הנשיא (בדימ') א' גרוניס:
1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' אורנשטיין) בפש"ר 3777-07-11 מיום 28.2.2013.
2. רד רוק הולדינגס (להלן – הולדינגס) ורד רוק קומודיטיס (להלן – קומודיטיס) הן חברות אמריקאיות, שנוסדו במדינת דלאוור שבארצות הברית (להלן – החברות). קומודיטיס (המשיבה 2) נמצאת בהליכי פירוק בישראל ונתמנה לה מפרק. המערער הוא בעל מניות ודירקטור בשתי החברות, ומהחומר שבפנינו עולה כי הוא אף בעל שליטה בשתי החברות. ביום 1.1.2012 נתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לפשיטת רגל (כבוד השופט א' אורנשטיין), לבקשת נושה של המערער, צו כינוס לנכסיו של המערער. בית המשפט אף מינה את עו"ד אורי חורש (המשיב 1) כמנהל מיוחד לנכסיו (להלן – המנהל המיוחד).
3. משנת 1999 מנהלות החברות הליך משפטי בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"א 131-09-07) נגד בנק איגוד לישראל בע"מ (המשיב 3), ונגד חברת הנאמנות של הבנק (המשיבה 4). מדובר בתובענה כספית שסכומה מיליונים רבים. ההליך מנוהל על ידי הולדינגס, כאשר בין החברות הוסכם כי קומודיטיס תקבל 60% מהכספים שיתקבלו בהליך והולדינגס תקבל את הכספים הנותרים. לעניין הסכמה זו פעלה קומודוטיס באמצעות מפרקה. בשנת 2012 הגיעו החברות והמשיבים 4-3 להסדר גישור שבו הסכימו המשיבים 4-3 לשלם לחברות פיצוי כספי בסכום שבין 200,000 ש"ח ל-1,200,000 ש"ח, כפי שיקבע בית המשפט. על פי הסדר הגישור, סכום הפיצוי יועבר ישירות לרעייתו של המערער. בהסדר הגישור צוין במפורש כי כספי הפיצוי מיועדים למימון הוצאותיו הרפואיות של המערער. יצוין, כי מצבו הרפואי של המערער הינו קשה. המערער הוא אף זה שחתם על הסדר הגישור בשם החברות. ביום 3.6.2012 קבע בית המשפט שדן בתביעתן של החברות (כבוד השופטת ה' עובדיה) כי הסדר הגישור טעון אישורו של בית המשפט של פשיטת הרגל.
4. בפני בית המשפט של פשיטת הרגל עמדו שלוש בקשות. הבקשה הראשונה הוגשה על ידי המערער והחברות ובה התבקש בית המשפט לאשר את הסדר הגישור. הבקשה השנייה הוגשה על ידי המנהל המיוחד ולפיה התבקש בית המשפט להורות למשיבים 4-3 להעביר לקופת פשיטת הרגל את כל הכספים אותם הם עתידים לשלם במסגרת הסדר הגישור עם החברות. המנהל המיוחד טען כי המערער עושה שימוש בהסדר הגישור כדי להבריח כספים מקופת פשיטת הרגל ומנושיו. המנהל המיוחד גרס כי מכיוון שכספי הסדר הגישור, שישולמו לפיו לאישתו של המערער, יועדו לשימושו הפרטי של המערער, יש להעביר כספים אלה ישירות לקופת פשיטת הרגל. בקשה נוספת של המנהל המיוחד הייתה כי אגרות וערובה ששולמו והופקדו בהליך בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד יועברו אף הם לקופת פשיטת הרגל. יוער, כי לפי הסדר הגישור, כספים אלה היו אמורים להיות משולמים לפרקליטיהן של החברות. מדובר בפרקליטים שפעלו בתיאום עם המערער. למען שלמות התמונה נציין, כי אמו של המערער ביקשה להצטרף להליך בבית המשפט של פשיטת הרגל. לטענתה, היא זו שמימנה את אגרות המשפט ואת הערובה להוצאות שהופקדה בהליך.
