פסק הדין עוסק בסכסוך רכושי בין הצדדים אשר ניהלו חיי זוגיות של ידועים בציבור משך 22 שנה, לאחר שנקבע כי הם התנהלו תוך הפרדה רכושית

השופט סארי ג'יוסי – אב"ד:

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת שושנה ברגר) מיום 6.2.2017 בתמ"ש 33591-04, תמ"ש 33594-04 ו- תמ"ש 33593-04, במסגרתו נתקבלו ההכרעות הבאות:

• נדחתה תביעת המשיבה כנגד המערער, להצהיר כי מחצית מנכסי המערער, שייכים לה, ועל כן יש להורות על פירוק השיתוף בהם. נקבע כי בין הצדדים, לא התקיים שיתוף כלכלי.
• נתקבלה תביעת המשיבה להשבת כספי הלוואות ששולמו למערער, שסכומן (קרן בצירוף ריבית ממועד יצירת החוב), בניכוי חלקו של המשיב במיטלטלין שנצברו במהלך חייהם המשותפים של הצדדים בסך 30,000 ₪, עומד על 1,395,503.6 ₪.
• נדחתה תביעתו הרכושית, הצהרתית, כספית של המערער אשר עמדה על 14,000 ₪.
• נתקבלה תביעת המערער לסילוק יד המערערת מהבית בו התגוררה ב ***** בתוך 6 חודשים מיום מתן פסק הדין, אך במקביל נדחתה התביעה לדמי שימוש ראויים בגין תקופת מגורי המשיבה בנכס השייך למערער.
• נקבע כי על המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪, לאור התנהלותו במסגרת ההליכים.

רקע

1. המערער – פלוני (להלן: "פלוני ") והמשיבה – פלונית (להלן: "פלונית ") הכירו זה את זו בשנת 1979, עת שימשה פלונית כ***** בסוכנות ה***** שהייתה בבעלות פלוני ביחד עם שותף נוסף.

בעת היכרותם, כל אחד מהצדדים היה נשוי לבן זוג אחר; פלונית הייתה נשואה לש' ד' (להלן: "ש' ד'") ואילו פלוני היה נשוי לד' ק' (להלן: "ד' ק'").

לפלונית ול- ש' ד' בת משותפת, ול-פלוני ו- ד' ק' 3 בנות משותפות.

פלונית  ו-  ש' ד' התגרשו ביום 1986.**.** ואילו פלוני ו- ד' ק' התגרשו בשנת 1993.

ביום 1998.**.** נולדה לפלוני בת נוספת, צ', במסגרת יחסיו עם א' ג' (להלן: "א'"). 

פסק דינו של בית משפט קמא

1. נקבע כי פלונית ו- פלוני היו בני זוג ידועים בציבור משנת 1980 ועד למועד הפרידה בחודש 2002/*. מחומר הראיות עלה כי באותן שנים הם ניהלו מערכת יחסים אינטימית וקרובה, קיימו חיי משפחה ומגורים תחת קורת גג אחת. בתחילה, התגוררו בדירות שכורות ב ******, והחל מסוף שנת 1993 ועד למועד פרידתם, הם התגוררו יחדיו בבית ב***** - לאחר ש- פלוני רכש את זכויותיה של ד' ק' בביתם המשותף.

1. עוד נקבע כי הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית וכי חזקת השיתוף לא חלה בעניינם.

בית משפט קמא התרשם, כי מערכת היחסים הכלכלית בין הצדדים התאפינה בצד חזק – פלוני , ובצד חלש – פלונית , כאשר מהראיות עלה כי לאורך השנים מידר פלוני את פלונית מפעילותו הכלכלית, ניצל אותה כלכלית לצרכיו ומעולם לא הייתה לו כוונת שיתוף עמה בנכסיו.

זאת הסיק בית משפט קמא מהנסיבות הבאות:

• הצדדים מעולם לא ניהלו חשבון בנק משותף.
• פלוני הקפיד לרשום רכוש על שמו בלבד, גם אם פלונית הביעה את מורת רוחה והתנגדותה.
• פלוני פתח חשבון בנק על שם פלונית בבנק ה***** ועשה בו שימוש לצרכיו. הווה אומר, פלוני הוא זה ששלט בחשבון ועשה בו כבשלו מבלי של- פלונית הייתה ידיעה באשר להיקף הכספים ולפעולות שבוצעו בחשבון.
• לאחר שנפרדו דרכיהם של פלוני ושותפו לעסקים – ט', הקים פלוני חברת סוכנות ה***** שנרשמה על שמו בלבד, ומעולם לא נרשמו מניות על שמה של פלונית .
• הבית ב***** נרשם על שם פלוני בלבד, והלוואת המשכנתא בגין הבית שולמה באופן בלעדי על ידו.
• פלונית נטלה הלוואה כדי לשלם לבעלה הראשון את חלקו בדירה בקריית ***** שנרכשה במהלך נישואיה הראשונים, והיא נשאה באופן בלעדי בהחזריה.
• פלונית נשאה בעצמה בשכר טרחת עורך דין עבור הטיפול במכירת דירתה.
• פלוני לווה כספים מאת פלונית , ועל כן מערכת ההלוואות בין הצדדים מהווה סממן נוסף להפרדה הרכושית שנתקיימה כל השנים.

1. בנוגע  להסכם מיום 1987.**.** בנושא העברת המניות בחברה מפלוני ל- פלונית , קבע בית משפט קמא כי אי העברת המניות בפועל על שמה של פלונית ואי מתן הסבר המניח את הדעת לעובדה זו מצביעים על כך כי השטר נחתם לצרכיו של פלוני , בעיצומם של הליכי הגירושין הקשים שלו ושל ד' ק'. מסקנת בית משפט קמא הייתה כי בעצם נקיטת הפעולה האמורה ניצל פלוני את פלונית ללא שהייתה כל כוונה מצדו לשתפה במניות החברה.

1. מאחר ולא עלה בידי פלונית להוכיח כי בין הצדדים שרר שיתוף כלכלי, קבע בית משפט קמא כי החברה הנותנת שירותי ***** לרבות המבנה השייך לה ב ******, מצויים בבעלותו הבלעדית של פלוני (נראה כי הדברים נאמרו בנוגע לחברה המכונה "**** סוכנויות ***** בע"מ").

1. בנוגע לבית שב *****, סקר בית משפט קמא את הראיות שעמדו בפניו עובר להיכרות פלוני את פלונית ולאחריה.

הראיות שנגעו לתקופה שקדמה להיכרותם העלו כי פלוני רכש את הבית ב***** ביום 1972.**.** ביחד עם ד' ק' (בהתאם לנסח הטאבו), ביום 1977.**.** הועבר חלקה של ד' ק' על שמו של פלוני . בתקופה שלאחר היכרות הצדדים, חתמו פלוני ו- ד' ק' ביום 1993.**.** על הסכם גירושין במסגרתו ויתרה ד' ק' על זכויותיה בבית כנגד תמורה בסך $95,000 .

פלונית ו- פלוני התגוררו בבית ב***** ביחד משנת 1993 ועד לפרידתם בשנת 2002.

מאחר ותקופת המגורים המשותפת הייתה קצרה יחסית, בחן בית משפט קמא האם הוכחה כוונת שיתוף מוגברת לצורך הקביעה כי הייתה כוונת שיתוף בין פלוני ל- פלונית בכל הנוגע לבית ב*****.

אלא שהתשתית הראייתית העלתה שלא הוכחה כוונת שיתוף מוגברת, אף לא כוונת שיתוף רגילה, והוכח כי הצדדים התנהלו תוך הפרדה רכושית. כמו כן נקבע, כי פלוני שילם עבור הוצאות הבנייה של המבנים ב***** באמצעות הלוואות אותן נטל מהבנקים, ופלונית לא נטלה חלק באותה התחייבות-הלוואה, לא כלווה ולא כערבה (בהתאם לטיעוני המשיבה לפני בית משפט קמא, הבית ב ***** הורחב ושופץ ונבנו שני קוטג'ים נוספים על אדמתו, האחד  נמכר למשפחת **** והשני למשפחת ***** – ראה סעיף 176 לפסק הדין). כמו כן נקבע, כי פלוני התנהל מול שוכרי הדירות ב***** בעצמו ללא שעירב את פלונית .

נוכח כל האמור לעיל, שלל בית משפט קמא קיומה של כוונת שיתוף ספציפית בנוגע לבית ב*****. כפועל יוצא נקבע כי הדיון בטענות המשיבה בנוגע לכספי התמורה שנתקבלו ממכירת הקוטג'ים, מתייתר מאליו.

1. בנוגע לחשבון הבנק ב*****, לא עלה בידי פלונית להוכיח קיומו של חשבון כזה ומשלא המציאה מסמכים בנקאיים המעידים על קיומו. באופן דומה לא עמדו בפני בית משפט קמא נתונים אודות החשבון וזהות בעליו.

1. לעניין הרכבים נקבע כי אין הצדקה להורות על פירוק השיתוף בהם על ידי תשלום הפרשי איזון, וכל אחד מהצדדים יוותר עם הרכב שברשותו. זאת בשל קיומה של הפרדה רכושית בין הצדדים, ומאחר שבבעלות כל אחד מהצדדים רכב בו עשה שימוש בלעדי במהלך תקופת החיים המשותפים.

