בנכסים אחרים ששייכים לכל אחד מהם בנפרד, לרבות בנוגע לכספים שלדברי התובעת "הנתבע הסתיר ממנה".

      3. אף על פי כן, לאחר שהתובעת השיגה את מבוקשה ויתרת הכספים בשיעור של מיליון ₪ חולקה באופן שווה בין הצדדים, נזכרה התובעת להעלות דרישות שמעולם לא נשמעו מצדה ובעקבות זאת אף הגישה את תביעת הסרק דנן.

      4. התובעת החלה לקבל פנסיה כבר משנת 2008 עקב פרישה מוקדמת; כך שבעוד שהנתבע המשיך לעבוד שנים נוספות, התובעת קבלה פנסיה שוטפת חלף משכורתה. למרות זאת, ולמרות היות התובעת אישה אמידה ביותר שבבעלותה נכס השווה "מיליונים רבים" וזכויות בעזבון "ששוויו אדיר", היא עותרת לקבלת מחצית מהזכויות הכספיות שצבר הנתבע במשך שנים רבות כנגד מחצית הזכויות הכספיות שצברה בעצמה, כאמור במשך שנים מועטות.

      5. אין חולק שבין הצדדים התקיימה מערכת יחסים של ידועים בציבור, לפיכך, על התובעת מוטל הנטל להוכחת כוונת שיתוף בנכסים הנתבעים, אף על פי כן, התובעת נמנעה מלהביא עד כלשהו מטעמה ומנגד לא פירטה את בחירתה בעדותה כעדות היחידה כבעלת דין.

      6. בבחינת כוונת הצדדים, כעולה מהתנהגותם בתקופת החיים המשותפים, יש להביא בחשבון את הנכסים ששימשו את בני הזוג בחיי היום יום ואת אלה שנרכשו במשותף; משדורשת התובעת שיתוף בנכס נוסף שלא נרכש על ידי שני הצדדים, עליה להציג ראיות נוספות שמוכיחות כוונת שיתוף ולכל הפחות באופן נסיבתי.

      7. התובעת לא עמדה בנטל המוגבר שהוטל עליה בהתאם לפסיקה ולא הציגה ראיה נוספת שהוכיחה שהייתה בין הצדדים כוונת שיתוף בנכסים הנטענים והיא עצמה הודתה שנהגה באחזקות הכספיות והזכויות הסוציאליות שקיבל כל אחד מהצדדים משך שנות החיים המשותפים כמנהג בעלים והעלימה אותם מהנתבע מבלי לתת נימוק ענייני לכך כדוגמת כספי קרן ההשתלמות שמשכה התובעת מהחשבון המשותף לעצמה מבלי ליידע את הנתבע בכך.

      8. הנתבע, מנגד, הפקיד בחשבון המשותף בנדיבות וברוחב לב את הכנסותיו השוטפות ששיעורם גבוהה בהרבה משל התובעת, את מלוא הכספים שקיבל בגין השכרת שתי הדירות שבבעלותו, את הכספים שמקורם בפיצוי כספי שקיבל בגין נזק גוף והיה גלוי עמה בנוגע לכספים שלגביהם לא הייתה לו כוונת שיתוף עם התובעת, כדוגמת פדיון קרן ההשתלמות שעל שמו שמשך בנפרד מהתובעת.

      9. אשר לסוגיית משך החיים המשותפים, טענת התובעת שהצדדים החלו לחיות יחד כידועים בציבור החל מיוני 2000 נתמכת בצילומים של הצדדים יחד שצירופם לתיק כראיות גובלת באבסורד, שכן אין בכוחם להוכיח חיים משותפים תחת אותה קורת גג וניהול משק בית משותף.

      10. גם המסמך שצורף לתביעה כראיה לכך שבשנת 2012 במסגרת הקראה של טקסט בטקס שהתקיים ב-xx, הנתבע אישר שהצדדים חיים ביחד כבר משנת 1999, הוא מסמך מוכחש ולא מוכר לנתבע ובמילותיו "אני לא מכיר את המסמך הזה מקודם, לא זוכר אותו ולא מעלה על דעתי אפילו שערכתי אותו" (ר' עמ' 33 לפרוטוקול הדיון מיום 20.10.22, ש' 18-19). לעומת זאת טענת הנתבע שתקופת החיים המשותפים החלה בשנת 2002, נתמכת בשני עדים מטעמו, אחיו של הנתבע ועוה"ד זמר שטיפלה משך השנים בענייניו של הנתבע.

      11. הנתבע התכוון להוריש מחצית מכספי הפנסיה השוטפים לתובעת, במטרה להבטיח שהכספים שעתידים להיות משולמים לבת זוג כגמלת שארים לא ירדו לטמיון במידה וילך לעולמו לפני גיל 70 ואין בכך כל כוונת שיתוף או אינדיקציה להלך רוח של שיתוף במהלך חייהם המשותפים של הצדדים.

      12. בשנת 2015 פנה הנתבע לעוה"ד זמר, על מנת לערוך הסכם ממון; במסגרת זו, הנתבע ציין שהתובעת מעוניינת להבטיח שלא תועלנה נגדה טענות לזכויות שלו בבית המגורים שבבעלותה ושלבד מחשבון משותף, הצדדים מנהלים את חייהם הכלכליים בנפרד. בהמשך, הכינה עוה"ד זמר לנתבע צוואה שבה ציין הנתבע שבינו לבין התובעת נחתם או עומד להיחתם הסכם לחיים משותפים המסדיר את ענייני הרכוש בין בני הזוג על דרך של הפרדה רכושית.

      13. טענת התובעת שעל אף ששיעור דמי השכירות שהייתה מקבלת לידה אילו הייתה משכירה את דירתה, הם בסך 12,000 ₪, הנתבע הפקיד בחשבון המשותף סכום קבוע בסך של 8,000 ₪, היא טענה מופרכת, כיוון שבפועל הנתבע התגורר עם התובעת בביתה שב-xx, ביחד עם _ילדיה, כך שהערך הכספי בהתאם לחלקו בדמי השכירות היה צריך להיות בסך של 3,000 ₪ ולא כפי שהפקיד כאמור.

      14. הנתבע הפקיד בחשבון המשותף את כספיי פיצויי הפיטורים שקיבל עקב פרישתו מעבודתו בv-, על מנת לממן את עלויות רמת החיים השוטפת שניהלו הצדדים שכללה נסיעות רבות לחו"ל. לכן הסכום שהופקד בחשבון המשותף לא חושב בהתאם לתקופת העבודה של הנתבע בתקופת החיים המשותפים כפי שטוענת התובעת ומשכך גם תשלומי המס שבגין משיכת הפיצויים שולמו מכספיו האישיים, מבלי שהתובעת נטלה חלק בהם.

      15. התובעת לא ראתה עצמה שותפה לשום הכנסות של הנתבע והדבר גם משתקף מהדיווחים שהגישה לרשויות המס כשלא הצהירה שיש לה בן זוג ולהם הכנסות ונכסים משותפים כאשר "מבחינת התפיסה שלה גם אם משתמשים במונח שיתוף אז זה חל רק על מה שיש אצלי ולא על מה שיש אצלה" (ר' עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 14.5.20, ש' 17).

      16. הליך הפירוד של הצדדים נמשך מתחילת שנת 2016 עד למועד הפרידה המוסכם בשנת 2018, אף על פי כן, בכל תקופת תהליך הפרידה הארוך התובעת לא העלתה כל דרישה כלפיי הנכסים הכספיים שלא נוהלו בחשבון המשותף.

      17. לסיכום, אין חולק שהייתה בכוונת הצדדים לנהל משק בית משותף, לכן כל הכספים ששימשו עבור כך, לרבות הכספים ששימשו לתיקונים ושיפוצים בביתה של התובעת, נוהלו על דרך של חשבון בנק משותף ובהתאם לזאת החשבון המשותף היה כנכס משותף לשניהם.

      18. לעומת זאת, נכסים שהם מסוג זכויות כספיות, זכויות סוציאליות, פנסיה ופיצויים שנצברו בקופות הגמל וקרן הפנסיה, נוהלו באופן מוסכם בחשבונות בנק נפרדים, בדומה לאופן שבו נוהלו בנפרד מהנתבע כספיי העיזבון שירשה התובעת מהוריה ובדומה להפרדה רכושית מוסכמת בין הצדדים ביחס לזכויות הבעלות בנכסי המקרקעין שרשומים על כל מהם בנפרד.

           

          דיון והכרעה

           

          מסגרת נורמטיבית

9. מוסד "הידועים בציבור" הומשג כ"יצירה משפטית ישראלית, פרי החקיקה והפסיקה" (בג"צ 693/91 ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1), 749, 784 (1993), סעיף 38 לפסה"ד של כב' הנשיא (כתוארו אז) א' ברק).

    

10. יצירה מוסדית נורמטיבית זו התפתחה ועודנה מתפתחת, עקב בצד אגודל, במסגרת הדין והפסיקה; כאשר עד כה, אין דבר חקיקה אחד המאגד או מסדיר כמכלול את מוסד הידועים בציבור על זכויותיו וחובותיו.

     

11. בני זוג ידועים בציבור אינם כפופים נורמטיבית להסדר הקיים בחוק יחסי ממון, תשל"א- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") החל רק על זוגות נשואים. בכך הם חופשיים לכאורה לעצב כרצונם את המשטר הרכושי החל עליהם. דומה, כי בהלימה, אף חתימה על הסכם ממון בין בני זוג ידועים בציבור אינו מחייב את אישור בית המשפט, בהעדר תחולת ההסדר הקבוע כאמור בחוק יחסי ממון; זאת כאשר הכרה בסמכות ערכאת המשפחה לאשר הסכמים מזוג זה הוכרה בפסיקת בית המשפט העליון (רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' מיכאל זמר (פורסם במאגרים המשפטיים, 2.7.2003).

     

12. ברם, לעת הזו, מורה הפסיקה, כי העובדה, שבין בני זוג התנהלה מערכת יחסים של ידועים בציבור אינה מובילה בהכרח למסקנה, כי רכוש שנרכש על ידי כל אחד מהם בנפרד הוא רכוש משותף; שהרי יש ובני הזוג, לרבות המוגדרים כידועים בציבור, ינהלו משק בית משותף המושתת על הכנסותיהם המשותפות, ובד בבד ישמרו על הפרדה רכושית בכל הקשור ליתר נכסיהם ופירות עיסוקם (ר', למשל ואלו רק דוגמאות, ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443; ע"א 107/87 אלון נ מנדלסון פ"ד מג(1) 431, 438).

     

13. כוונת השיתוף בנכסים, אם כן, היא מבחן עובדתי נסיבתי, המושתת על נסיבות חייהם הקונקרטיות של בני הזוג שעניינם נדון, כאשר על הטוען לקיומה של זו רובץ הנטל לבסס נסיבות עובדתיות החוצות דבר קיומם של זוגיות ומגורים משותפים.

     

14. בעניין זה עולה מפסיקת בית המשפט העליון חשיבות נסיבותיו הקונקרטיות של הסכסוך בזיקה ישירה להכרעה בסוגיות מעין אלה; כך למשל, נפסק כי "יש, אפוא, להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו, תוך בחינת האפשרויות שעמדו בפני בני-הזוג למיסוד הקשר הזוגי מחד-גיסא ומידת האפשרות של כל אחד מבני-הזוג לניתוק הקשר מאידך-גיסא. יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם. זאת, בכפוף לעקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית - המפורשת או המשתמעת - בין בני-הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון..." (בג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים (פורסם במאגרים המשפטיים, 13.12.2006, פסקה 7 לפסה"ד של כב' הנשיאה בייניש; הדגשות לא במקור- ה.מ.ש).