5. ביום 28.2.2013 נתן בית המשפט של פשיטת הרגל החלטה בעניין הבקשות האמורות (כבוד השופט א' אורנשטיין), היא ההחלטה לגביה הוגש הערעור. ראשית, בחן בית המשפט מיהו הגורם המוסמך לפעול בשם החברות. בית המשפט ציין כי לא הוגשה בפניו כל אסמכתה לכך שהמערער הוא בעל הזכויות בהולדינגס (היא החברה שניהלה את התביעה בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד לפי ההסדר בין החברות). עם זאת, הוסיף בית המשפט כי מאישורים שהוגשו במסגרת הסדר הגישור ומכך שהמערער הוא זה שפעל בשם החברות במשך שנים רבות ואף דאג למימון הוצאות התביעה, עולה כי הוא הוסמך לפעול בשמן ומטעמן. בית המשפט קבע, כי על המנהל המיוחד לוודא מהן זכויותיו של המערער בהולדינגס, וכי ככל שיתברר כי המערער הוא אכן בעל הזכויות בהולדינגס והמוסמך לפעול בשמה, יוקנו זכויותיו של המערער למנהל המיוחד. בית המשפט אף קבע כי אם יימצא כי אכן המערער הוא בעל הזכויות בהולדינגס, ייתן בית המשפט הוראות למנהל המיוחד כיצד לפעול בשם החברות בתביעתן נגד המשיבים 4-3, זאת בהתאם לבקשות שיוגשו על ידו. לעניין הסדר הגישור ציין בית המשפט כי אין הוא יכול לאשרו במתכונתו הנוכחית. כלומר, בית המשפט דחה את הבקשה לאישור הסדר הגישור. זאת, ראשית, מפני שהסדר הגישור עומד בניגוד מפורש להסדר שנעשה בין החברות בנוגע לחלוקת הכספים שיתקבלו בתביעה (נזכיר, כי לעניין אותו הסדר פעל המפרק של קומודיטיס מטעמה); ושנית, מפני שהכספים המיועדים למערער (באמצעות אישתו), במסגרת הסדר הגישור, שייכים לקופת פשיטת הרגל ולא למערער. על החלטה זו של בית המשפט הוגש הערעור דנא.
6. מן החומר שהוגש על ידי בעלי הדין עולה שאירעו התפתחויות נוספות לאחר שבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נתן את החלטתו ביום 28.2.2013, היא ההחלטה שלגביה מופנה הערעור. מאחר שבעלי הדין ראו לנכון להתייחס לאותן התפתחויות מאוחרות, לא ראינו מניעה להזכירן. בתאריך כלשהו לקראת סוף שנת 2013 הושג הסדר חדש בין החברות לבין המשיבים 4-3 לגבי ההליך בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (להלן – ההסדר החדש). לעניין הסדר זה פעל המנהל המיוחד בשמן של החברות. על פי ההסדר החדש ישלמו המשיבים 4-3 סכום של 500,000 ש"ח למנהל המיוחד והסכום יוחזק בנאמנות בקופת פשיטת הרגל עד להכרעתו של בית משפט זה בערעור זה. ההסדר יביא לסיומה של התובענה שהגישו החברות. על פי ההסדר החדש יחולק הסכום של 500,000 ש"ח בדרך הבאה: 40% להולדינגס ו-60% לקומודיטיס. נראה שכוונת הצדדים הייתה שאותם 40% יגיעו לקופת פשיטת הרגל. כמו כן, נקבעו בהסדר החדש הוראות באשר להחזר האגרה ששולמה עם הגשת התובענה ולהחזר הסכום שהופקד כערובה להוצאות. תוקפו של ההסדר הותנה בכך שבית משפט זה ידחה את הערעור דנא. מן הסיכומים שהגישו המשיבים 4-3 עולה כי הן בית המשפט של פשיטת הרגל (שהוא גם בית המשפט של פירוק לגבי קומודיטיס), והן בית המשפט שדן בתובענה של החברות, אישרו את ההסדר החדש (שכאמור כפוף לדחיית הערעור שבפנינו).