1. באופן דומה נדחתה עתירת פלונית לשיתוף בנכסים חיצוניים – פנסיה וזכויות סוציאליות.

1. מאחר ובית משפט קמא קבע כי הצדדים היו ידועים בציבור ומשהתגוררו יחד בבית ב***** כ-9 שנים, נקבע כי יש לאזן את המיטלטלין שנצברו על ידם בתקופת החיים המשותפים.

פלונית צירפה קבלות המעידות על רכישת המיטלטלין אך מאחר ולא הייתה אפשרות מעשית להעריך את שווי המיטלטלין הנוכחי, לאור הזמן הרב שחלף ממועד רכישתם, נקבע, כי יש לבצע הערכה על דרך האומדנה.

בהמשך לאמור, העמיד בית משפט קמא את חלקו של פלוני במיטלטלין על 30,000 ₪ וקבע כי סכום זה יקוזז מהכספים בהם יחויב לטובת פלונית .

1. בנוגע להלוואה מיום 1987.**.** בסך 65,000 ₪ אותם הלוותה פלונית ל- פלוני לצורך רכישת הזכויות במועדון "** ****", קבע בית משפט קמא כי על פלוני להחזיר ל- פלונית את מלוא סכום הקרן בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1988.**.** (מועד עריכת מסמך ההלוואה) ועד למועד פסק הדין, קרי סך של 929,709 ₪.

בית משפט קמא דחה את טענת ההתיישנות שכן פלוני לא העלה אותה בהזדמנות הראשונה, וזו הופיעה רק במסגרת תצהירי עדותו הראשית (כשנה ומחצה לאחר הגשת התביעה). באופן דומה נקבע כי טענת השיהוי עלתה רק במסגרת סיכומיו של פלוני , וגם אז היא נטענה ללא ביסוס עובדתי או משפטי, ועל כן אין לקבלה.

לעניין טענות פלוני כי המסמך במסגרתו התחייב להשיב ל- פלונית את כספי ההלוואה היה מסמך פיקטיבי שנערך כדי לנסות ולחמוק מתשלום מיסים כדין, קבע בית משפט קמא כי יש לדחות הטענה מטעמי מדיניות משפטית ראויה, כמו גם מטעמי סף של מניעות, השתק, והתנהגות הנגועה בחוסר ניקיון כפיים.

כן ציין בית משפט קמא, כי אין בכוונתו להידרש לטענת פלוני כי מסמך ההתחייבות מהווה מסמך "סתמי", משמדובר בטענה שאינה משפטית.

1. בכל הנוגע לסכום של 267,000 ₪ שהועבר ביום 1993.**.** ל- ד' ק' באמצעות כספי הלוואה שנמשכו מחשבון הבנק הרשום על שם פלונית בו פלוני הינו מיופה כוח ומורשה לבצע פעולות, קבע בית משפט קמא כי המדובר בכספים שהיו שייכים באופן בלעדי ל- פלוני , וכי ל- פלונית לא היה כל חלק בהם. זאת הסיק בית משפט קמא מאחר ו- פלונית אפשרה ל- פלוני לעשות שימוש בחשבון בנק על שמה, כאשר החשבון שימש לביצוע הפקדת סכומים והעברתם. עוד ביסס בית משפט קמא קביעתו האמורה על הנתונים הבאים: גובה משכורתה החודשית של פלונית וסכומי החיסכון הנמוכים שהיו ברשותה באותו המועד - שאינם מגיעים במצטבר לגובה הסכום שהועבר או למחצית ממנו.

1.  בנוגע לכספי תמורת מכירת דירתה של פלונית ב ***** ל- פלוני , בסך  72,500 $ ארה"ב והתחייבותו בכתב של פלוני להשבת הכספים בדרך של מכירת דירה הדומה לזו שנמכרה על ידי פלונית , קבע בית משפט קמא כי אין בידו לקבל טענת פלוני לפיה לא קיבל הלכה למעשה את הכספים.

פלוני טען כי לא קיבל את הכספים מאחר והתמורה עבור רכישת הדירה ניתנה באמצעות שיקים שנמשכו לטובת פלונית מצד אחד, אך מצד שני טען בכתב הגנתו, כי קיבל לידיו סך של 57,000 $ ארה"ב מכספי תמורת מכירת הדירה. נקבע כי טענות עובדתיות סותרות אלו שומטות את הקרקע תחת טענתו של פלוני כי לא קיבל כספים ומובילות למסקנה כי יש לקבל את גרסת פלונית לפיה מלוא כספי התמורה שנתקבלו  ממכירת הדירה, הועברו ל- פלוני .

כמו כן נקבע כי פלוני מושתק מלטעון כי מסמך ההתחייבות אינו תקף, כיוון שאין להשלים עם מצב בו פלונית שינתה את מצבה לרעה, בהסתמך על המצג אותו יצר פלוני כלפיה, לפיו התחייבותו כלפיה שרירה וקיימת, ובפועל, לאפשר לו להתחמק מההתחייבויות אותן נטל על עצמו, אף על פי שקיבל לידיו את מלוא תמורת מכר דירתה ונהנה מפירות ההתחייבות.

כמו כן נקבע כי פלוני לא עמד בנטל ההוכחה והשכנוע הנדרש כדי להוכיח שמסמך ההתחייבות הושג תחת כפייה.

גם כאן, טענת ההתיישנות נדחתה מאחר ו- פלוני לא העלה אותה בהזדמנות הראשונה, וזו נטענה רק במסגרת תצהירי העדות הראשית.

למעלה מן הצורך העיר בית משפט קמא, כי החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, חל במקרה זה, שכן ל- פלונית נודע כי פלוני מתכחש להתחייבויותיו רק לאחר פרוץ הסכסוך (בסוף שנת 2004 תחילת שנת 2005 – פלוני הגיש בקשה למתן צו הגנה נגד פלונית במסגרת תמ"ש   33590/04, ולאחר מכן הגישה פלונית בקשה לצו הגנה נגד פלוני במסגרת תמ"ש 33592/04).

על כן נקבע, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד פרוץ הסכסוך שבסמוך לו הגישה פלונית את תביעתה, ולא ממועד החתימה על מסמך ההתחייבות.

בית משפט קמא דחה גם את טענות פלוני לפיהן קיבל לחשבונו סכום צנוע בלבד אשר שימש לרכישת רכב ל- פלונית , מאחר וגם כאן העלה פלוני טענות עובדתיות סותרות כאשר מחד גיסא טען, כי נטל הלוואה לצורך רכישת הרכב, ומאידך גיסא, כי השתמש בכספים שהתקבלו ממכירת הדירה לצורך רכישת הרכב.

באשר לטענת פלוני לפיה מסמך ההתחייבות הינו מסמך "סתמי" קבע בית משפט קמא, גם הפעם, כי לא מדובר בטענה משפטית ועל כן אין מקום לדון בה.

אשר על כן קבע בית משפט קמא כי על פלוני להחזיר ל- פלונית את הכספים שנתקבלו מתמורת מכירת הדירה בסך 180,210 ₪ נכון ליום 1997.**.**, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מאותו מועד ועד ליום פסק הדין, קרי סך של 465,794.6 ₪.

1.  באשר לתביעה לסילוק יד, נפסק, כי משלא היתה כוונת שיתוף, מעמדה של פלונית בבית ב***** הינו של בר רשות,  ועליה לפנותו משנדרשה לעשות כן על-ידי פלוני .

עם זאת קבע בית משפט קמא כי יש ליתן ל- פלונית ארכה בת 6 חודשים מיום מתן פסק הדין לצורך התארגנות למציאת דיור חלופי.

מנגד, דחה בית משפט קמא את תביעת פלוני לחיוב פלונית בדמי שימוש ראויים, שכן מאחר ומדובר בסעד כספי, מן הראוי כי תוגש תובענה כספית נפרדת ובמסגרתה תשולם האגרה המתאימה. בית משפט קמא הוסיף כי פלוני לא הביא ראיות כלשהן לעניין גובה דמי השימוש הראויים ולא הגיש בקשה למינוי מומחה מטעם בית משפט, ורק העלה טענה באורח אגבי במסגרת תצהיר עדותו הראשית.

1. לעניין תביעתו הרכושית-הצהרתית-כספית בסך של 14,000 ₪ קבע בית משפט קמא כי משעה שתביעת פלונית לשיתוף רכושי נדחתה, הרי שאין מקום לדון בתביעת פלוני בנוגע למחצית תשלומי המשכנתא בגין הבית ב*****, מאחר ונקבע כי ל- פלונית אין זכויות בבית.

 עוד קבע בית משפט קמא, כי לא עלה בידי פלוני להוכיח שווים של המיטלטלין העולה לטענתו לכדי 14,000 ₪. כמו כן נקבע, כי היה ל- פלוני ייפוי כוח לפעול בחשבון הבנק ממנו נמשכה ההלוואה וכי פלונית נטלה חלק פעיל בניהול משק הבית של הצדדים.

1.  לעניין הוצאות ההליך, השית בית משפט קמא על פלוני סך של 30,000 ₪ לטובת פלונית לאחר שמתח ביקורת על התנהלותו הדיונית של פלוני אותה הגדיר כבלתי ראויה, חסרת תום לב וכמי שיצרה קושי בבירור האמת, בין היתר משום כל אלה: הכחשת עצם הקשר הממושך עם פלונית ; הימנעות מלהשיב לשאלות במסגרת החקירה הנגדית; סתירות בין הדברים שמסר בעדויותיו המוקדמות לבין אלו שמסר בעדויות מאוחרות; הגשת בקשות חוזרות ונשנות שתוכנן דומה אך כותרתן שונה.

1. המערער מיאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, והגיש ערעורו זה במסגרתו לא ביקש לחלוק על קביעת בית משפט קמא בדבר היות הצדדים  בני זוג ידועים בציבור בשנים 1980 עד 2002, אולם  חלק על יתר קביעותיו והחיובים שהושתו עליו.

1. טענות הצדדים

               טענות המערער

• כתב התביעה שהוגש על ידי המשיבה אינו לסעד כספי, אלא לסעד הצהרתי בלבד. האגרה במסגרת תביעה הצהרתית נמוכה באופן משמעותי מהאגרה שהייתה צריכה להיות משולמת עבור תביעה כספית.

בנוסף, סכום תביעה ספציפי ננקב לראשונה בסיכומי המשיבה ולא צוין במסגרת כתב התביעה או תצהירי העדות הראשית, בהם הופיעה רק דרישה סתומה וכללית לסעד הצהרתי. על כן, תביעת תשלום ההלוואות הינה בגדר שינוי חזית אסורה.

• לחילופין, בכל הנוגע להלוואה ע"ס 65,000 ₪ משנת 1987, בית משפט קמא שגה בכך שבחר להתעלם מהצהרות ההון אותן הגישה המשיבה בעבר לרשויות המס מהן עולה כי אותה הלוואה נרשמה בהצהרת ההון של שנת 1987 אך בהצהרת ההון של 1991 היא אינה מופיעה כלומר, ההלוואה הוחזרה במלואה. בית משפט קמא טעה כאשר לא קיבל את מסמכי הצהרות ההון אותן הגיש פלוני בטענה כי אינן ברורות, ודחה באותה נשימה את הבקשה להורות לרשות המיסים להמציא העתק מהצהרות ההון (החלטה מיום 18.2.08 ו-8.9.08).

• בכל הנוגע להלוואה משנת 1997, בחר בית משפט קמא להתעלם מהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993. לטענת פלוני , המסמך שהוצג על-ידי פלונית אינו בגדר הסכם הלוואה ואין בו כל הוראה בדבר חיוב בריבית או הצמדה למדד.

• פלונית הציגה טענות סותרות באשר לסכום ההלוואה הנטען, עת טענה כי העבירה ל- פלוני את מלוא התמורה שקיבלה ממכירת דירתה ומצד שני תאריך המסמך הנו ממועד המוקדם למועד שבו התקבלה התמורה כולה. פלונית לא הוכיחה כי העבירה בפועל כספים לטובת פלוני .

• בית משפט קמא שגה עת ייחס ל- פלוני הודאה בדבר קבלת מלוא הסכום, שעה שבכתב הגנתו הודה בקבלת סכום נמוך יותר (57,000 דולר ארה"ב) ובהשבת יתר הסכום באמצעות רכישת רכב עבור פלונית בסך של 55,600 ₪ (החזרי הלוואה ע"ס 1,160 ₪ לחודש למשך 48 חודשים). לכל הפחות, היה על בית משפט קמא להורות על קיזוז הסכומים ששולמו בגין הרכב מתוך הסכומים אותם פסק.

• בית משפט קמא שגה עת בחר לחייב את פלוני בריבית והפרשי הצמדה ביחס למועדים הנחזים כמועדי עריכת "הסכמי ההלוואה". החיוב בהצמדה וריבית נמנה ממועד התביעה או העלאת הדרישה להשבת ההלוואה – המאוחר מבין השניים. יתרה מכך, מאחר שטענה זו הועלתה רק במסגרת הסיכומים, כל חיוב בריבית והצמדה יהא ממועד פסק דינו של בית משפט קמא ולא לפני כן.

• בית משפט קמא שגה עת דחה את טענת השיהוי. זניחת הטענות על ידי פלונית למשך זמן כה רב מצביעה על חוסר תום לב מובהק. דברים אלו רלוונטיים למקרה שלנו ביתר שאת מאחר ומדובר בשיהוי בלתי הגיוני ובלתי סביר הנמתח על פני שני עשורים. באופן דומה, שגה בית משפט קמא עת דחה את טענת התיישנות התביעה בגין הסכמי ההלוואה, כמו גם בפרשנותו את חוק ההתיישנות.

• טעה בית משפט קמא שלא חייב את פלונית בדמי שימוש ראויים בעבור תקופה של 12 שנים במהלכם אחזה בנכס, ומנעה את מכירתו או השכרתו לצדדים שלישיים.

באופן דומה שגה בית משפט קמא משלא חייב את פלונית בתשלום הוצאות האחזקה (חשמל, ארנונה ומים) של הנכס אשר צבר חובות לא מבוטלים במהלך 13 שנות המגורים.

• הסעד של פסיקת דמי שימוש ראויים הינו סעד שניתן במסגרת תביעת סילוק יד, עת המדובר בדמי שימוש בעבור התקופה שלמן המועד בו בעל הזכות הקניינית בנכס דורש את הפינוי או לכל הפחות ממועד הגשת התביעה לסילוק יד.

• בית משפט קמא התעלם מהראיות שהוצגו בפניו לפיהן המשיבה חדלה בפועל מלהחזיק בנכס, זנחה והזניחה אותו לצד טענותיה כי עודנה מתגוררת בו – טענות שנטענו בכדי למנוע מימוש הנכס והיה בהן כדי לצמצם נזקיו של המערער.

• טעה בית משפט קמא משדחה את תביעת דמי השימוש הראויים בשל חוסר בחוות דעת, שכן אין המערער אמור למנות מומחה לשם שומת דמי השימוש הראויים והתקנות אף אוסרות על המערער להגיש חוות דעת מטעמו בעניין זה.

• שגה בית משפט קמא עת מצא לנכון לדחות את תביעת המערער לחיוב המשיבה בחלק יחסי בהוצאות המשכנתא, אחזקת הנכס או דמי שימוש ראויים.

• בית משפט קמא שגה משדחה את התביעה להשבת ההלוואה ע"ס 14,000 ₪ תוך קביעה לקונית לפיה לא הוכחה התביעה וכי המחאת הביטחון ניתנה מתוך חשבון בו למערער היה ייפוי כוח. המערער הציג בפני בית משפט קמא את אותה ההמחאה שהמשיבה העבירה לידיו כביטחון להשבת ההלוואה, ודי היה באחזקתו בשטר זה כדין בכדי להעביר את נטל ההוכחה לשכמי פלונית . מנגד, לא עלה בידי פלונית להציג כל ראיה לפיה פלוני אינו אוחז כשורה בשטר או ראייה לכך שלא ניתנה ההלוואה שמכוחה העבירה את המחאת הביטחון.

• שגה בית משפט קמא עת דחה את רכיב התביעה הנוגע למיטלטלין תוך קביעה כי לא הוכחה.

• בית משפט קמא התעלם מהתנהלות באת כוחה של המשיבה והמשיבה בעצמה, ולא חייבה בהוצאות לאור התנהלותה וניסיונותיה להביא לדחיית הקץ בכל הנוגע למתן הכרעה סופית.

• לסיכום, יש לבטל את חיוב המערער בתשלום סך של 1,395,603.60 ₪.; להגדיל את היקף הפיצוי בו המשיבה חבה למערער בגין המיטלטלין לסכום של 75,000 ₪ ;  לקבל את תביעתו של המערער לסעד כספי והצהרתי ולחייב המשיבה בהשבת הלוואה ע"ס 14,000 ₪ מיום 27.6.1997 בתוספת ריבית והצמדה, ובמחצית מתשלומי המשכנתא בהם המערער נשא במהלך התקופה שבין מועד הגשת תביעתה הראשונה של המשיבה ועד המועד בו תעזוב בפועל את הנכס בקרית *****.

בנוסף, יש לקבל את תביעת המערער לסילוק יד ודמי שימוש ראויים בנכס שבבעלות המערער. כפועל יוצא, למנות שמאי מטעם בית המשפט שיחווה דעתו באשר לגובה דמי השימוש הראויים.

כמו כן, יש לבטל את חיוב המערער בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪ וכן לבטל את מכלול חיובי המערער בהוצאות ושכר טרחה שנפסקו במהלך הליכי הביניים שהתנהלו בעניינם של הצדדים. כמו כן, לחייב את המשיבה בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

טענות המשיבה

• פסק הדין נשוא הערעור מכיל ניתוח עובדתי ומשפטי מקיף, ומבוסס על ממצאי מהימנות כמו גם על מערכת העובדות שניצבה לנגד עיניו. בית המשפט בחן את כלל רכיבי התובענה ונימק כל אחת מקביעותיו באופן נרחב.

• ערכאת הערעור אינה מתערבת בדרך כלל בממצאים העובדתיים הנקבעים על ידי בית משפט קמא, ובייחוד כאשר אלו מושפעים במידה ניכרת ממידת המהימנות שייחס בית משפט לעדים שהתייצבו לפניו.

• המערער לא הגיש תביעה כספית לשכר דירה ראוי ואף לא הגיש בקשה לפיצול סעדים.

• בהתאם להסכמות הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין אישר המערער למשיבה לשבת בנכס. למרות האמור המערער הגיש לבית משפט קמא אינספור בקשות במסגרתן עתר לסילוק ידה של המשיבה מהמקרקעין.

• המערער מסתיר מבית המשפט שהמשיבה מתגוררת רק בשטח של כ-40 מ"ר בלבד (חדר שינה, ארונות ומקלחת) מתוך הנכס, ששטחו הכולל הינו כ-300 מ"ר. בהחלטת בית משפט קמא מיום 12.6.2006 נקבע כי המשיבה תישא במחצית ההוצאות בגין החלק בו היא מתגוררת, וכי היא לא תישא בהוצאות הקשורות לשתי היחידות הנוספות הקיימות בנכס.

• טענות המערער לפיהן המשיבה זנחה והזניחה את הבית נדחו במהלך הדיונים שהתנהלו בפני בית משפט קמא ואלו ממילא אינן רלוונטיות לענייננו. כל התמונות שהמערער הציג אינן מתייחסות לחלק בו מתגוררת המשיבה (המתפרש כאמור על פני 40 מ"ר בלבד).

• בית המשפט לא חייב למנות מומחה וברי כי למערער אין כל מניעה להגיש חוות דעת מומחה מטעמו. המניעה היחידה הקיימת בחוק היא למנות מומחה ללא אישור בית משפט לאחר שבית המשפט כבר מינה מומחה מטעמו, וזהו אינו המקרה בענייננו.

• הסעד אותו תבעה המשיבה הינו סעד אופרטיבי ולא סעד הצהרתי. הסיבה שהסכום הופיע רק בסיכומים הינו כי היא בחרה לצרף לנוחיות בית המשפט העתק מדרך חישוב הריבית וההצמדה בגין ההלוואה. למותר לציין כי גם אם הייתה שגגה כלשהי והמזכירות לא ביקשה את סכום האגרה הנכון, הרי שאי תשלום האגרה לא יכול למנוע מהמשיבה לקבל את הכספים להם היא זכאית.

• הצהרות ההון אותן הגיש המערער הינן מזויפות. יתרה מכך, המערער מעולם לא טען כי החזיר את החוב בין שנת 1987 לשנת 1991. המסמכים אותם ניסה להגיש המערער היו מסמכים לא ברורים ומטושטשים ומשכך הם לא הוגשו. כמו כן מסמכים אלו לא הופיעו בגילוי המסמכים. כמו כן בא כוחו של המערער הוא זה שוויתר על הגשת המסמך, אך במועד מאוחר יותר (לאחר כחודשיים וכחלק מניסיונותיו להאריך את ההליכים), הגיש בקשה נוספת בעניין זה.

• צדק בית משפט קמא בדחותו את הטענות בדבר שיהוי והתיישנות.

• מאחר ותביעת המשיבה לקבל מחצית מהדירה ב ***** נדחתה, ברור כי אין היא צריכה לשאת בתשלומי המשכנתא עבור רכישתה.

• לסיכום: לטענת המשיבה יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות ריאליות.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, ושקלתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, מצאתי כי אין להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא ועל כן אציע לחברי לדחות את הערעור במלואו.

1. ראוי לומר כבר בתחילה, כי לא ראיתי להתערב בממצאי עובדה ומהימנות בנוגע לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. בית משפט קמא הכריע בשאלות העובדתיות באופן סדור ובהיר, על בסיס הראיות שהוצגו בפניו.

1. כידוע, הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על-ידי הערכאה הדיונית.

התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך למשל, כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב [פורסם בנבו] (15.1.2004)).

1. המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. בגדרי פסק דינו פרש בית משפט קמא את מכלול הראיות, ניתח את ממצאי העובדה שעליהן השתית את מסקנותיו ונימק את פסק דינו כדבעי, באופן שאין כל טעם המצדיק התערבות באי אלו מקביעותיו העובדתיות.

1. וביתר פירוט תוך התייחסות לטענות המערער:

תשלום אגרה והרחבת חזית

1.  במסגרת הערעור נטען כי כתב התביעה שהוגש על-ידי המשיבה לא היה לסעד כספי, אלא לסעד הצהרתי בלבד, והיא לא שילמה את האגרה המתאימה בגין סעד כספי בהתאם לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (אגרות), תשנ"ו – 1995 (להלן: "תקנות האגרות").

כמו כן נטען כי דרישתה לתשלום ההלוואות הינה בגדר הרחבת חזית אסורה.

יצוין, כי על פי התוספת הראשונה לתקנות האגרות, בגין תביעה לסכום כסף קצוב תשולם אגרה של 1% מהסכום שנתבע ולא פחות מ-444 ₪  (1% מסך של 1,637,989 ₪- הסכום לו עתרה המשיבה בסיכומיה - מוצג 12 לתיק מוצגי המשיבה, כלומר 16,379 ₪), ואילו תביעה בענייני רכוש שאינה לסכום קצוב, לרבות תביעה לאיזון משאבים, לפירוק שיתוף, לפסק דין הצהרתי בעניני רכוש ולמתן חשבונות, יהיו מספר הסעדים ומספר פריטי הרכוש אשר יהיו, האגרה תהא בסך של 2,846 ₪.

1. הנה כי כן, מחוקק המשנה היה מודע לפרקטיקה שהיתה נהוגה בתביעות המתקראות "רכושיות" על פיה מתקיים לרוב הליך בודד במסגרתו מתבררות מלוא המחלוקות הרכושיות –כספיות ולסעדים הצהרתיים וכספיים כאחד, ועיגן זאת גם בהקשר של אגרה, באותן תקנות.  יוער כי פרקטיקה זו משרתת את התכלית של קבלת הכרעה סופית וקונקלוסיבית במכלול המחלוקות הרכושיות-כספיות בין בני זוג שנפרדו, תחת הכרעה בגזרות מצומצמות.

אמנם, ההלכה הפסוקה מורה כי מקום וקיימת בידי התובע האפשרות לתבוע סעד אופרטיבי, עליו להצביע על אינטרס ממשי אשר יצדיק את האפשרות לתבוע סעד הצהרתי גרידא בשלב ראשון, ורק לאחר מכן להגיש תובענה נוספת שתכליתה היא מימוש ההצהרה בשלב שני (ע"א 227/77 בנק דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85 [פורסם בנבו] (27.10.1977)). אלא שבתביעות רכושיות-כספיות בין בני זוג המתבררות לפני בית משפט לענייני משפחה, ומשום הטעמים עליהם הצבעתי לעיל, נכון לאפשר לתבוע סעד הצהרתי, כאשר הסכסוך הוא רכושי במובן הרחב, גם אם ניתן לכמתו כספית, וגם אם בחלקו נוגע להלוואות נטענות בין בני הזוג.

בל נשכח גם, כי ממילא, לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לתת הוראות לביצוע אותם סעדים הצהרתיים בגדרי סמכותו לדון בהליכי ביצוע על פי סע' 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, ונראה כי סמכות זו נועדה במיוחד לאותם מקרים בהם ניתנו סעדים מעורבים – הצהרתיים רכושיים וכספיים, המחייבים עריכת התחשבנות ומתן הוראות מתאימות לשם ביצועם.

1. ובחזרה לכתבי הטענות שהניחו הצדדים לפני בית משפט קמא ולטענה בדבר הרחבת חזית.

בכתב התביעה שהגישה המשיבה נטען מפורשות לשתי הלוואות : "התובעת תטען כי היא זכאית לקבלת החזר מלא של ההלוואות שניתנו לנתבע ושמקורם ברכושה מלפני היכרותה עמו ולהלן: א. התובעת תטען כי היא זכאית לקבלת ערך מלא של דירתה, שהייתה בבעלותה לפני היכרותה עם הנתבע...ב. התובעת תטען כי היא זכאית להשבת הסכום של 65,000 ₪ + ריבית והצמדה מיום 87.**.**..." (סעיף 65 לכתב התביעה – מוצג 4 למוצגי המשיבה), ואילו בפרק הסיכום בכתב התביעה עתרה המשיבה לסעד של חיוב הנתבע "להחזיר לתובעת את כל ההלוואות שנטל ממנה במהלך השנים מכספים שהיו לה לפני היכרותה עמו, ואשר התחייב לגביהם בכתב ו/או בעל פה להשיבם לה...".

ואם נחזור אחורנית לסעיפים 45 ו-46 לכתב תביעתה של המשיבה, נמצא כי בגדרי אלה נקבה המשיבה בסכום בו נמכרה דירתה – 72,500 $, כאשר היא מגוללת במסגרת אותם סעיפים את סיפור המקרה, הרקע לאותה הלוואה, והנסיבות של מכירת דירתה. גם כאן מפאת חשיבות הדברים, ומשום ההשלכות מרחיקות הלכת אותן מייחס המערער לנטען במסגרת כתבי הטענות, מצאתי לצטט את הסעיפים הרלבנטים במלואם:

"45. סמוך לחודש 8/97 הודיע לתובעת הנתבע כי נקלע לחובות לבנק בסך של כ-400,000 ₪, וכי הבנק צפוי לממש את הבית של הצדדים ברחוב ***** ,  *****. הנתבע פנה אל התובעת בבקשה כי תמכור את דירתה, שהייתה אז בבעלותה המלאה הבלעדית, ברחוב ***** ** **** , ****, ואשר הייתה רכושה היחידי והאחרון שנצבר לזכותה קודם לחיים המשותפים.

