השאלה שבמחלוקת
1.
האם פסק דין שניתן בבית משפט לתביעות קטנות, בהעדר התייצבות הנתבע, יוצר מעשה בית דין (השתק פלוגתא), עליו יכול להסתמך חליף של התובע המקורי? זו השאלה שלפני.
אדם מגיש תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות נגד הנתבעת, בטענה שהיא אחראית לנזקים שנגרמו לכלי רכבו. את הפיצוי בגין הנזק הישיר שנגרם לכלי הרכב כבר קיבל אותו אדם ממבטחת הרכב, והוא תובע מהנתבעת את נזקיו העקיפים בלבד. הנתבעת אינה מתייצבת לדיון (אף שהגישה כתב הגנה), ניתן פסק דין בהעדרה והתביעה מתקבלת. הנתבעת לא מגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין (לאחר שבקשה שהגישה לבטלו נדחתה) ומשלמת את חובה בהתאם למה שנפסק. פסק הדין הפך חלוט. לימים, מגישה המבטחת תביעת תחלוף בבית משפט השלום, כנגד אותה נתבעת, וטוענת כי שאלת אחריותה של הנתבעת הוכרעה מכללא בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות. לפיכך קיים השתק פלוגתא והנתבעת מנועה מלהעלות טענות הנוגעות לאחריותה. האמנם?
הרקע
2. לפני תביעת תחלוף שהגישה
מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן -
התובעת או
המבטחת), חברת ביטוח אשר ביטחה
כלי רכב מסוג רובר (להלן -
הרכב), שהיה שייך ל
עדי ויתקין (להלן -
המבוטח). על פי הנטען, התובעת שילמה למבוטח תגמולי ביטוח בגין נזק שנגרם לרכבו, ככל הנראה כתוצאה מעכבר שכרסם חלקים ברכב. המבוטח טען כי ביום 5.12.02 רכש עגלת תינוק אצל הנתבעת,
פרנזאי דסקאמפ פריז (להלן -
הנתבעת), שהינה חנות לממכר עגלות ומוצרים נוספים לתינוקות, ושם אותה ברכבו. לדברי המבוטח, כאשר פתח את האריזה גילה כי העגלה היתה "אכולה" כתוצאה ממה שנחזה להיות כרסום עכבר. למחרת, כאשר רצה לחזור לחנות כדי להחליף את העגלה ופתח את רכבו, נדהם לגלות כי הריפוד והספוג במושב האחורי ברכב, כמו גם חלקים נוספים ברכב, היו "אכולים" על ידי עכבר. לטענת המבוטח, העכבר, שנמצא ברכב, היה בתוך האריזה של העגלה שנמכרה לו על ידי הנתבעת, וככל הנראה יצא אל תוך הרכב, בשלב כלשהו, שם גרם לנזק.
התובעת פיצתה את המבוטח בגין הנזק הישיר שנגרם לרכבו, בניכוי השתתפות עצמית, וכן שילמה לשמאי מטעמה. סך הכל שילמה התובעת, לטענתה, 10,541 ש"ח. התובעת הגישה תביעת תחלוף זו מכח
סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן -
חוק חוזה הביטוח), לאחר שהזכות לקבלת פיצוי מהנתבעת עברה אליה מהמבוטח, עם תשלום תגמולי הביטוח למבוטח.
3. בפברואר 2004 הגיש המבוטח תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בת"א (
ת"ק (ת.א.) 3215/04) בגין הנזק העקיף שנגרם לו כתוצאה מהאירוע המתואר לעיל (ההשתתפות העצמית ששילם לתובעת, הזמנת מדביר לעכבר, הפסד הנחת העדר תביעות וכיוצ"ב) [להלן -
ההליך בתביעות קטנות]. באותו הליך, שנדון (בדרך מקרה) לפני, בשבתי כשופטת בתביעות קטנות, התובעים היו המבוטח ואשתו, והנתבעים היו הנתבעת שלפני, ומר
אפי ניב, אחד הבעלים של הנתבעת. הנתבעים הגישו כתב הגנה באותו הליך, אך לא התייצבו לדיון שנקבע. ניתן פסק דין לזכות התובעים, בהעדר התייצבות. הנתבעים הגישו בקשה לביטול פסק דין ופסק הדין בוטל, למרות התנגדות התובעים. נקבע מועד חדש לדיון, אך גם אליו לא התייצב איש מטעם הנתבעים. משכך, ניתן פסק דין שני בהעדר התייצבות באותו הליך. בקשה של הנתבעים לבטל את פסק הדין, שניתן בעקבות אי ההתייצבות בפעם השניה, נדחתה, מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה באותה החלטה (ר' החלטתי מיום 23.12.04).
4. אין מחלוקת כי הנתבעת לא הגישה בקשת רשות ערעור לגבי פסק הדין, ופסק הדין הפך חלוט.
