פס"ד בבקשת רשות ערעור להעברת קצבה חודשית קבועה על-ידי מנהל עיזבון

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט ארז שני, בת"ע 13807-09-19), במסגרתה נעתר לבקשה למתן צו עשה זמני כספי והורה למבקש, מנהל עזבון המנוח מ' ז"ל (להלן: מנהל העיזבון), לשלם למשיבה, סך של 20,000 ₪ מדי חודש מתוך קופת העיזבון, וזאת עד למתן החלטה אחרת של בית המשפט קמא.

החלטת ביהמ"ש קמא נושא הבר"ע מונה 4 עמודים. עובדה זו לא מנעה מהמבקש לשטוח את כל טענותיו כלפי ההחלטה, מה שיש בה ומה שאין בה, על פני לא פחות מ-14 עמודי תוכן. לבקשת רשות הערעור התבקשה תשובה וגם המשיבה לא טמנה ידה בצלחת והגישה תשובה בהיקף דומה בה היא מצדדת בהחלטת ביהמ"ש קמא ובנימוקיה.

התבקשה תשובה לבקשת רשות הערעור. בנוסף ביקשתי התייחסות הצדדים לשאלה אם הם מסכימים כי בית המשפט ידון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה והאם ניתן לראות בבקשה ובתשובה סיכומים בכתב  (כשהיעדר התייחסות תיחשב כהסכמה). הצדדים לא הביעו התנגדות למתווה זה ולפיכך אדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה, בהתאם להוראות תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בית המשפט קמא לא פירט במסגרת החלטתו את העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. במסגרת בקשת רשות הערעור מלין המבקש, בין השאר, על כך שהחלטת ביהמ"ש קמא ניתנה תוך הנחת קיומן של עובדות שאינן נכונות, שהמבקש כפר בהן ושלא הוכחו כלל ע"י המשיבה (ר' ס' 80 לבר"ע). על מנת לחסוך בזמן שיפוטי לא אפרט בהחלטתי זו את העובדות שאינן שנויות במחלוקת ואת אלו השנויות במחלוקת, משום שלא מצאתי את הדבר נדרש לצורך ביסוס התוצאה לה הגעתי, כפי שיובהר להלן. אומר רק שגם על בסיס העובדות שאינן שנויות במחלוקת התחבטתי אם להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא. התחבטותי נבעה משום שניתן לסבור כי קיימים שיקולים כלליים ופרטניים המצדיקים הותרת ההחלטה על כנה. כלליים, משום שעל-פי הפסיקה שהשתרשה היטב בסוגיה דנן, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בעניינים של סעדים זמניים, ורשות ערעור תינתן אך ורק במקרים חריגים ומצומצמים. פרטניים, משום שהחלטת ביהמ"ש קמא, במבחן התוצאה, היא החלטה אנושית ( משום שהיא מסייעת לצד החלש בין הצדדים), מאוזנת (מבחינת זה שהסעד הכספי הזמני שניתן ע"י ביהמ"ש, 20,000 ₪ מדי חודש, נמוך משמעותית מהסעד שהתבקש במסגרת הבקשה לסעד זמני – 120,000 ₪ מדי חודש) וכלל גם הוראה על מתן בטחונות במטרה להבטיח כי העיזבון לא יינזק ככל שהתביעה תידחה בהמשך ההליך.

 עם זאת, לאחר קריאה חוזרת ונשנית של ההחלטה נושא הבר"ע, של פרוטוקול הדיון שקדם לה, כמו גם של הבר"ע והתשובה לה, נחה דעתי כי נפלה בהחלטה במתכונתה הנוכחית, גם באופן בו ניתנה, טעות יסודית המחייבת התערבות.  אבהיר להלן מסקנתי.