46. כמובן שהתובעת נאלצה להסכים לבקשתו זו, מאחר והנתבע הצליח לטעת בתובעת את החשש כי הם יזרקו לרחוב באם לא יכסו את החוב. וכך הדירה הנ"ל נמכרה בסך של 72,500 $ כשהנתבע מנהל את המכירה, קובע במקומה את המחיר, את אופן התשלום וכיו"ב. כמובן, שמלוא סכום זה הועבר לחשבון הבנק אשר נוהל אז על שם הנתבע בבנק ה*****, סניף *** ****.

מצורף  מסמך בכתב ידו של הנתבע, במסגרתו התחייב הנתבע להשיב לידי התובעת דירה כמו שהתובעת מכרה, מסומן באות יב'. צילום צ'ק בגין חלק מסכום תמורת הדירה, השייך לרוכש או אשר מולא על ידי הנתבע עצמו, מסומן באות יג'.

פרוטוקול מסירת החזקה, שאף הוא כתוב בכתב ידו של הנתבע מסומן באות יד'. לא מיותר לציין כי התובעת כלל לא נכחה במסירת החזקה, כמו גם ביתר ההליכים במסגרת המכירה. וזאת למעט, כאשר נדרשו חתימותיה."

1. אומנם במסגרת סיכומיה נקבה המשיבה לראשונה בסכומים קצובים המהווים את קרן ההלוואות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. עם זאת אין הדבר משנה מן העובדה כי בכתב התביעה עתרה המשיבה להחזר של ההלוואות, תוך ציון סכום הקרן, וביקשה להוסיף עליהן הפרשי הצמדה וריבית, כאשר בסיכומיה ערכה חישוב מדויק למלוא הסכומים לאחר אותן תוספות.

1. גם אם היה על המשיבה לשלם אגרה המתאימה לתובענה כספית ולא לתובענה לסעד הצהרתי, לא ניתן כעת, להתעלם מההתדיינות הארוכה שהתקיימה לפני בית משפט קמא, במסגרתה נערך בירור מקיף ביחס לזכויות הצדדים, קיומו או העדרו של שיתוף ביחס לנכסים שונים, וכן הכרעה בכלל ההלוואות הנטענות והסכומים להם זכאי כל צד מהשני. משום כך, לכל היותר, ניתן היה להתנות תוקפו של פסק הדין והחיובים על פיו בתשלום האגרה המתחייבת, כאשר ממילא, על בית משפט קמא היה להוסיף ולחייב את הצד השני, המערער במקרה שלנו, בהשבת כספי האגרה למשיבה.

1. מכל מקום הדרישה לתשלום האגרה, אינה יכולה להשליך על הזכויות הדיוניות של הצדדים, אף אם נעשתה טעות בדבר גובה האגרה אשר שולמה, ומוטב שאי תשלומה לא ישמש כלי בידי הצד השני מכוחו תסולק תביעה כנגדו.

לסוגית האגרה ומעמדה התייחסתי בעבר ברמ"ש 65205-12-15 מ' נ' ב' [לא פורסם] (14.1.2016)  שם ציינתי כי תשלום האגרה נועד בגין שירות שמעניקה המדינה לאזרחיה וככלל עניין לנו בסוגיה שבין המדינה לבין בעל הדין (ראו: בע"מ 1225/16 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (29.5.2016) ) .

ועל הכל, העלאת טענה זו רק בשלב מאוחר זה , במסגרת ערעור, נגועה בחוסר תום לב, מאחר והיה באפשרות המערער להעלותה קודם, בסמוך להגשת התובענה ובתחילת ההתדיינות, ולבקש מבית משפט קמא לחייב את המשיבה בהשלמת סכום האגרה.

ודוק, בכתב ההגנה של המערער נכתב כי "מוכחש כי הנתבע הילווה מידי התובעת סכום של 65,000 ₪ בכלל ו/או לצורך רכישת הזכויות ב** ****" (סעיף 62.2 לכתב ההגנה, מוצג י"א למוצגי המערער) ללא כל התייחסות לגובה האגרה אותה שילמה המשיבה או אמורה לשלם.

באופן דומה אין כל התייחסות לגובה האגרה אשר שולמה, במסגרת סיכומי המערער שהוגשו לבית משפט קמא (מוצג י"ב למוצגי המערער).

1. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענות המערער בכל הקשור לאגרת תביעת המשיבה ולהרחבת חזית.

הצהרות ההון שהוגשו לרשויות המס

1. כאמור, לטענת המערער, בכל הנוגע להלוואה ע"ס 65,000 ₪ משנת 1987, טעה בית המשפט קמא משהתעלם מהצהרות ההון שהוגשו לרשויות המס, מהן עולה כי אותה הלוואה נרשמה בהצהרת ההון של שנת 1987, אך לא בהצהרת ההון של שנת 1991, ללמדך כי כספי ההלוואה  הוחזרו למשיבה במלואם והיא נפרעה.

1.  מעיון במסמכים אשר הוצגו בפני בית משפט קמא עולה, כי באלה המתייחסים לשנת 1987 מצוינת ההלוואה אותה נתנה המשיבה למערער, ובמסמכים של שנת 1991 לא צוינה אותה ההלוואה.

1. אלא שעיון בדו"ח של שנת 1987 מעלה כי זה הוצג במלואו והוא בן שלושה עמודים המהווים יחדיו "דין וחשבון על רכוש והתחייבויות" (דו"ח אשר נחתם ביום 14.4.1988), המסמכים הקשורים לשנת 1991 לכאורה, מכילים את העמוד הראשון בלבד של דו"ח ה"דין וחשבון על רכוש והתחייבויות" לאותה השנה, ללא שני העמודים הנוספים המודפסים, וכי צורפו שני עמודים שנערכו בכתב יד, שלא במסגרת אותו הדו"ח (מוצגים ד' ו-ה' לתיק המוצגים של המערער).

1. רוצה לומר: ככל  שביקש המערער לערוך השוואה בין הדו"ח של שנת 1987 לבין הדו"ח של שנת 1991, היה באפשרותו לעשות כן רק באמצעות צירוף מלוא הדו"ח מכל אחת מהשנים הללו.

35. מסכים אני עם החלטת בית משפט קמא לפיה לא היה מקום להורות לפקיד שומה חיפה להגיש הצהרות הון של המשיבה, משום שבקשת המערער הוגשה לאחר סיום עדותה של המשיבה (מוצג ו'1 לתיק מוצגי המערער). שהרי עוד בטרם עדותה, ידע המערער כי אין ברשותו מלוא הדו"ח של שנת 1991, וככל שהיה מעוניין בהגשתו, היה עליו להגיש בקשה מתאימה עובר לעדותה בדיון מיום 18.2.08 (הבקשה הוגשה ב-8.9.08). רק בדרך זו ניתן היה לעמת את המשיבה במהלך חקירתה הנגדית באותה הצהרה, ולקבל את התייחסותה המלאה לכך.

1. נזכיר עוד כי במסגרת חקירתה הנגדית, טענה המשיבה כי החתימה המתנוססת על גבי הדפים אותם הגיש המערער ונחזית להיות חתימתה, אינה חתימתה. בתגובה לכך נשאלה האם לקחה את המסמכים לבדיקה אצל מומחה לגרפולוגיה/כתב יד, ועל כך השיבה בשלילה.

בנקודה זו יצוין, אף שבית משפט קמא לא נדרש לסוגיה זו, על מציג המסמך המבקש לייחס לו תוצאות מחייבות מוטל הנטל להוכיח את אמיתות החתימה, כאשר הצד השני מכחישה. כלומר, הנטל להוכחת אמיתות החתימה על המסמך, עמד לפתחו של המערער, ונטל זה לא הורם כאמור.

לאחר שהמשיבה הכחישה את חתימתה על אותם מסמכים, חזר בו בא כוחו של המערער מהגשתם. לעניין זה נכתב בפרוטוקול בית משפט קמא מיום 18.2.2008 כדלקמן: "עו"ד נאמן: אני מבקש להציג את המסמך. לאור דברי ביהמ"ש כי לא ניתן לראות במסמך דבר, אינני מגיש את המסמך" (מוצג 5 למוצגי המשיבה).

מכאן שאין לקבל טענת המערער כי בית משפט קמא סירב לקבל את המסמכים האמורים לתיק.

מפאת חשיבות הדברים, יובא החלק הרלוונטי מחקירת המשיבה  ודברי עוה"ד ביחס להגשת המסמך, כפי שתועדו בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא:

"ש: לגבי ההסכם שעליו חתמתם לגבי היחסים ביניכם, אני מבין שאחד מבתי המשפט נתנו לך אפשרות לבדוק את ההסכם מבחינה גרפולוגית, לאחר שטענת שזו לא חתימתן. לקחת את ההסכם לגרפולוג?

ת: השופטת נתנה לנו הסכמה, אני לא זוכר את המהות, השופטת קבעה שנצרף את זה לסיכומים.

ש: את טוענת שזו לא חתימתך, ערכת בירור גרפולוגי.

ת: אין לי כסף. ביקשתי מהשופטת ארעה והשופטת אישרה שכשנצטרך נוכל לקחת את זה ולהגיש את עדות המומחה. אני מאמינה שאני אעשה את זה.

ש: מה זה דו"ח הרווח וההפסד שאני מציג בפנייך?

ת: אני לא יודעת. אני לא הגשתי את זה, זה לא כתב ידי.

ש: אני מציג בפנייך את נספח 1 לתצהיר הגילוי ושואל האם זו הצהרת הון שהגשת למס הכנסה?