ההליך דנן
5. תביעה זו הוגשה ב-7.2.08 ודיון ראשון התקיים ביום 6.7.08. התובעת ביקשה דחיה בשל העדר המבוטח, שלא יכול היה להתייצב. לדיון התייצבה אשת המבוטח. ב"כ הנתבעת הסכימה לדחיית הדיון, בכפוף לתשלום הוצאות. התיק נקבע לדיון ליום 30.3.09 ובפתח דיון זה הודיעה ב"כ התובעת כי בפיה טענה מקדמית, לפיה יש לקבוע כי קיים במקרה דנן מעשה בית דין, וזאת לנוכח ההלכה העולה מפסק דין חדש, שניתן בבית המשפט העליון. מאחר שמדובר היה בטענה חדשה ומפתיעה, ביקשה ב"כ הנתבעת הזדמנות נאותה להתייחס אליה, ונתתי לצדדים שהות לשם כך. הנתבעת הגישה תגובתה והתובעת הגישה תשובתה, ולאחר מכן ביקשתי מב"כ הצדדים להמציא לי בתוך 7 ימים את המסמכים שבידיהם מתוך תיק התביעה הקטנה, שכן התברר שהתיק בארכיב בית המשפט - בוער, וכל שנמצא הוא החלטתי מיום 23.12.04, בבקשה לביטול פסק הדין השני, שנשמרה במחשב. חלק ממסמכי התביעה בת"ק הומצאו לי על ידי התובעת דנן, ביום 31.5.09. התמונה המלאה לגבי התביעה הקטנה הושלמה בעזרת עיון בהחלטתי מיום 23.12.04 באותו הליך, בה תיארתי את השתלשלות הענינים, ודי בכך.
טענות התובעת
6. לדברי התובעת, פסק הדין שניתן בהליך בתביעות קטנות מהווה מעשה בית דין בשאלת האחריות, וזאת על פי ההלכה שנקבעה בפסק דין חדש שניתן על ידי בית המשפט העליון ביום 8.3.09, ברע"א 2237/06
בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (להלן - ענין
וינשטיין).
טענות הנתבעת
7. הנתבעת טענה כי אין להחיל את ההלכה שעולה מענין
וינשטיין, מאחר שמדובר בהלכה חדשה, המהווה שינוי מהותי בדין, שאינו חל בדרך כלל על מקרה תלוי ועומד, אלא מכאן ולהבא. במצבים בהם קיימת סטיה מתקדים קודם ניתן לתת להלכה החדשה תוקף מכאן ולהבא, במטרה למנוע פגיעה באינטרס ההסתמכות. לדבריה, באותו ענין ביסס בית המשפט את החלטתו על הכרעה בפלוגתא העיקרית בין בעלי הדין, ומאחר שבאותו מקרה היה נתבע שהפך להיות תובע. היא מפנה לחוות דעתו של השופט רובינשטיין בפסקה ג לפסק הדין. עוד טוענת הנתבעת כי העילות בכתב התביעה בת"ק 3215/04 ובמקרה דנן - שונות ואפילו מדובר היה בעילות זהות, לא הוגשה בקשה לפיצול סעדים בתביעה הקטנה. גם בשל היות הצדדים בשתי התביעות שונים, יש לדחות את הטענה. עוד הוסיפה הנתבעת, כי בשיקולים שליוו את החלטת הנתבעת שלא להגיש ערעור על פסק הדין שניתן בת"ק 3215/04 הכריעו שיקולים כלכליים, מצבם הבריאותי של בעלי הנתבעת וההסתמכות על כך כי עסקינן בפסק דין בהעדר הגנה, שאין לו משמעות מעבר לענין הנקודתי.
תשובת התובעת
8. לטענת התובעת סוגיית "השתק פלוגתא" אינה הלכה חדשה ומכל מקום
סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה קובע את התוקף הנורמטיבי של ההלכה הפסוקה הנקבעת בבית המשפט העליון כלפי כולי עלמא. הלכה מאוחרת חלה למפרע, גם על מקרים תלויים ועומדים, כעולה מהאסמכתאות אליהן מפנה התובעת בתגובתה. בנסיבות בהן נמנעה הנתבעת מלהתגונן בהליך הראשון, מנועה היא מלטעון אחרת בהליך דנן. התובעת אף הפנתה לפסק דין שנתן לאחרונה כבוד השופט קורן בת"א (ת.א.) 21970/08
מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה השכרת רכב בע"מ (ניתן ביום 2.4.09), בו קיבל טענה דומה לזו שנטענה כאן.
דיון והכרעה
9. תחילה יש להבהיר, כי שתי הפלוגתאות העיקריות שעמדו לדיון בהליך בתביעות קטנות היו
שאלת אחריות הנתבעת לנזקי המבוטח ו
שאלת הנזק שנגרם למבוטח. מתוך שתי אלה, שאלת אחריות הנתבעת משותפת גם להליך שלפני. שאלת הנזק הינה שאלה שונה מזו שהוכרעה בהליך בתביעות קטנות, שם, כאמור, תבע
המבוטח את נזקיו העקיפים. קרי:
הפלוגתא של אחריות הנתבעת, שהוכרעה לחובת הנתבעת בהליך בתביעות קטנות עם מתן פסק דין המחייב את הנתבעת לשלם את נזקי המבוטח, היתה פלוגתא עיקרית בהליך בתביעות קטנות והינה פלוגתא עיקרית בהליך דנן.
בענין
וינשטיין קבעה כבוד השופטת נאור קביעות ברורות: