פס"ד בעניין השבת מזונות למרות ניכור מצד התובע

1. לפניי תובענה להשבת מזונות ששילם התובע לנתבעת (להלן: האב, האם) בתקופה שבנם הבכור של הצדדים (להלן: הקטין) היה בחזקתו. הצדדים הסכימו, כי התובענה תוכרע ללא שמיעת עדויות, בהתאם לכתבי הטענות וטיעונים בכתב.
2. העובדות הצריכות לעניין, שאינן שנויות במחלוקת, הן כלהלן:
   • הצדדים נישאו בשנת 2001 ונולדו להם שלושה ילדים: הקטין, שמלאו לו 16 שנים בחודש מרץ האחרון, ושני אחיו הצעירים יותר.
   • בשנת 2014 פרץ משבר בין הצדדים. ביום 4.2.2016 הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה משמורת הילדים תהא בידי האם, ונקבעו הסדרי שהות נרחבים עם האב.
   • בחודש אפריל 2017 יצא הקטין בערבו של יום מבית האם, שם פעמיו לבית האב ולא שב עוד. במשך כארבעה חודשים ניתק הקטין כל קשר עם האם, ולאחר מכן החל לבקר בביתה פעם בשבוע אחר הצהריים.
   • ביום 17.12.2018 ניתן פסק דין בתביעת האם לחידוש הקשר בינה לבין הקטין ובתביעת האב לקביעת משמורת הקטין בידיו (להלן: פסק הדין למשמורת). בפסק הדין למשמורת נקבע, כי הנתק בין הקטין לאם הינו פרי מעלליו של האב. עוד נקבע, כי בית המשפט יידרש לנושא ההוצאות בשים לב לשיתוף פעולה של האב עם ההליך הטיפולי כאמור שם. האב ערער על פסק הדין למשמורת, והערעור תלוי ועומד.
   • מאז עזב הקטין את בית האם ועד למועד בו הוסכם שיחדל לשלם את מזונותיו, המשיך האב לשלם את המזונות. בתקופה האמורה שילם האב סכום כולל של 34,200 ₪.

3. האב טוען, כי אין לקשור בין האמור בפסק הדין למשמורת (עליו הוא מערער) לבין הנעתר בתביעתו זו להשבת כספים שהאם קיבלה כאשר הקטין היה בחזקתו המלאה. האב טוען, כי דחיית תביעתו תעשיר את האם שלא כדין. עוד טוען האב, כי בפועל נשא במזונות כפולים, שעה שלא עשה דין לעצמו והמשיך לשלם את המזונות הפסוקים הגם שהקטין היה בחזקתו המלאה.
4. האם טוענת, כי לנוכח התנהלות האב והקביעות בפסק הדין למשמורת, ראוי לעשות שימוש בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, ולפטור אותה מהשבת המזונות ששולמו. האם מציינת, כי נגרמו לה הוצאות רבות בשל התנהלות האב במישור ההורי, עובדה שיש להביא בחשבון. לחילופין טוענת האם, כי יש לדחות את חובת ההשבה עד אשר יידרש בית המשפט לשאלת ההוצאות כאמור בפסק הדין למשמורת.
5. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט מקנה לבית המשפט שיקול דעת לפטור מחובת השבה כאשר מדובר בנסיבות "העושות את ההשבה בלתי צודקת". לעניין צדקת ההשבה, דומני, כי ראוי להידרש לכלל לפיו "אין חוטא נשכר" (או בדמותו האחרת – "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"). כלל זה אומד את צדקת ההשבה במשקפי הקשר הסיבתי בין המעשה השלילי לתוצאה (עא 11172/05 זיו אלון נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (2009), להלן: פרשת אלון). מעשיו ומחדליו של האב במישור ההורי, כאמור בפסק הדין למשמורת, הינם עוצמתיים. עם זאת, לא מתקיים קשר סיבתי בין מעשים אלה לבין התוצאה (חיוב במזונות או אי השבתם). כאמור בפרשת אלון, קשר סיבתי שבכוחו להכשיל תביעה מתקיים כאשר המעשה הבלתי חוקי הוא הסיבה או הסיבה המצטרפת של גרימת נזק (פרשת אלון). בלשון אחרת, לא ניתן להסתפק רק בכך שמעשהו של התובע היווה נדבך בשרשרת העובדתית שהובילה לנזק שנגרם לו...ויש לבחון בנוסף גם קיומה של סיבתיות משפטית (שם, וכן ר' עא 4438/15 אורי סלמה נ' משטרת ישראל (2018) ). והנה, מעשיו ומחדליו של האב במישור ההורי תוצאתם העובדתית הינה הידלדלות הקשר בין האם לקטין. תוצאתה המשפטית של הידלדלות הקשר הינה השפעה על חבות המזונות. לפיכך, הגם שמתקיימת סיבתיות עובדתית בין מעשי האב לבין ביטול חבות המזונות, לא מתקיימת סיבתיות משפטית. ביטול חובת תשלום המזונות הינה תוצאה אינצידנטלית ולא ישירה של הידלדלות הקשר בין הקטין לאם. במילים אחרות, ביטול חבות המזונות הינה תוצאתה של תוצאה ולא תוצאתו של מעשה/מחדל. משכך, וכל כמה שהתנהלות האב ראויה לביקורת, אין מקום לערבב מין בשאינו מינו, על ידי פטור מהחובה להשיב את המזונות ששולמו. סנקציות בגין הורות מזיקה יימצאו ממקורות אחרים, ויישומם יהיה מדויק יותר מכל בחינה שהיא (ראו פסק דינו של כב' השופט פלקס בתמ"ש (י-ם) 4287-07-15 פלונית נ' אלמוני (2017), פסק דינה של כב' השופטת קודלר-עיאש בתמ"ש 49927-04-15 ע.ש נ' א.ש (2016), פסק דינו של כב' השופט דרורי ברמש (י-ם) 55946-11-16 פלוני נ' פלונית (2019) ).
6. גם באספקלריה של סעיף 2 סיפא לחוק עשיית עושר ולא במשפט אין מקום לפטור את האם מהשבה. סעיף 2 האמור קובע, כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
   