ת: אתה מראה לי דפים ריקים בלי שם ובלי כלום, מודפס "דיון וחשבון והתחייבויות" בלי תאריך, אין מספר על זה, אני לא הגשתי את זה מעולם לא עלה ידי, הוא טוען שהוא הגיש את זה בגילוי המסמכים שלו, אני לא ראיתי את זה.

עו"ד נאמן:

אני מבקש להציג את המסמך. לאור דברי ביהמ"ש כי לא ניתן לראות במסמך דבר, אינני מגיש את המסמך." (עמודים 73-74 לפרוט' בית משפט קמא, מוצג ו' למוצגי המערער).

המערער עתר בערעורו להתיר לו להביא ראיות נוספות, אשר לטענתו, יש בהן כדי לשפוך אור  על המחלוקת ולחזק את טענותיו באשר לאותם דוחות-הצהרות הון. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אמליץ לחברי לדחות בקשה זו, הן משום שלא מדובר בראיה שלא ניתן היה להגישה בזמן אמת, הן משום שהמערער חזר בו מבקשתו להגישה עוד בדיון לפני בית משפט קמא, והן משום שנראה כי אין כל הבדל בין הראיה הנוספת לבין המסמכים אשר הוצגו לעיונו של בית משפט קמא, וגם הפעם ביקש המערער להציג את הצהרת ההון משנת 1987 ואת הצהרת ההון החלקית משנת 1991  (העמוד הראשון ושלושה עמודים נוספים הערוכים בכתב יד).

1. על כן סבורני כי צדק בית משפט קמא בדחותו את טענות המערער לעניין הצהרות ההון, ואת המשמעות שבקש המערער ליחס להן באשר להלוואה על סך 65,000 ₪ משנת 1987.

ההלוואה משנת 1997 ותנאי השבתה

1. כזכור, בנוגע להלוואה משנת 1997 טען המערער, כי המסמך שהוצג על-ידי המשיבה אינו בגדר הסכם הלוואה, כי מעולם לא קיבל את הכספים, כי אין במסמך כל הוראה בדבר חיוב בריבית או הצמדה למדד וכי בית משפט קמא התעלם מחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993 (להלן:"חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות").

למען שלמות התמונה, נוסח המסמך יובא בשלמותו:

"         97.**.**

אני הח"מ פלוני ת.ז. ******** מאשר בזאת

כי מכרת את דירתך ברח' **** ** ****,  ***, 1/2 2 חדרים

עם אפשרות בניה וכל התמורה של מכירת הדירה הזו קיבלתי

ואני מתחייב להחזיר לך בתמורה דירה כמו שנמכרה

והרשום מעלה

                                על החתום

                                פלוני (חתימה)"

1. באשר לטענות המערער ביחס לעצם מתן ההלוואה, התכחשותו לקבלת כספים לרבות גובהם של אותם סכומים וכן הטענה בדבר כפיה ואיום, טענות עליהן חזר בגדרי ערעורו, לא מצאתי כל הצדקה להתערב בממצאי וקביעות בית משפט קמא, משאלה מבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים שהעידו לפניה, ובהקשר זה, בעיקר מעדות בעלי הדין עצמם, זאת לאחר שנתנה את דעתה לכלל הראיות וטענות הצדדים. בל נשכח, כי לנגד עיני בית משפט קמא עמדו למבחן, גרסת המשיבה  וגרסת המערער, והיה עליו להכריע בין שתיהן ולהעדיף האחת על האחרת. אלא שבהערכת מהימנות הצדדים, גרסתם ומשקל הראיות שהציגו לא נפלה כל שגגה ובדין העדיף בית משפט קמא את גרסת המשיבה, משזו נתמכה במסמך בכתב שאין חולק שנערך על ידי המערער ובכתב ידו, וכן בראיות נוספות, שעה שגרסת המערער נמצאה בלתי מהימנה גם משום הטענות העובדתיות הסותרות שהעלה לרבות הודאתו בקבלת הסך של 57,000 $. אומנם המדובר בסכום הנמוך משמעותית מהתמורה שנתקבלה ממכירת דירת המשיבה, אולם, וכשם שציין בית משפט קמא, יש  בכך הודאה בקבלת כספים מהמשיבה ומתוך כספי תמורת מכר דירתה, הודאה הסותרת הכחשתו וכפירתו הגורפת בדבר קבלת כספים ממכירת דירת המשיבה, וכן טענתו בדבר אי התאמה בין מועד עריכת מסמך ההלוואה לבין מועד מכירת הדירה.

כמו כן נזכיר כי בעדותה של המשיבה אשר הייתה מהימנה בעיני בית משפט קמא, נטען כי הדירה נמכרה ביום 1997.**.** ואילו הסכם ההלוואה נושא תאריך 1997.**.** – כלומר הסכם ההלוואה מאוחר למועד מכירת הדירה.

1. באשר לטענת המערער בדבר כפיה ואיום, בעטים נערך המסמך, די להפנות לעובדה כי זו הועלתה לראשונה במהלך ישיבת ההוכחות מיום 5.2.12.

1. כעת אפנה ליתר טענות המערער בקשר לאותה הלוואה ותחילה להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות.

בהתאם לסעיף 2 לאותו חוק "חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב" ותנאי זה מתקיים בענייננו. נכון הוא כי חוזה ההלוואה אינו כולל את כלל הפרטים המצוינים בסעיף 3 לחוק ובין היתר את שיעורי הריבית וההצמדה.  יחד עם זאת סעיף 4 לחוק קובע: "מבלי לגרוע מזכותו של הלווה לסעדים לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, יחולו הוראות סעיפים 12(ב) ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, לפי הענין, אם לא קיים המלווה את חובת הגילוי לפי סעיף 3".

יפים לעניין זה הדברים שנאמרו  בע"א 9348/09 ליבו נכסים והשקעות בע"מ נ' אריאל יהודה לשם [פורסם בנבו] (28.6.2011) שם נקבע כי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב בקביעת שיעור הריבית – בין אם בהתאמתה להוראות סעיפים 5 ו-6 ובין אם בדרך אחרת, וזאת אף במקום בו מדובר בריבית הסכמית. עוד נקבע כי חוזה ההלוואה כפוף למערכת החוזים הכלליים אשר גם מכוחם רשאי בית המשפט, בנסיבות המתאימות, לעדכן את שיעור הריבית שנקבע.

1. אכן הסכם ההלוואה מיום 1997.**.**, או יותר נכון לקרוא לו מסמך ההתחייבות, אינו מציין כי ההלוואה תוחזר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, אך זאת לא בכדי, מאחר והוסכם כי השבת ההלוואה  תהא על ידי מכר דירה אחרת של המערער ששוויה אינו נופל משווי הדירה שמכרה המשיבה. מכאן, סבורני כי אין לראות בהעדר התייחסות להפרשי הצמדה וריבית, הסדר שלילי. אלא שכאמור, המערער לא קיים התחייבותו זו, ומכאן עלתה השאלה כיצד יש לנהוג בנסיבות אלה.

בהיעדר הוראה מפורשת בגוף הסכם ההלוואה, יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים, במצוות סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, ולפרש את אומד דעת הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ונסיבות העניין.

אולם, אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. ככל שנדרשת השלמת פרטים במצוות סעיף 26 לחוק החוזים, ופרטים אלה לא נקבעו בחוזה או על פיו, אלה יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ובאין נוהג מקובל כזה או הוראות חוק דיספוזיטיביות שישלימו את הפרטים, השלמתם תהא על פי עקרון תום הלב.

לסיכום: בבואנו לבחון את שאלת ההצמדה והריבית עלינו לבחון שתי חלופות אפשריות:

האחת, הצדדים הסכימו על מנגנון של הצמדה וריבית או על שלילת מנגנון זה, במסמכים בכתב שהחליפו ביניהם, או כמתחייב על פי פירושו של החוזה, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין.

השנייה, במידה והדבר לא הוסכם בין הצדדים ומנגנון ההצמדה והריבית לא נקבע בחוזה, מדובר בחלל (לקונה) בחוזה. מכאן, שיש להשלים את הפרטים החסרים בהתאם להוראות סעיף 26 לחוק החוזים. בהעדר נוהג קיים או הוראות חוק דיספוזיטיביות שישלמו את הפרטים, יש להשלימו על פי עיקרון תום הלב.

43. כאמור, סבורני כי העדר התייחסות מפורשת בגוף הסכם ההלוואה לתוספת הפרשי הצמדה וריבית אינה בגדר הסדר שלילי, אלא שהצדדים לא נתנו דעתם לעניין זה משהסכימו כי השבת ההלוואה תהא בדרך של הענקת דירה אחרת למשיבה, וכאמור, המערער לא קיים התחייבותו זו.

44. מעבר למסמך ההלוואה, לא הוצגו מסמכים נוספים שקדמו לו, אשר יעידו על כוונת הצדדים ביחס לאותה סוגיה.

מדובר איפוא  בלקונה בחוזה, אותה יש להשלים על פי עיקרון תום הלב, זאת בהעדר נוהג קיים או הוראות חוק דיספוזיטיביות שיכולות לסייע בידינו במקרה זה.