התביעה אותה הגישה המשיבה נגד עזבון המנוח היא תביעה שהוגדרה כתביעה חוזית, תביעה כספית על סכום עתק (152,000 ₪ לחודש או סכום חד פעמי מהוון של למעלה מ-18 מיליון ₪) שהבסיס לה הוא חוזה מכללא נטען שהתקיים בינה לבין המנוח במשך עשרות בשנים.  החלטת ביהמ"ש קמא ניתנה במסגרת בקשה אותה הגישה המשיבה לפסוק לה סעד זמני כספי , 120,000 ₪ מדי חודש בחודשו.

סעד כספי זמני הוא סעד חריג שבחריגים. הוא שמור, בעיקר, למקרים שבהם קיים הסדר ספציפי המעוגן בהוראות הדין, כדוגמת מזונות זמניים, או תשלום תכוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (ר' רע"א 7373/16 פלוני נ' קופת חולים מאוחדת (7.11.16); רע"א 6138/08 ח.ג תדלוק בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ (18.8.08); רע"א 4424/13 צור נ' אורי (26.6.13) .

סעד זמני כספי לא יינתן בתובענות כספיות רגילות, אלא בנסיבות מיוחדות וכאשר מדובר בסעד זמני הנועד להבטחת קיומו של המבקש (ר' למשל: בש"א 8305/01  דורון נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (16.2.2003) (להלן: עניין דורון); ת"א48469-08-11 דהן נ' גרין ביופיולס הולדינג בע"מ (28.9.2011).". מסקירת הפסיקה שהובאה במסגרת הבר"ע עולה כי בכל אותם מקרים חריגים בהן ניתן סעד כספי זמני בתביעות כספיות רגילות , עלה בידי מבקש הסעד להצביע על צורך כלכלי דחוף וממשי.  כב' השופט ענבר, בפסק-דינו בעניין דורון, טרם עמד בהרחבה על התנאים המצטברים למתן צו עשה כספי זמני, התייחס לסמכות בית המשפט למתן סעד שכזה תוך הבהרה שתכליתו הבסיסית היא מתן "עזרה ראשונה" לתובע שנדרש לכך ואינו יכול להמתין עד ההכרעה במשפטו:

"

11. על רקע השיקולים שהזכרנו מן הדין להוסיף ולקבוע, כי ההסדרים הספציפיים שנקבעו בחקיקה בעניין תשלום תכוף בתביעות לפי חוק הפלת"ד, או תשלום מזונות זמניים, אינם הסדרים שליליים, השוללים את סמכותו הכללית של בית המשפט להעניק סעד כספי זמני במקרה ראוי אחר. בהשאלה מדברי בית המשפט העליון בנושא אחר (היחס בין עוולת הרשלנות לבין העוולות הפרטיקולריות שבפקודת הנזיקין) ניתן לומר, כי דיני הסעדים הזמניים המעוגנים בסעיף 75 לחוק בתי המשפט ובתקנות סדר הדין האזרחי"צריכים להיות גמישים ומותאמים לצורכי החיים המשתנים. לא מבצרים סגורים אלא ערים פתוחות, הקולטות סיכונים חדשים ואירועים שלא ניתן היה להעלות על הדעת את קיומם" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, פסקה 11). מזווית ראיה זו אין סיבה עניינית להבחין בין בעל דין שנפגע בתאונת דרכים, העותר לתשלום תכוף, לבין בעל דין אחר שיש לו עילת תביעה חוזית או נזיקית, הנראית לכאורה בטוחה על פניה, אשר התארכות ההליכים המשפטיים עלולה להמיט עליו חרפת רעב ולהפוך את זכייתו המאוחרת במשפט לחסרת משמעות, משום שבעת מתן פסק הדין כבר הפך, למשל, לפושט רגל או לחסר בית ("הומלס"). גם בקשתו של בעל דין כזה ל"עזרה ראשונה" (סעד כספי זמני) אמורה להבחן על ידי בית המשפט לגופה. המסקנה היא, כי תכליתם של ההסדרים הספציפיים הנזכרים הייתה להסיר ספק ולהקל, אך אין בהם כדי ללמד כי לא ניתן להושיט סעד כספי זמני מחוצה להם. "  (הדגשות שלי. ש'ש').