     

15. הפרמטרים הנבחנים, במסגרת בירור עובדתי התר אחר קיומה של כוונת שיתוף, אינם בבחינת רשימה סגורה; והם כוללים, בין היתר, את פרק הזמן שבו נמשכה המערכת הזוגית, לרבות בראי תקופת החיים המשותפים של הצדדים במהלכה; טיב דפוסי התנהלות כלכליים לרבות בדבר מקורות הכנסה; סיווג הקשר על פני רצף חיי הצדדים (קשר ראשון/שני וכו'); טיב מקורות הפרנסה וההכנסות של הצדדים או מי מהם; עיתוי רכישת נכסים ומקורות מימונם, דבר קיומה של תלות כלכלית בין הצדדים וכיוב' (ר', למשל, פסה"ד של כב' השופטת שקדי-שץ בתלה"מ (חד') 41769-11-19 פלונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 14.11.2022); פסה"ד של כב' השופטת שביט-פינקלשטיין בתמ"ש (ת"א) 50340-09-11 א' ל' נ' נ' ד' (פורסם במאגרים המשפטיים, 26.4.2015)).

     

16. הנטל הרובץ על הידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן זוגו ממוקם ברף הראייתי הגבוה (בהשוואה לבני זוג נשואים); וביתר שאת שעה שעסקינן בנכס שאינו משפחתי במובהק; הכבדה זו מקורה בצורך לקבוע ולדייק את המשמעות הנובעת מהעדר נישואי הצדדים העומדים לפני בית המשפט (ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי פ"ד נא(1) 337, פסקה 14).

     

17. בהקשר זה האחרון ראוי להדגיש, כי במרוצת התפתחות הפסיקה בסוגיה זו קבע בית המשפט העליון, כי בבחינת כוונת השיתוף של בני זוג ידועים בציבור יש מקום לקיומה של "בחינה הקשרית", כלשון כב' השופטת דפנה ברק-ארז, של נסיבות הסכסוך על ידי בית המשפט; וזאת בנסיון לאתר את כוונת הצדדים, תחת המכלול הנסיבתי הקונקרטי שבמסגרתו יש לשקלל אף את בחירת בני הזוג שלא להינשא, לרבות בראי דבר קיומה או העדרה של "מניעות חיצונית" לביצועם ובהבדל ממתן משקל מכריע לשאלה הפורמאלית של ההיתכנות להינשא אם לאו.

     

    עוד נקבע, כי "נקודת המוצא לדיון בשאלה זו – וכפי שיתברר בהמשך אף נקודת הסיום – היא שעל כלל בני הזוג שמקיימים ביניהם מערכת יחסים של ידועים בציבור ראוי להחיל אותן אמות מידה בכל הנוגע לבדיקת הכוונה לשיתוף בנכסים" (ר' בע"ם 2478/14 פלונית נ' פלונית (פורסם במאגרים המשפטיים, 20.8.2015), פסקה 36 רישא לפסה"ד של כב' השופטת דפנה ברק-ארז; כן ר' פסקאות 36-38; למען הסדר הטוב יוער, כי באותה פסק דין לא נדרש בית המשפט העליון להכרעה בדבר עצם היות בני הזוג ידועים בציבור אם לאו).

     

18. באחרונה עלה בפסיקה דיון נרחב אודות מוסד הידועים בציבור, במסגרת מספר פסקי דין עוקבים של בית המשפט העליון, זאת אמנם בזיקה ישירה לסיווג "בן זוג" כ"תלוי" בהקשרו של סעיף 78 לפקודת הנזיקין, אך דומה, כי מקרין נורמטיבית אף להקשרים נרחבים יותר (ר' רע"א 5096121 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 15.12.2021); רע"א 3323/23 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 6.5.2024); דנא 4178/24 פלוני נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 14.7.2024); כן ר' ניתוח פסיקה זו במסגרת סכסוכי משפחה בפסק-דינו של כב' השופט נ' שילה בעמ"ש 32785-01-24 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 25.12.2024) בפרט סעיפים 5-12 לפסה"ד, לרבות הפניה למאמרם המרתק של עוה"ד יוסף מנדלסון ועירית רייך-זיו בזיקה לפסיקת ביהמ"ש העליון (לעיל) - "מגמות ושינויים במוסד הידועים בציבור – התבוננות מחודשת על ההשלכות המתבקשות" פורום עיוני משפט מח, תגוביות משפט, 27.8.2024).

    ולנסיבות דנא

19. בהעדר מחלוקת אודות הגדרת הצדדים כידועים בציבור, כאמור לעיל, ברי כי השאלה העומדת להכרעה היא דבר קיומה של כוונת שיתוף ברכיב הרכושי הנתבע, אם לאו.

     

20. טענות הצדדים נסובות אודות מחלוקת בין אופן הגדרת המשטר הרכושי שעל בסיסו הסכימו לפעול; בעוד שהתובעת, טוענת למשטר של שיתוף רכושי, המקים לה מחצית ברכיב הרכושי הנתבע על ידה, מכחיש הנתבע וטוען מנגד, כי הצדדים שהיו בזוגיות "פרק ב'" הסכימו על הפרדה רכושית ביניהם, תוך החרגת רכיב אחד, שהינו חשבון הבנק המשותף אשר נפתח על ידי הצדדים לצורך מימון הוצאות החיים המשותפים.

     

21. כאן אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר שנדרשתי למכלול הראייתי שהונח לפניי תוך שקלול נטל ורף ההוכחה המוטלים על התובעת, הגעתי למסקנה, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את הנדרש לקבלת הסעד הנתבע על ידה; להלן טעמיי.

     

22. הצדדים, ניהלו חיי זוגיות, בבחינת פרק ב', בהיותם סמוך או בתחילת העשור השישי לחייהם.

     

23. הצדדים לא נישאו זו לזה, חרף פרק הזמן שבו ניהלו חיי זוגיות, והם אינם חולקים ילדים משותפים.

     

24. הצדדים נכנסו לקשר הזוגי, כאשר כל אחד מהם בעל נכסים משלו, ואוחז בבעלות נפרדת בנכסי מקרקעין, מיטלטלין ובזכויות כספיות שונות (ר' אף האמור בס' 6 לכתב התביעה, ס' 4-3).