1. על כן סבור אני, כי השלמת החסר על פי עיקרון תום הלב, ועל פי שיקולי צדק ויושר תחייב, כעיקרון, הוספת הפרשי הצמדה וריבית על סכום הקרן, החל ממועד מתן ההלוואה, ובכך להעמיד המשיבה במצב דומה לזה שהיה במועד מתן ההלוואה מבלי לפגוע בערך הכסף, ובשים לב שמדובר בהלוואה. יש לזכור כי התחייבות המערער היתה להעברת דירה שוות ערך לידי המשיבה, ומשזו לא הועברה, אין להסתפק בשערוך הקרן בלבד (הוספת הפרשי הצמדה) על כן צדק בית משפט קמא בכך שחייב את המערער בהחזר ההלוואות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום עריכת הסכמי ההלוואה ולא רק ממועד הגשת כתב התביעה או העלאת הדרישה להשבתה.

1.  לשיטת המערער, המשיבה העלתה טענות סותרות באשר לסכום ההלוואה, עת ציינה כי העבירה למערער את מלוא התמורה שקיבלה ממכירת דירתה, בעוד שמסמך ההלוואה הינו ממועד המוקדם למועד שבו התקבלה התמורה כולה.

כמו כן נטען כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי העבירה בפועל כספים לטובת המערער.

לחילופין, נטען כי היה על בית משפט קמא לנכות את הסכום אותו שילם המערער למשיבה לצורך רכישת רכב עבורה.

1. אלא שהמשיבה לא העלתה טענות עובדתיות סותרות, בדומה למערער, ובמסגרת מסמך ההלוואה משנת 1997, המערער ציין כי קיבל מלוא כספי התמורה ממכירת דירת המשיבה.

1.  באופן דומה סבורני כי צדק בית משפט קמא כשלא קיזז את כספי רכישת הרכב מכספי החזר ההלוואה, שכן אין כל אזכור בהסכם ההלוואה לאישור קיזוז סכומים ששולמו למשיבה, ככל ששולמו. בנוסף, ועל כך עמד גם בית משפט קמא, כי טענת המערער לפיה המשיבה השתמשה בכספים שנתקבלו ממכירת הדירה לצורך רכישת הרכב, סותרת את הטענה שהעלה המערער בכתב הגנתו לפיה המשיבה רכשה רכב באמצעות הלוואה אותה נטלה מהבנק.

כמו כן בית משפט קמא קיבל את עדות המשיבה שהייתה מהימנה בעיניו לפיה המכונית לא נרכשה מכספי תמורת מכירת הדירה, אלא שנתקבלה  כמתנת יום הולדת.

סופו של דבר ,אין זה משנה, אם המכונית נרכשה בתור מתנת יום הולדת או לאחר שהמשיבה נטלה הלוואה מהבנק. ,כך או כך אין כל הצדקה לנכות את כספי רכישת המכונית מתוך הכספים שעל המערער להשיב בגין ההלוואה.

שיהוי

1. בית משפט קמא ציין את המבחנים שנקבעו בפסיקה שלאורם ראוי לדחות תובענה מחמת השתהות בהגשתה והם: א. כאשר השיהוי כמוהו כזניחת התביעה ב. כאשר מצב הנתבע הורע עקב השיהוי בהגשת התביעה. ג. כאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הנתבע להוכיח טענותיו כנגד התביעה (ע"א 656/79 גרינפלד נ' קרישן, פ"ד ל"ו (2) 309 [פורסם בנבו] (30.3.1982)).

כמו כן, מורה ההלכה, כי גם כאשר מתקיימים המבחנים האמורים, עדיין עומד לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השיהוי במקרה הספציפי שלפניו (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים [פורסם בנבו] (21.7.2007). עוד נפסק, כי נטל ההוכחה מוטל על הטוען לשיהוי (ע"א 2950/07 סולימאן נ' מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] (26.10.2009)).

ואכן, צדק בית משפט קמא משקבע, כי לא עלה בידי המערער לבסס טיעונים, עובדתיים או משפטיים, שיצדיקו קבלת הטענה בדבר שיהוי. לא הוכח כי המשיבה זנחה את תביעתה וממילא, לא ניתן לזקוף לחובתה את תקופת הזוגיות במהלכה לא בקשה מהמערער לקיים התחייבויותיו, וכי השיהוי אמור להימדד ממועד הפירוד והגשת הבקשה לצו הגנה, שבסמוך לה הגישה המשיבה את תביעתה.

במילים אחרות, אין לומר כי כל עוד נמשכה מערכת היחסים הזוגית הקרובה בין המערער לבין המשיבה, ולא חל פירוד בין הצדדים, אי עמידת המשיבה על זכותה לקבל החזר בגין הלוואות מלמדת על ויתור על הזכות,  בייחוד כאשר בהסכמי ההלוואה לא נקבע מועד לפירעון ההלוואות ואלו מנוסחות בלשון עתיד – התחייבות עתידית להחזיר את הכספים שניתנו בשנת 1987 או להחזיר דירה ששוויה דומה לתמורת הדירה שנמכרה על-ידי המשיבה בשנת 1997.

התיישנות

1. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא עת דחה את טענותיו בדבר התיישנות תביעת המשיבה על פי הסכמי ההלוואה.

אלא שבדין דחה בית משפט קמא טענה זו, משלא הועלתה לפניו בהזדמנות הראשונה.

בעיקרי הטיעון מטעם המערער (סע' 15) הוא מאשר כי לראשונה טען להתיישנות רק במסגרת הסיכומים. אלא שלשיטת המערער, רק באותו מועד נתאפשר לו לטעון להתיישנות מאחר משנקבה המשיבה, לראשונה, בסכומי ההלוואות במסגרת סיכומיה.

גם כאן, המערער אינו מציג את העובדות בשלמותן. בחינה של כתב תביעתה של המשיבה מעלה, ועל כך התעכבתי קודם (ראה סעיף 26), כי זה מציין במפורש את סכום ההלוואה הראשונה ע"ס 65,000 ₪ ואילו ביחס להלוואה השניה, צוין הסכום בו נמכרה הדירה – 72,500 $ וכאמור, התחייבות המערער היתה להעברת דירה שוות ערך לידי המשיבה, ולא על דרך פירעון ההלוואה באמצעות תשלום סכום כזה או אחר. בל נשכח כי בגדרי כתב תביעתה (סע'  45, 46 ו-56) הפנתה המשיבה למסמכי ההלוואות-ההתחייבות אותם צירפה לכתב טענותיה כנספחים יא' ו-יב'. בנסיבות דנן, על המערער היה לטעון עוד בגדרי כתב הגנתו, להתיישנות התביעה בקשר לשתי ההלוואות. כידוע, הלכה מושרשת היא כי אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען אותה הנתבע בהזדמנות הראשונה, לכל המאוחר בכתב טענותיו, כמתחייב על פי סעיף 3 לחוק ההתיישנות ובמקרה שלנו, בכתב הגנתו של המערער (ראו למשל ע"א 9245/99 וינברג נ' אריאן פ"ד נח(4) 784, 785).

1. ממשיך וטוען המערער כי בית משפט קמא שגה בפרשנותו את סעיף 13 לחוק ההתיישנות מאחר והחוק קובע במפורש כי  "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה". על כן ולשיטת המערער, אותו סייג  לא חל על ידועים בציבור.

לא מצאתי כל הצדקה להתעכב על טיעון זה, נוכח הנמקתו הראשונה של בית משפט קמא. גם אם שגה בית משפט קמא בהחלת אותו סייג על פי סעיף 13 לחוק ההתיישנות, וכי זה עוסק בבני זוג נשואים בלבד, לא היה בדבר כדי לשנות מאותה הכרעה לפיה דין הטענה דחייה, משלא הועלתה בהזדמנות הראשונה.

דמי שימוש

1. באשר לדרישת המערער לחייב את המשיבה בדמי שימוש ראויים, סבור אני, בדומה לעמדת בית משפט קמא, כי דרישה כזו ניתן לברר במסגרת תביעה נפרדת לשכר דירה ראוי, וכי משלא

הוגשה תביעה שכזו, ולמצער, המערער לא ביקש לתקן תביעתו ולהוסיף סעד כספי זה  ולא הובאו ראיות לעניין גובה דמי השימוש, לא היה מקום להידרש לסוגיה זו.

טעם נוסף לכך נעוץ בעובדה, כי המערער לא עתר למינוי מומחה מטעם בית המשפט אשר יבחן את גובה דמי השימוש הראויים, ומלבד משאלת לבו לחיוב המשיבה (שהועלתה כדרישה במסגרת תצהיר עדותו הראשית), לא הניח לפני בית משפט קמא נתונים הכרחיים לשם קביעת גובהם.

1. המערער טען כי בית משפט קמא התעלם מהראיות שהוצגו בפניו לפיהן המשיבה חדלה בפועל מלהחזיק בנכס והזניחה אותו, אף שטענה כי עודנה מתגוררת בו . לשיטת המערער, טענות אלה נועדו לשם מניעת מימוש הנכס והיה בהן כדי למנוע צמצום נזקיו. סבורני כי עסקינן באותן טענות שהועלו קודם בתמ"ש 33597/04 שם טען המערער לנזקים בגין עיקול הקוטג'ים, וכפי שציין בסיכומיו "הנתבעת שהטילה עיקולים על נכסי הנתבע מנעה מכירת הנכסים והחזרת התמורה לסילוק הלוואות ובכך גרמה נזקים לנתבע. הסכום המתוקן כמפורט בכתב התביעה המתוקן 235125 ₪ כשלכך יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה..." .

