פס"ד בבקשה להכרזת ארבעה מתשעה קטינים ברי אימוץ

פתח דבר

1. המשיבים הורים לתשעה ילדים. ששת הילדים הגדולים הוצאו ממשמורתם במסגרת הליכי נזקקות על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך – 1960 (להלן – "חוק הנוער"), וזאת נוכח הזנחתם וחשיפתם לאלימות הדדית מתמשכת בין המשיבים – הוריהם. מחמת הזנחה זו נקלעו למצער חלק מאותם ששה קטינים למצב רגשי קשה. שלושה מתוך תשעת הקטינים האמורים נולדו לאחר שהחלו ההליכים בפני בית המשפט לנוער והוצאת אחיהם הגדולים ממשמורת המשיבים, ועניינם נדון מסמוך ללידתם בבית משפט זה.

2. פסק דין זה עוסק בבקשה להכרזת ארבעה מתשעת הילדים ברי אימוץ, הם הקטינים המפורטים בכותרת דלעיל (ארבעתם יחדיו להלן – "הילדים"). לאחרונה אף הוגשו תביעות להכרזת חמשת הילדים הנוספים ברי אימוץ (אמצ 40/18, אמ"צ 21/18), ואלו עדיין תלויות ועומדות. על פי החלטות בית משפט זה נמסרו שלושת הקטינים שנולדו אחרונים (ש.מ.ז. ונ.מ.ז., וכן אחותם הקטנה א.מ.ז., אשר נולדה בחודש מרץ 2018) למשפחת אומנה חסויה, לצרכי אימוץ. ראו: החלטות בהתאם להוראת סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים (להלן – "חוק האימוץ") מיום 7.5.18 באמ"צ 20/18 ומיום 6.4.17 באמ"צ 15/17.

3. המבקש מנמק תביעתו בכך שמתקיימים במשיבים התנאים הקבועים בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ כלפי כל אחד מהילדים. אליבא דהמבקש המשיבים אינם מסוגלים לדאוג לילדים כראוי בשל התנהגותם או מצבם, ואין סיכוי שהתנהגותם או מצבם ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומם. עמדת המבקש כפי שהובהרה בסיכומיו היא, כי בעניין נ.מ.ז. וש.מ.ז. אין לצמצם את תוצאות האימוץ (אימוץ סגור) ובאשר לה.מ.ז. ומ.מ.ז. יש לצמצם את תוצאות האימוץ, באופן של קיום שני מפגשים שנתיים בינם לבין המשיבים, וכן שני מפגשים נוספים ללא נוכחות המשיבים עם ארבע אחיותיהם, אשר נולדו קודם לתחילת ההליכים בבית משפט זה והשוהות כיום באומנה.

4. בתצהיריהם התנגדו המשיבים להכרזת הילדים ברי אימוץ. המשיבים חלקו על טענת המבקש בדבר הזנחת הילדים, אם כי הודו באלימות הדדית ששררה ביניהם אך טענו שזו פסקה. המשיבים הצביעו על מצבם הכלכלי הקשה, אשר אינו מהווה עילה להכרזת הילדים ברי אימוץ, בעטיו התגלעו בין המשיבים לבין עצמם ויכוחים ומחלוקות. עוד טענו המשיבים, כי הם מטפלים בקשייהם, הן בפן הכלכלי והן במישור היחסים הזוגיים שביניהם. ראו: תצהירי המשיבים מהימים 4.5.17 ו – 28.5.17. בסיכומיהם טענו המשיבים, כי עברו תהליך שיקום ממשי והם פועלים לשם שינוי התנהגותם. לחלופין טענו המשיבים בסיכומיהם, שככל שיוכרזו הילדים ברי אימוץ, יש לצמצם את תוצאותיו באופן שיתקיימו מפגשים "נרחבים" בינם לבין הילדים.

5. אקדים אחרית לראשית ואומר, כי דין התביעה להתקבל. הראיות שהובאו בפני מובילות למסקנה, כי אכן אין המשיבים מסוגלים לטפל בילדים. אודה ואתוודה, שהתקשתי עד מאד להשלים עם מסקנה זו, ולפיכך עוד בהחלטתי מיום 27.6.17 הורתי על הגשת חוות דעת מומחה נוספת על זו שהוגשה קודם לכן. בהחלטתי זו ציינתי, שחוות דעת מומחית בית המשפט נחרצת ושוללת אף את צמצום תוצאות האימוץ כלפי המשיבים. כלל הראיות שהובאו בפני בית המשפט באותה העת לימדו, כי המשיבים טרם הפנימו את קשייהם ואת הצורך שקשיים אלו יתוקנו (ומחוות דעת המומחית האמורה עלה, כי למשיבים אף אין יכולת להבין את קשייהם והצורך לטפל בהם).

6. החלטתי זו נבעה אף נוכח משמעותו הקשה של פסק דין המכריז על ילדים ברי אימוץ, העדר הדירותו והמחיר הכבד הגלום בו מנקודת מבטם של המשיבים. השוו: ע"א 320/84 פלונית נ' היועמ"ש, פ"ד לח(4) 242, 247 (1984); ע"א 436/76 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 239, 243 (1977). היות ועסקינן בדיני נפשות במלוא מובן המילה, אשר ההכרעה בהם קשה מנשוא, מצאתי לנכון להורות על קבלת חוות דעת נוספת, על אף שלא מצאתי דופי בחוות הדעת הראשונה. ראו: בע"מ 9447/16 פלוני נ' היועמ"ש (2017) (בפסקה לט' לפסה"ד); רע"א 4896/15 פלוני ופלונית (ההורים האומנים) נ' היועמ"ש (2015).

7. לצערי אף מסקנות חוות הדעת הנוספת מובילות לתוצאה דומה, ואף כאן ההמלצה להכריז על הילדים ברי אימוץ. לא זו אף זו, שעניינם של המבקשים והילדים נבחן אף במבחן הזמן. באופן לא שגרתי, מפאת הוראתי על הגשת חוות דעת נוספת, התמשך ההליך הנוכחי משך כשנה וארבעה חודשים. פרק זמן משמעותי, אשר יש בו כדי לבחון שמא בידי המבקשים לרכוש כלים, אשר יאפשרו להם לטפל בילדים. דא עקא, שאף בפרק זמן ארוך זה לא חל אותו שינוי מיוחל, אשר יש בו כדי להצביע על יכולת המשיבים לטפל בילדים.

המסגרת הנורמטיבית