     

25. כך גם וחרף פתיחת חשבון בנק משותף, המשיכו הצדדים להחזיק בחשבונות בנק נפרדים משלהם; בזיקה לכך העיד הנתבע, בין היתר, כי "במהלך כל השנים היו לשנינו גם חשבונות נפרדים. במהלך כל החיים, למעשה מי שהקפיד על הפרדה מוחלטת הייתה דווקא התובעת. (עמ' 4 לפרוט' ש' 4-6; הדגשה לא במקור).

     

26. יותר מכך; דומה, כי דווקא אופן פועלה והתנהלותה הכלכלית של התובעת במרוצת שנות הזוגיות חותר תחת טענותיה בדבר השיתוף הנטען, לרבות בראי עקרון תום הלב וזאת ביתר שאת בעניין טיב הרכיבים הרכושיים הנתבעים על ידה.

     

27. כך נאלצה התובעת עצמה, להודות עוד בדיון קדם המשפט הראשון שנערך, ובמענה לשאלות ביהמ"ש, ורק לאחר שנשאלה על כך בשנית, כי היא עצמה משכה כספי קופת גמל שהיו שייכים לה, אשר נכנסו לחשבון הבנק המשותף:

    "לשאלת ביהמ"ש, במהלך התקופה האם נכנסו לחשבון זכויות סוציאליות כגון קרן השתלמות, אני משיבה שלא. לא היה פדיון. [...] לשאלת ביהמ"ש בשנית לעניין קרן ההשתלמות האם הכנסתי אותה לחשבון המשותף והאם היא הפכה נזילה במהלך תקופת החיים המשותפים אני משיבה ש-4 שנים לפני שנפרדנו הבנתי שהוא לקח כספים שהיו משותפים למיטב הבנתי. כששאלתי אותו לגבי קרן השתלמות שלו הוא ענה לי שזה 200,000 ₪ שקיבל מ-v. הבנתי שהוא משך את קרן ההשתלמות שלו בלי להגיד לי ולא היה לי אומץ להתעמת איתו על הנושא הזה, הבנתי שזה יביא לפירוד שלא הייתי מוכנה לו מבחינה נפשית. אחרי הרבה התלבטויות משכתי את הסכום שהיה שייך לי שהיה בסכומים יותר קטנים. אני לא זוכרת בדיוק כמה..." (עמ' 2 לפרוט', ש' 25-34; הדגשות לא במקור).

28. עוד עולה מעדות התובעת, כי עשתה כן לאחר שהנתבע פעל באותו האופן, ולא עלה בידה לאזור "אומץ להתעמת" עמו; מאחר והיא "הבינה", כלשונה, כי הדבר יוביל לפרידת הצדדים. קרי כבר ביסוד אמירה זו מגולמת הבנת התובעת, אשר להעדר הסכמת ההדדית של שני הצדדים לשיתוף ברכיבי רכוש אלו, וכי הלכה למעשה, הצדדים פעלו ברכיבי אלו בהפרדה מוחלטת.

     

29. מתוך שכך נהיר, כי אף הרציונל שעל בסיסו השתיתה התובעת את בחירתה למשוך את כספי קרן ההשתלמות שלה מהחשבון המשותף על פני שיחה ישירה עם הנתבע בנדון, חותר אף הוא תחת טענותיה בדבר שיתוף ברכיבי הרכוש שביסוד ההליך דנא בפרט.

     

    שהרי, ככל והייתה הבנה, הסכמה וכוונה של שיתוף רכושי בין הצדדים שעל בסיסו עותרת התובעת לקבלת הסעדים, לכאורה לא היתה כל מניעה מבחינת התובעת לשוחח במישרין ובשקיפות עם הנתבע על כך, להבהיר לו כי טעה וכי עליו להשיב את הכספים; יותר מכל, לא היה כל צורך לחשוש, כי שיחה בסוגיה מוסכמת לכאורה זו תוביל לסיום יחסיהם.

     

30. יותר מכך, מעבר להימנעות מהידברות ישירה בנדון, בחרה התובעת, להתנהג בפועל באופן העולה בקנה אחד עם התנהלות בלתי שיתופית; או כדבריה לעשות כמנהגו של הנתבע.

    במצב דברים זה קיים קושי מובנה וברור מלקבל את טענות התובעת בדבר שיתוף – לא כנלמדות בראי מבחן הכוונה, ואף לא בראי ההתנהלות בפועל.

     

31. הרכיב הרכושי המשותף שלגביו לכאורה אין מחלוקת בין הצדדים הינו החשבון המשותף שפתחו ביום xx/12/2004, לצד חשבונותיהם הנפרדים (להלן: "החשבון המשותף"); נאמר לכאורה, מאחר שבעוד שאין חולק בנוגע לחלוקה דה פקטו של תכולתו של החשבון באופן שווה בין הצדדים; מבקש כל אחד מהם לקרוא לתוך אופן התנהלותם בחשבון זה משמעות אחרת בנוגע לשאלת השיתוף ברכיבי הזכויות להם עותרת התובעת.

     

32. מטענות שני הצדדים עולה בבירור, כי אין מחלוקת, שהחשבון המשותף שפתחו הצדדים שימש אותם במרוצת חיי הזוגיות לצורך תשלום הוצאות מחיה זוגיות, לצד תשלום הוצאות מחיה נפרדות, כעולה אף מכתבי טענותיהם (ר' סעיף ג' בעמ' 4 לכתב התביעה; סעיף 5.2 לכתב ההגנה); זאת תוך שאין אף חולק, כי בנוסף לחשבון המשותף החזיק כל אחד מהם בבעלותו חשבונות בנק נפרדים.