בית משפט קמא ציין עוד בתחילת פסק דינו, כי התביעה באותו תיק (תמ"ש 33597/04) נמחקה בהתאם להחלטתו מיום 3.4.2011 תוך חיוב המערער בהוצאות. משכך, נכון נהג בית משפט קמא כאשר לא דן בפסק דינו בטענותיו אלו של המערער או בבקשתו לביטול חיובו בהוצאות משפט בגין מחיקת תביעתו בתיק האמור כאשר ממועד החלטת המחיקה חלפו למעלה מ-4 שנים.

כמו כן לא ברור הכיצד המערער טוען בערעורו כי יש לחייב המשיבה בתשלום עבור דמי שימוש ראויים בנכס וקביעת תקופת פינוי קצרה יותר משישה חודשים, ובאותה נשימה טוען כי המשיבה אינה מתגוררת כלל בנכס וכי בכך גורמת להזנחת הנכס.

בעניין אחרון זה, מן הראוי להעמיד דברים על דיוקם; המשיבה המשיכה להתגורר בשטח של כ-40 מ"ר מתוך הנכס ששטחו הכולל כ-300 מ"ר, כאשר עוד ב-12.6.06 נקבע כי עליה לשאת בהוצאות אותו חלק, וכי לא תישא בהוצאות חלקים אחרים-שתי היחידות הנוספות.

תשלומי המשכנתא בגין הבית ב*****

1. טענת המערער לפיה שגה בית משפט קמא משלא חייב את המשיבה בחלק יחסי בהוצאות המשכנתא בגין הבית שב ***** אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענתו כי אין למשיבה כל זכויות בבית זה.

בעניין זה הגיש המערער כנגד המשיבה תביעה לסילוק יד מהנכס מאחר וטען כי אין לה זכויות קנייניות. תביעתו לסילוק יד התקבלה על ידי בית משפט קמא, ועל כן אין המערער יכול לטעון עוד כי יש לחייב המשיבה בגין תשלומי משכנתא עבור נכס שאינו שלה.  

ההלוואה בסך 14,000 ₪

1.  המערער טען כי הוא זכאי להחזר הלוואה אותה נתן למשיבה, שלהבטחתה מסרה המשיבה בידי המערער שיק ביטחון מחשבונה על סך 14,000 ₪.

בית משפט קמא  קיבל את טענות המשיבה לפיהן לא הוכחה התביעה והורה על דחייתה לאחר שציין שהוכח כי המערער היה מיופה כוח בחשבון ממנו נמשך שיק הביטחון וביצע בו פעולות חשבונאיות רבות, אף ללא ידיעת המשיבה.

בתמ"ש 33594/04 (מוצג י' לתיק מוצגי המערער) נטען כדלקמן :"מהלך שנת 1997 או בסמוך לה, הלווה התובע לנתבעת סך של 14,000 ₪. להבטחת החזר ההלוואה, נתנה הנתבעת בידי התובע המחאת ביטחון אותה ביקשה כי לא יציג במועד פרעונה (27.06.1997)".

1. על סוגי שטרי ביטחון נאמר בע"א  1794/09 אלומיניום החזקות (א.ה.) בע"מ נ' דוד אפל [פורסם בנבו] (4.7.2010) : "גם כאשר בשטר ביטחון עסקינן, יש להבחין בין סוגים שונים של שטרי ביטחון, וניתן לסווג את שטרי הביטחון לשלושה סוגים עיקריים: האחד – שטר שניתן להבטחת תשלום שוטף, לדוגמה, ביחסי ספק-לקוח, שאם נצטבר חוב שאינו נפרע, רשאי הספק להגיש את השטר לפירעון...סוג זה של שטר בטחון מקל על האוחז את נטל הראיה במקרה של הפרת עסקת היסוד...השני- שטר שניתן כמשכון לכל דבר ועניין. כדוגמה לכך, שיקים שמפקיד הלקוח בבנק כבטוחה למתן אשראי. דהיינו, הלקוח משעבד לבנק נכס ממנו ייפרע אם הלקוח לא יסלק את האשראי, והנכס המשועבד הוא הזכות השטרית של הלקוח כלפי צד שלישי מושך השיק...השלישי – שטר שניתן על תנאי שרק בהתקיימו ניתן לממשו. במקרה כאמור, עושה השטר מעביר את השטר לנפרע ומתנה את סיחורו או את הזכות להגיש תביעה על פיו בהתרחשותו של אירוע מסוים (תנאי מתלה) או מסכים כי הזכות לסחר את השטר או לתבוע את פירעונו תחדל אם יתקיים אירועים מסוים (תנאי מפסיק)...".

אלא שהמערער לא הציג מסמך חיצוני לשטר – הסכם ההלוואה הנטענת, ולא הוכיח כי אכן ניתנה הלוואה כזו.

במילים אחרות, עצם העברת המחאת הביטחון שלא הוצגה מעולם לפירעון, אינה יכולה להוכיח כי היא ניתנה בקשר להלוואה בסך 14,000 ₪, ולא למטרה אחרת. ודוק: תביעת המערער אינה שטרית, והשיק הוצג כראיה התומכת בטענתו בדבר הלוואה על הסכום האמור.

כמו כן, העובדה שלמערער היה ייפוי כוח בחשבונה של המשיבה, בצירוף העובדה שהצדדים ניהלו משק בית משותף למשך מספר שנים (הגם שלא התקיימה ביניהם כוונת שיתוף), מקשות באופן משמעותי על קבלת טענת המערער.

מיטלטלין

1.  המערער מלין על כך שבית משפט קמא דחה את התביעה הנוגעת למיטלטלין תוך קביעה כי לא הוכחה.

 אולם בית משפט קמא לא דחה את התביעה, אלא דחה רק את הסעד של החזר ההלוואה בסך 14,000 ₪ שנתבקש במסגרת התביעה הרכושית.

מסכים אני עם עמדת בית משפט קמא לפיה נוכח הקביעה כי הצדדים היו ידועים בציבור וכי משהתגוררו יחד בבית ב***** משך כ-9 שנים, יש לאזן את כל המיטלטלין שנצברו על ידי הצדדים בתקופת החיים המשותפת. על כן ובהעדר אפשרות מעשית להעריך כיום את שווי המיטלטלין (הקבלות אותן צירפה המשיבה המעידות על רכישת המיטלטלין טובות ליום רכישתם ולא ליום עריכת האיזון) ולאור משך הזמן שחלף, ההערכה תהא על דרך של אומדנה ובהסתמך על ניסיונו השיפוטי וניסיון החיים של בית המשפט.

משכך הערכת בית משפט קמא את חלקו של המערער במיטלטלין בבית ב*****והעמדתו על 30,000 ₪, אשר יקוזזו מהתשלומים בהם הוא חויב במסגרת פסק הדין, ראויה ונכונה.

 כמו כן אני מסכים עם קביעת בית משפט קמא לפיה המשיבה תיקח עמה את המיטלטלין המצויים בבית ב***** בעת פינוי החלק בו מתגוררת, למעט הפרטים האישיים של המערער אשר יוותרו בבית.

חיוב המערער בהוצאות משפט בסך 30,000 ₪

1. כידוע, פסיקת הוצאות מסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, הרשאית להחליט אם לחייב בעל דין בהוצאות משפט, לקבוע גובהם, ולחייב בעל דין שהאריך את הדיון שלא לצורך (תקנה 511, 512 (ב) ו-514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-,  1984; ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס (1) 391, 395 (2005); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 745, מהדורה עשירית). רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה המבררת בפסיקת הוצאות, ולא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים. למעלה מן הצורך אומר, כי בית משפט קמא הקדיש פרק נרחב לסוגיה זו בגדרו סקר התנהלות המערער ולא חסך את שבט ביקורתו מהמערער.

לטענת המערער, בית משפט קמא התעלם מהתנהלות באת כוחה של המשיבה והמשיבה בעצמה, ולא חייבה בהוצאות לאור ניסיונותיה להביא לדחיית הקץ בכל הנוגע למתן הכרעה סופית.

אלא שטענה זו של המערער מתעלמת מכך שהיה זה דווקא הוא אשר הכחיש את הקשר הזוגי, ובכך גרם לניהול הליך הוכחות ממושך והאריך את ההליכים שלא לצורך.

בנוסף, בית משפט קמא ציין, כי תשובותיו של המערער במהלך החקירה הנגדית היו מתחכמות ומתחמקות, והקשו על גילוי האמת. זאת בנוסף לטענות העובדתיות הסותרות שהעלה.

סוף דבר:

1. לאור האמור לעיל, אציע לחברי  לדחות את הערעור במלואו תוך חיוב המערער בהוצאות המשיבה בסך 8,000 ₪.

השופט חננאל שרעבי:

אני מסכים.

השופטת אספרנצה אלון:

אני מסכימה.

הוחלט לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 8,000 ₪. ככל שהופקד ערבון תעביר המזכירות סכום של עד 8,000 ₪ מתוכו לידי בא כח המשיבה, עבור המשיבה, ובגין ההוצאות שפסקנו לטובתה.

ככל שתיוותר יתרה מהערבון, המזכירות תחזירה לידי בא כח המערער, עבור המערער.

מותר לפרסום ללא שמות הצדדים ובהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ז' בכסלו תשע"ט, 15/11/2018, בהיעדר הצדדים.