ע"א
בית המשפט העליון
|
9344-04
10/09/2004
|
בפני השופטים:
1. כבוד השופטת מ' נאור
2. כבוד השופט א' רובינשטיין
3. כבוד השופט ס' ג'ובראן
|
| - נגד - |
המבקש :
ד"ר דניאל אנגל
עו"ד גולדנברג איל
|
המשיבה :
עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ
עו"ד זאב שרף
עו"ד שרון בן-חיים
עו"ד יונתן לב
|
|
פסק דין
השופטת מ' נאור:
פסק הדין בערעור
1. המבקש (יחד עם שנים נוספים, ולהלן ביחד: המערערים) הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה על הסף בקשה לאישור תובענה יצוגית מכח חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 ומכח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כיוון שעילת התובענה התיישנה. במועד שנקבע לשמיעת הערעור, ביום 21.11.2005, ניתן בבית משפט זה פסק הדין בערעור וזו לשונו:
"בעצת בית המשפט, לאור הפסיקה בעניין תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולאור פסק-הדין ברע"א 2616/03 ישראכרט בע"מ נ' רייס (טרם פורסם), חזרו בהם המערערים מערעורם, ואילו המשיבה ויתרה על ההוצאות שנפסקו לטובתה בערכאה הראשונה. הערעור נמחק כאמור. אין צו להוצאות בערכאתינו".
הבקשה לביטול פסק הדין בערעור
2. למעלה מחודשיים לאחר מתן פסק הדין בערעור (ביום 29.1.2006) הגיש המבקש בקשה שכותרתה "בקשה בכתב – תובענה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד" (להלן: הבקשה). המזכירות סיווגה את הבקשה כבקשה במסגרת תיק הערעור. בבקשה נתבקש בית המשפט להורות על "ביטולו של הסכם הפשרה שקיבל ביום 21 נובמבר 2005 תוקף של פס"ד בע"א 9344/04... וכן להורות על החזרת התיק בע"א 9344/04 למסלול הדיוני".
טענות הצדדים
3. לטענת המבקש, ביטולו של פסק הדין בערעור (ובלשון הבקשה – ביטולו של "הסכם הפשרה") מתחייב "עקב פגם שנפל בהתקשרות מחמת שההסכמה ניתנה עקב טעות (אי ידיעה על כך שבתוך זמן קצר ביותר ישתנה המצב המשפטי)". לטענתו, הבקשה לאישור התובענה היצוגית לא הוגשה כלל על פי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, מאחר וחוק זה, בנוסחו עת הוגשה הבקשה לאישור התובענה היצוגית, לא אפשר הגשת תובענות יצוגיות בעילה של הטעיה שנולדה לאחר מועד ההתקשרות בעסקה, שהיא העילה שביסוד התובענה היצוגית בענייננו. ואולם שלושה שבועות לאחר שניתן פסק הדין בערעור תוקן חוק הגנת הצרכן באופן המאפשר הגשת תביעה גם בעילה שנולדה לאחר מועד ההתקשרות בעסקה (סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 18), התשס"ו-2005, להלן: חוק התיקון, התקבל בכנסת ביום 13.12.2005 ופורסם ביום 22.12.2005). הוראת המעבר לחוק התיקון קובעת כי חוק התיקון יחול על "תובענה, תובענה ייצוגית או בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, שהוגשה לפני תחילתו של חוק זה בשל הטעיה, ובלבד שטרם ניתן בה פסק דין סופי" (סעיף 2(א) לחוק התיקון). על כן טען המבקש, כי המצב המשפטי-חקיקתי שהיה הבסיס להסכמת הצדדים השתנה באופן "ששמט את הקרקע תחת הבסיס להסכמה זו", שהרי לדידו "אין ולא יכול להיות ספק שלו עובדה זו היתה ידועה במועד הדיון... לא היתה ניתנת ההסכמה שניתנה" (סעיף 20 לבקשה). או-אז, כך סבור המבקש, היה הערעור עדיין תלוי ועומד בעת חקיקת חוק התיקון, והוא היה רשאי לתקן את התובענה ולהוסיף לה עילה חדשה. המבקש הדגיש כי "הטעות בה עסקינן היא אי-הידיעה כי על המדוכה עומדת הצ"ח" (סעיף 29 לבקשה). כמו כן טען המבקש, בשולי בקשתו, כי המשיבה הפֵרה הפַרה יסודית את "הסכם הפשרה" שמונח בבסיסו של פסק הדין. לטענתו, אף בחלוף 70 ימים לאחר מתן פסק הדין בערעור, עדיין לא השיבה לו את ההוצאות שנפסקו לטובתה בבית המשפט המחוזי, וכי גם מטעם זה יש לבטל את פסק הדין בערעור.
4. לטענת המשיבה, פסק הדין בערעור הוא סופי ואיננו ניתן לביטול, אף אם רואים בו פסק דין בהסכמה. לגישתה, פגיעה בסופיות פסק דין בהסכמה בשל עובדות או נסיבות חדשות תתאפשר רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל, שאינם מתקיימים בענייננו. בעת מתן פסק הדין בערעור לא היה ידוע כי חוק התיקון אכן יצלח את הליכי החקיקה ויכנס לתוקף, וידיעה זו התקיימה רק לאחר מתן פסק הדין בערעור. על כן הטעות הנטענת בענייננו היא טעות לגבי העתיד, והיא אינה בגדר טעות המצדיקה ביטול הסכם, לא כל שכן, פסק דין בהסכמה. אשר לטענת אי-תשלום ההוצאות במועד טענה המשיבה, כי אין מדובר כלל בהפרה יסודית של ההסכם, וכי המחאה מתאימה שנשלחה למבקש (ביום 9.2.2006) הושבה על ידו ולא נפדתה. במכתב ששלחה המשיבה לבא-כוח המבקש (ביום 22.2.2006) הודיעה המשיבה למבקש כי "ההמחאה... בגין החזר ההוצאות שנפסקו לטובת מרשתי בערכאה הראשונה – ואשר מרשך סירב לקבלה – מצויה אצל מרשתי, ומרשיך מוזמנים לקבל את ההמחאה לידיהם בכל עת". לסיום ציינה המשיבה, "למעלה מן הדרוש" כי יש פגם בכך שרק אחד מבין שלושת המערערים בחר להגיש את הבקשה.
דיון