     

33. במסגרת זו, שב הנתבע על טענותיו, כי "החשבון נפתח למטרת קופה, קופה לנסיעות לטיולים, מאותה טיולים בארץ והיקף טיולים מטורף, למעלה ממיליון שקלים יש לנו את כל התאריכים ואת הכל וההוצאות השוטפות של הבית שגם המשרד שלי שם וזה היה חלק מהעניין. ואז לאט לאט זה דבר שמתגלגל ומתפתח באופן טבעי ואני לא נמצא כל כך, כך הדברים הלכו והתגלגלו והתנהלו. אבל זה לא היה מהתחלה ומעולם לא, ולהיפך כל הפעולות כולל הדוחות לרשויות המס הכל העיד כל פעם מחדש על הפרדה מוחלטת" (ר' עמ' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 20.10.22, ש' 26-32; הדגשות לא במקור). מנגד, מבקשת התובעת ללמוד מאופן ההתנהלות בחשבון המשותף, לרבות בראי הכספים שהוכנסו כמלמדת על השיתוף אף בנכסים שמעבר לכספים המצויים בו, הנתבעים על ידה בהליך דנא.

     

34. כאמור בפתיח ולאחר שנדרשתי לכלל העומד בפניי, לא מצאתי כי התובעת הוכיחה את השיתוף הנטען על ידה.

     

35. אכן, אין להתעלם מהעובדה, כי לחשבון המשותף הוכנסו כספים ממקורות שונים; ברם מכלול הראיות תומך בטענות הנתבע, לפיהן השיתוף היחיד שהוסכם עליו היה בדמות אותה "קופה משותפת", אשר לגביה הוא אכן נהג בנדיבות והכניס כספים שונים; ברם לא היה בכך כדי להעיד על הסכמה או כוונה משתמעת לשיתוף במקור לכספים אלו.

     

36. מעדות הנתבע בדיון הראשון לפניי עולה, כי גם כספי קרן השתלמות שהבשילו הופקדו על ידו לחשבונו האישי על פני המשותף: "לשאלת ביהמ"ש לעניין הבשלת קרנות השתלמות והכנסתם לחשבון המשותף, אני משיב שקרן השתלמות לא נכנסה לחשבון המשותף. היא החלה בתקופה שקדמה להיכרות שלנו והיא הבשילה בסביבות 2008, 2010. מאחר והגיע זמן הפירעון משכתי את הכסף. היו שם בין 80 ל-100 ומשהו אלף ₪. אני זוכר כ-80,000 ₪. הסכום הזה עבר אלי לחשבון שלי. במהלך כל השנים היו לשנינו גם חשבונות נפרדים. במהלך כל החיים, למעשה מי שהקפיד על הפרדה מוחלטת הייתה דווקא התובעת. הכל היה סודי. אני לא ידעתי מה ההשתכרות שלה, מה ההפרשות, לא שום דבר" (עמ' 4 לפרוט' ש' 4-6; הדגשות לא במקור).

     

37. תמונת המצב הראייתית העולה מאופן התנהלות הצדדים בחשבון המשותף, היא כי משנת 2005 ועד לשנת 2018, הופקדו בחשבון המשותף, מעבר להכנסות החודשיות השוטפות, פיצויים כספיים בשלושה מקרים בודדים; האחד, חלק מכספי פיצויי הפיטורין שקיבל הנתבע ממקום עבודתו הקודם, השני, פיצוי כספי שקיבל הנתבע עקב אירוע נזק רפואי, והשלישי, מקרה הפקדת קרן ההשתלמות של התובעת שלאחר זמן מה משכה מהחשבון המשותף לחשבונה הפרטי. 

     

38. דהיינו, בשונה מטענות התובעת, העובדה, כי הצדדים פעלו לשיתוף בכספים ממקורות שונים כבחירתם, היא שמחזקת את עובדת התנהלותם הרכושית הנפרדת, כאשר מתוך הרכוש שצבר כל אחד מהם, בחר בן הזוג, בהתאם לרצונו הבלעדי, באיזה מן רכיבי הרכוש לחלוק, על דרך הפקדה בקופה המשותפת ובאיזה לא. כך כדוג', ניתן לראות את בחירתו של הנתבע להפקיד רק מחצית מכספי פיצויי הפיטורין (ע"ס 200,000 ₪) בחשבון הבנק המשותף, כאשר ביתרה בחר לפעול כרצונו ולתובעת לא היה שום יד לרגל בעניין.

     

39. בחקירתו טען הנתבע לעניין זה:

    "ת: שנינו העברנו כספי קרן השתלמות לחשבונות הפרטיים שלנו.

    ש: וזה עשיתם משום שלא חשבת שאתה צריך לשתף את התובעת בזה והיא לא חשבה שהיא צריכה לשתף אותך בזה נכון?

    ת: מדויק,

    ש: אוקי.

    ת: מפני שזה התאים לכל מה שחשבנו כל השנים." (ר' בעמ' 51, ש' 19-24 לפרוט' מיום 20.10.2022).

     

40. התובעת ביקשה להיבנות מרצונו של הנתבע לערוך צוואה ובה הוראות המעניקות לה חלק מרכושו, לרבות רכיבי הרכוש הנתבע, ברם וכפי שיבואר להלן, לא מצאתי כי יש בכך לבסס ולהוכיח את כוונת השיתוף הספציפי ברכיבים אלו, כאשר ממילא נהיר, כי הוראות צוואת הנתבע היו רלוונטיות למשך חיי הזוגיות המשותפים, כפי שיפורט עוד להלן.

    הסכם הסדרת הפרדה ושיתוף ברכוש

41. הנתבע זימן לעדות את עוה"ד עדית זמר, שאליה פנה על מנת לערוך הסכם ממון בינו לבין התובעת; כן ערך צוואה. עדותה לפניי היתה סדורה, קוהרנטית ומהימנה, והיה בה כדי לחזק את טענותיו של הנתבע.