7. בכתב הערעור המתוקן ובסיכומים שהגיש המערער, המייצג את עצמו, הוא העלה טענות נגד פסק הדין ששימש בסיס להליכי פשיטת הרגל וכן נגד צו הכינוס שניתן עליו. כמו כן, טוען המערער כי המנהל המיוחד לא היה רשאי לפעול בשם החברות. בעלי הדין האחרים עומדים מאחורי החלטתו של בית המשפט המחוזי.
8. כאמור, בפני בית המשפט של פשיטת הרגל עמדו מספר בקשות. הבקשה העיקרית הייתה לאשר את הסדר הגישור שעל פיו היו אמורים המשיבים 4-3 לשלם סכום כסף לאישתו של המערער, וזאת על מנת לממן את הוצאותיו הרפואיות. הבקשה לאישור ההסדר, נדחתה על ידי בית המשפט. במסגרת הערעור שבפנינו, אין המערער משיג על דחייתה של הבקשה. את טענותיו הוא הקדיש, כאמור, לפסק הדין המקורי ולצו הכינוס, ולקביעה כי המנהל המיוחד רשאי לפעול תחת המערער בשם החברות. המערער השלים עם התוצאה שבהחלטת בית המשפט המחוזי, לדחות את הבקשה לאישור ההסדר. לאור זאת, ספק אם עמדה למערער זכות להשיג על ההחלטה בפני ערכאת הערעור (ע"א 140/56 מוגרבי נ' ורדימון, פ"ד יא 1242 (1957) ורבים אחרים). ספק נוסף הוא האם עמדה למערער זכות ערעור, או שמא היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור. לעניין זה נציין כי כללי הערעור לגבי החלטות בפשיטת רגל שונים מן הכללים הרגילים הנוהגים בתחום האזרחי. כידוע, בכלל המשפט האזרחי מוכרת, לעניין ערעור בזכות או ברשות, ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת". ההבחנה בין אלה נעשית על פי התשובה לשאלה האם התיק "נסגר" (י' זוסמן,סדרי הדין האזרחי 757-755 (מהדורה 7, 1995)). לעומת זאת, סעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, מקנה זכות ערעור למי שנפגע מ"צו בפשיטת רגל" (בכל הנוגע לכללי הערעור בפשיטת רגל, ראו רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי (26.10.2011)). במקרה דנא סוגיית הערעור מורכבת אף יותר משום שייתכן ובית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו פעל במקרה הנדון גם כבית משפט לפירוק, שהרי העניינים שנדונו בפניו מתייחסים אף לקומודיטיס. בכל הנוגע לערעור בענייני פירוק חברות חלים הכללים המקובלים בתחום האזרחי (סעיף 291 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ד-1983). נראה שקשה לראות בהחלטה שניתנה משום "צו בפשיטת רגל". כמו כן, כפי שצוין, בית המשפט לא הכריע סופית ולא "סגר" את התיק בו עלתה השאלה האם רשאי המנהל המיוחד לפעול בשם החברות. בית המשפט הורה למנהל המיוחד "לוודא ולאמת את היותו של החייב [המערער], בעל הזכויות בהולדניגס והמוסמך לפעול בשמה. ככל שיתברר שכך הוא, קרי לחייב זכויות בהולדניגס, אזי אלה מוקנות למנהל המיוחד כמו כל נכסם [צ"ל – נכסים] אחרים שיש לחייב". מכאן, שבגדרה של ההחלטה שבפנינו לא נסתיים הדיון בתיק בו נבחנה סוגיית מעמדו של המנהל המיוחד ביחס לחברות. על כן, דומה שהדרך הנכונה לתקיפתה של ההחלטה, הייתה הגשתה של בקשת רשות ערעור. חרף הספקות האמורים, הרי נוכח העובדה שההליכים בעניינו של המערער והחברות מתנהלים במשך שנים ארוכות ואף בהתחשב בהתפתחויות המאוחרות שתיארנו (פיסקה 6 לעיל), נראה לנו לנכון להתייחס בקיצור לגופם של דברים.