   הלכה פסוקה היא, כי פטור כאמור יינתן לאחר בחינת מוסריות התנהגותם של הצדדים זה כלפי זה; ורק אם המסקנה המתחייבת הינה, שאכיפת חובת ההשבה (במלואה או בחלקה) על הנתבע הינה יותר בלתי צודקת מאשר אי-אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית, פוטרים את הנתבע מן ההשבה, כולה או מקצתה (עא 588/87  אליעזר כהן נ' צבי שמש, פ"ד מה(5) 297, 327). כל כמה שתרומה להדרה הורית/ניכור הורי היא חמורה ובלתי חוקית, אין להקיש ממנה לנושא החבות במזונות. בסופו של יום מזונות משולמים לסיפוק צרכים ולא לכל מטרה אחרת. לכן הפסקת תשלום המזונות שעה שאחד ההורים נושא בצרכים האמורים באופן בלעדי וישיר, מחויבת המציאות. ודוקו, גם הפסקת תשלום מזונות בנסיבות של חזקה בלעדית צריכה להיעשות בתום לב, בבחינת צעד אחרון ולא ראשון. והנה, בנדוננו האב המשיך לשלם את המזונות הגם שכלכל את הקטן באופן ישיר, וחדל לעשות כן רק כאשר ניתנה החלטה מתאימה. בנסיבות אלה אין בידי לקבוע, כי צודק לפטור את האם מחובת ההשבה.
7. אשר על כן, דין התביעה להתקבל, ואני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 34,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד הפירעון המלא בפועל.
   עם זאת, בשים לכך שבפסק הדין למשמורת נקבע, כי נושא ההוצאות ידון בעתיד, ומשעה שהחיובים שונים אך קשורים באותה מסכת נסיבות - אני מורה, כי החוב מושא פסק דין זה ייגבה בחלוף 30 ימים ממועד פסיקת ההוצאות בהליך המשמורת הנ"ל.     
   בנסיבות המקרה בראייה רחבה, ומשעה שאינני סבור כי עמדת הנתבעת הייתה חסרת תום לב, אינני עושה צו להוצאות.

תואיל המזכירות לסגור את התיק.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.           
ניתן היום,  כ"ד ניסן תשע"ט, 29 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.