     

42. מתוך חקירתה עולים הנתונים הבאים: הנתבע פנה אליה במהלך שנת 2015; בסביבות 12/2015 במסגרת פגישה אמר לה הנתבע מה הוא מבקש שיהיה בהסכם; הוא הביא עמו רשימה מסודרת שהוא שלח עם פירוט נכסי נדל"ן של כל אחד מהצדדים, חשבון הבנק המשותף, חשבונות אחרים; ספח תעודת זהות שלו וכן של התובעת. בנוסף הוא ביקש כי תערוך לו צוואה, שעליה חתם בדצמבר 2015; כך גם שיתף את עוה"ד זמר, כי יש לו גידול ממאיר xx וכי זה "הדליק אור אדום" ועל כן ביקשו הצדדים "לעשות סדר בעניינים" (עמ' 25 לפרוט' מיום 20.10.22 ש' 6-7).

     

43. בנוגע למועד תחילת היחסים בין הצדדים, העידה עו"ד זמר, כי הנתבע אמר לה כי "חיים ביחד 16 שנה, מתוכם כ-13 שנה הנתבע גר אצל התובעת..." (עמ' 24 לפרוט' מיום 20.10.22, ש' 26).

     

44. עוה"ד זמר העידה, בין היתר, כי הנתבע ביקש שהצוואה תכלול משפט, לפיו נחתם או עומד להחתם הסכם ממון בין הצדדים הקובע הפרדה רכושית מוחלטת, למעט חשבון הבנק המשותף: "אני כתבתי בצוואה לפי מה שהוא אמר לי ועל זה הוא גם חתם שביני ובין בת זוגי התובעת תעודת זהות זה וזה נחתם או עומד להיחתם הסכם לחיים משותפים המסדיר את ענייני הרכוש בינינו על דרך של הפרדה רכושית מוחלטת למעט חשבון בנק משותף וכאן מופיעים הפרטים של חשבון הבנק המשותף שאנו שותפים בו בחלקים שווים בינינו" (עמ' 24 לפרוט' מיום 20.10.22, ש' 10-14).

     

45. עוד העידה עו"ד זמר בדבר הנתונים שניתנו לה ע"י הנתבע בנוגע לצדדים ובין היתר העידה כך: "פלונית (התובעת – ה.מ.ש) גרה בהרחבה, המצב הכלכלי של התובעת טוב מאוד, יש לה חסכונות ופנסיה, פלמוני (הנתבע – ה.מ.ש) לא יודע כמה. מנהלים את החיים הכלכליים בנפרד אבל יש חשבון משותף אליו הזרים פלמוני (הנתבע – ה.מ.ש) כספי פרישה כ-200,000 ₪, התובעת (התובעת – ה.מ.ש) הזרימה לשם משהו והיום יש שם כאחד מליון שקל" במשך השנים זרמו לחשבון כספי העבודה של פלמוני (הנתבע – ה.מ.ש) פלוס פלונית (התובעת–ה.מ.ש) וכן שכר דירה מהדירות שלו. פלונית (התובעת – ה.מ.ש) לא הכניסה את שכר הדירה מהבתים ב-xx" (עמ' 24 לפרוט' מיום 20.10.22 ש' 33- עמ' 25 ש' 4).

     

46. כך גם עלה מעדות עוה"ד זמר, כי על שאלתה האם ההסכם הוא על דעתה של התובעת, השיב הנתבע בחיוב והוסיף, כי "הוא אמר לי שפלונית (תובעת –ה.מ.ש) הלכה והביאה מסמך שהכין a שהוא עורך דין" (עמ' 25 לפרוט' מיום 20.10.22 ש' 10-11).

     

47. באופן זה מחזקת, כאמור, עדותה של עוה"ד, את טענות הנתבע בדבר המשטר הרכושי שנהג בינו לבין התובעת, באופן הכולל את המצוי בחשבון המשותף, ואלו עומדות כנגד העדות עדותה היחידה של התובעת, אשר בחרה שלא להעיד עדים נוספים; עובדה אשר יש לה משקל מהותי, בראי נטל השכנוע כמו גם נטל הבאת הראיות המוטלים על התובעת.

     

48. בשנת 2015 הנתבע פנה לעוה"ד זמר בבקשה שתערוך לבני הזוג הסכם לחיים משותפים ובבקשה שתערוך לו צוואה, הצוואה נחתמה על ידו בדצמבר 2015 ובה צוין כדלהלן : "שביני ובין בת זוגי התובעת תעודת זהות זה וזה נחתם או עומד להיחתם הסכם לחיים משותפים המסדיר את ענייני הרכוש בינינו על דרך של הפרדה רכושית מוחלטת למעט חשבון בנק משותף וכאן מופיעים הפרטים של חשבון הבנק המשותף שאנו שותפים בו בחלקים שווים בינינו" (עמ' 24, ש' 11-14 לפרוט' מיום 20.10.22).

     

49. במהלך פגישה עם עוה"ד זמר בנושא של "הסכם לחיים משותפים", הנתבע שיתף אותה שבעקבות מצבו הבריאותי, בני הזוג רוצים "לעשות סדר בעניינים" על דרך של חתימה על הסכם לחיים משותפים שמסדיר את ענייני הרכוש בין בני הזוג. בהתאם לכך לדברי עוה"ד זמר "שאלתי אותו זה שאלה מתבקשת אם מה שהוא אומר לי זה גם על דעתה", "אני מוודאה שיש טעם בטיוטה הזאת שהדברים לפחות בגדול מוסכמים. הוא אמר לי שכן" (עמ' 25 לפרוט' מיום 20.10.22, ש' 6-10).

     

50. בהתאם לכך "סוכם שבתקופת החיים המשותפים כל אחד היה ונשאר הבעלים של זכויות רשומות או לא רשומות השייכים לו, וכן לגבי החשבון המשותף שניהם בעלים במשותף ואם קורה משהו מתחלקים חצי חצי." כאשר "כל אחד מכניס סכום זהה ועוד חלק רעיוני בשכר דירה שהנתבע צריך לשלם עבור מגוריו." הנתבע גם נקט ב-2016 בפברואר 2016 כשהוא ישב איתי בסכומים שהוא ישלם הוא יעביר לחשבון המשותף 8000 שקל שזה כולל את החלק הרעיוני של שכר הדירה ופלונית (התובעת-ה.מ.ש) תעביר, 5000 שקל." (עמ' 25 לפרוט' מיום 20.10.22, ש' 12-15, וכן ש' 16-19).

     

51. המשיכה עוה"ד זמר והעידה, כי "בהסכם הנתבע גר בבית כבר ברשות לא צריך לשלם שכר דירה, ובמידת הצורך אם יהיו חסרים כספים בחשבון אז הם יעבירו כספים נוספים לחשבון. [...] ובמצב של פירוד יהיו חודשיים התראה לפינוי והחשבון המשותף יחולק חצי חצי"

    (עמ' 25 לפרוט' מיום 20.10.22, ש' 19-23).

     

52. כך גם ובמענה לתהייתה של עוה"ד זמר בנוגע לעיכוב בגיבוש ההסכם לכדי חתימות הצדדים, העידה, כי הנתבע ציין בפניה, כי "הכל מקובל חוץ מדבר אחד, נושא החברה, הוא אמר לי, התובעת אמרה ש-a אמר שהחברה שדרך החברה אני יכול להחביא או להכניס או לעשות משהו, להכניס נכסים באופן שהם להקטין את ההכנסות שלי, כל מיני דברים כאלה. אמרתי לו זה חברת ארנק זה חברה שהוא נותן שירותים מוציא חשבונית ומקבל כסף. אני חושבת שאפשר לפתור את הנקודה הזאתי אבל בזה נגמר הקשר. ואחר כך הבנתי שלא נחתם ההסכם זה מה שאני יודעת מהצד שלו" (עמ' 26 לפרוט' מיום 20.10.22 ש' 2-8).

     

53. קרי מעדות עוה"ד זמר, עולה, כי הסוגיה היחידה שהייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים, לעת עריכת ההסכם הייתה לכאורה "חברת הארנק" שניהל הנתבע, הא ותו לא, וכי לא עלתה כל דרישה לחלוקת זכויות פנסיוניות ואחזקות כספיות ממקום העבודה. עדות זו, כאמור מתיישבת עם מכלול הנסיבות, כאמור לעיל ולהלן.

     

54. בזיקה לעדות עוה"ד זמר, טענה התובעת בסיכומיה, כי הלך הרוח שאפיין את הדברים שמסר הנתבע לעוה"ד, הינו ביטוי להתקררות היחסים בין הצדדים באותה התקופה, וכי אלה אינם משקפים את אומד דעתו של הנתבע וכוונתו כפי שנהג בשנים הקודמות לכך. בהתאם לגרסה זו, דומה, כי על התובעת היה לטעון לתקופת שיתוף מקוצרת יותר ממועד הקרע המוסכם בשנת 2018, המסתיימת נכון לשנת 2015, שכן היא מבינה את מהות הדברים שנמסרו לעניין היעדר כוונת שיתוף; ברם, לא עשתה כן.

     

55. בהקשר זה יצוין, כי אף התנהלות הצדדים לעת פרידתם לכאורה תומכת בטענות הנתבע, מאחר והצדדים חילקו בחלקים שווים את היתרה שהייתה בחשבון המשותף נכון למועד סגירתו, כאמור, מבלי למשל להדרש לצורך בעריכת איזונים מתוך המצוי בחשבון, ופנו איש לדרכו. טוענת התובעת מנגד, כי בכך לא תמה חלוקת הרכוש בין הצדדים, ובלית ברירה, משלא עלה בידה לגבש הסכמות עם הנתבע, פנתה להגשת התובענה דנא; טענה המוכחשת על ידי הנתבע.

     

56. כאן המקום להדגיש כי, קיים קושי לקבל את טענת התובעת כביכול מעצם הפקדת הכספים לחשבון המשותף עולה כוונה ברורה המוכיחה כוונת השיתוף ביחס למקורות השונים של כספים אלו; זאת ביתר שאת כאשר עולה בבירור מטענות הצדדים, כי הנתבע נהג להפקיד את דמי השכירות המתקבלים מן הנכסים שבבעלותו והגם שכך לא העלתה התובעת מצידה כל דרישה או טענה לשיתוף במקור ההכנסה השוטפת, קרי בנכסים. בדומה לכך, נהגו הצדדים לממן מכספי החשבון המשותף את אחזקת בית התובעת וכן ביצוע תיקונים שונים, והגם שכך, לא עלתה מטעם מי מהצדדים טענה כלשהי בדבר שיתוף בנכס זה.

     

57. בנסיבות אלה, עולה כי השיתוף שבו נהגו הצדדים לרבות לעת פרידתם כלל את הכספים שהופקדו לקופה המשותפת, בדמות חשבון הבנק המשותף; בעוד שביחס ליתרת רכושם הצבור נהגו מנהג בעלים מובחן, איש בנכסיו ללא כל שיתוף של בן הזוג האחר (ר' כדוג' בחקירת התובעת בעמ' 30, ש' 30-32 לפרוט'). במילים אחרות, עצם ההפקדה והותרת הכספים בחשבון המשותף בפועל, היא הייתה פעולת הסיווג ש"צבעה" את הכספים בצבעי השיתוף הרכושי, להבדיל משיתוף במקורות שהניבו את הכספים שהופקדו או משיתוף ברכיבי רכוש אחרים.

     

58. בהתאם, אף לא מצאתי לקבל את טענת התובעת כי בעצם הפקדת קצבת הפנסיה של הנתבע, לאחר הגיעו לגיל פרישה, יש בכך ללמד על כוונת השיתוף, זאת כאשר רכיב זה שימש כחלף שכר עבודה, למימון הוצאות החיים השוטפים של הצדדים, בדומה לקצבת הפנסיה המוקדמת שקיבלה התובעת כבר משנת 2008, חלף שכר.

     

59. ממכלול הנסיבות שהוכח לפניי עולה, כי דווקא התובעת הקפידה ושמרה על זכויותיה שלה במהלך שנות הזוגיות, לרבות כאמור בזיקה למעשי הנתבע; זאת כאשר עתירתה בגדרי ההליך דנא לשיתוף ברכיבים רכושיים ספציפיים נערכת לכאורה באופן חד כיווני ובזיקה לאלה המצויים ברכושו הצבור של הנתבע –המשרתים את טובתה.

    כך, למשל, במהלך חייהם המשותפים של הצדדים, לא פעלה התובעת להפקדת הכנסות שהתקבלו מהשכרת נכסים על ידה (ר' דבריה בעמ' 3, ש' 15-17 לפרוט' מיום 14.5.2020) חרף טענתה, כי הצדדים שיתפו בכלל הכנסותיהם השוטפות. בהתאם לכך, היא אף אינה עותרת לשיתוף בנכסים שבבעלות הצדדים או שקיבלו ממקורות אחרים, כגון כספי ירושה, לגביהם נטען כי עולים בהיקפם על אלו של הנתבע (ר' בעמ' 5, ש' 15-22 לפרוט' הדיון).

     

60. לא זו אף זו, מן המונח לפני, עולה כי עם פרוץ המשבר הזוגי, בשנת 2015, התובעת לא היססה לפנות לנתבע בבקשה שיחתום על מסמך התחייבות לפינוי דירתה, וזאת חרף טענותיה בעניין חששותיה מפניו, או מיצירת שיח הנוגע לנכסי הצדדים, לרבות נכסים פיננסיים.

     

61. בהלימה מצאתי את תשובותיה של התובעת לרבות בנוגע לאי נקיטת פעולות מצידה להסדרת הפן הרכושי כבר לעת הגילוי הנטען אודות היעדר השיתוף מצד הנתבע, בשנת 2015, כמתחמקות (וזאת על דרך ההמעטה); כעולה, בין היתר, מחקירתה:

     

    "ש. כשאת פונה ל-a בשנת 2015 את כבר יודעת שהנתבע את קרן ההשתלמות והזכויות הסוציאליות שלו לא מפקיד לחשבון המשותף וכך גם את נהגת, מדוע לא ביקשת להסדיר גם את הסוגיה הזו בהסכם ממון?

    ת. כמו שאמרתי לא רציתי לפוצץ את הזוגיות. הבן שלי באותה תקופה היה לו איזה סיפור עם חבר שהיה לו בעיות עם דירה, משהו דומה והוא אמר לי, מה קורה אם קורה לך משהו מחר, האם מגיע לנתבע חצי מהבית? אני רציתי שקט נפשי ולא רציתי להפיל את זה על הילדים שלי וזה נראה לי באותו זמן הנכס הכי משמעותי מבחינת מה שיש לי" (ר' בעמ' 11, ש' 23-29 לפרוט מיום 22.12.2021).

     

    והרי אותו גילוי נטען, שהתרחש בשנת 2015, כטענת התובעת, המתייחס לפדיון קרן השתלמות של הנתבע, שנערך עוד בשנת 2008, יש בו לחתור תחת טענות התובעת אודות השיתוף הנטען. העובדה כי הנתבע בחר שלא לשתף את התובעת בזכויותיו הכספיות הנובעות מעבודתו, כבר בשנת 2008, בתקופה הטובה של חיי הזוגיות של הצדדים, מחזקת את טענותיו וחותרת תחת טענות התובעת.

     

62. כך גם, הודאת התובעת אודות המשך החיים הזוגיים, חרף אי הסדרת השיתוף ברכיבי הרכוש שנתבעו, מחזקת את הגרסה העובדתית כי הצדדים ביודעין בחרו שלא לשתף ברכוש צבור זה:

    "ש. אז למה בעצם לא הסדרתם את הסוגיה הזו שהיא הטרידה אותך ?

    ת. הנתבע סירב, הוא הביא את ההסכם ממון שלגביו כבר שאלת ועניתי . אין לי משהו אחר להוסיף.

    ש. למרות שלא נחתם הסכם ממון נשארת לחיות יחד עוד כמה שנים ?

    ת.נכון" (ר' בעמ' 19, ש' 6-9 לפרוט').

     

63. בנסיבות אלה, התקשתה התובעת להסביר הכיצד התבטאה אותה כוונת שיתוף נטענת מצד הנתבע בנכסים נשואי התובענה, כאשר לפרקים טענה כי הדבר היה ברור לשני הצדדים (ר' בעמ' 20, ש' 3-7 לפרוט') ופעמים אחרות טענה כי היו אלו נושאים קשים לשיח וכי הנתבע היה אדם קשה שפעל כרצונו (ר' בעמ' 19 לפרוט').

     

64. בהינתן כלל המקובץ לעיל, מתקבלת תמונה ראייתית שאינה מתיישבת עם טענות התובעת; אלא מוכיחה את התנהלות הצדדים בראי מנגנון השיתוף שבו בחרו – בהפקדות כספים והותרתם בחשבון המשותף בהיותו כאמור בבחינת "קופה משותפת"; שאליה אף הפקיד הנתבע כספים ממקורות כספיים שונים, לאו דווקא מהכנסות משלח יד, שכל תכליתם היתה להעשיר את הקופה המשותפת שעל יסודה בחרו הצדדים לנהל את חייהם ולטפח חיים נוחים וחוויות זוגיות רבות כפי שאכן ניהלו, כמשתקף אף בטענות התובעת.

     

65. משהגעתי לכלל מסקנה זו, מתייתר הצורך בהכרעה בסוגיה הנוספת העומדת במחלוקת בין הצדדים בדבר מועד תחילת החיים המשותפים, כאמור לעיל.

    סוף דבר

66. מן המקובץ לעיל, דין התביעה להידחות.

     

67. בהינתן תוצאת החלטתי זו, מצאתי להורות על חיובה של התובעת בתשלום הוצאות הנתבע בסך של 15,000 ₪.

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

     

    פסה"ד יהא מותר בפרסום לאחר השלמת תהליך התממה להשמטת פרטי הצדדים.

     

    ניתן היום, כ"ג אדר תשפ"ה, 23 מרץ 2025, בהעדר הצדדים.