הנתבע, הוא שולח ההודעה לצדדי ג' (להלן: "
הבנק"), מבקש מבית המשפט להורות ולקבוע:
1. כי צד ג' 2 (להלן: "
החברה") אינה מיוצגת ע"י עו"ד בתיק זה.
2. כי כתב ההגנה שהוגש ביחס להודעת צד ג', הינו כתב הגנה מטעם צד ג' 1 בלבד.
3. כי מאחר והחברה לא הגישה כתב הגנה, יש ליתן כנגדה פסק דין על מלוא סכום ההודעה.
התובע (להלן גם: "
עזר") וצד ג' 1 (להלן גם: "
פייג") שותפים מזה שנים בפעילות עסקית. בין השאר, עזר ופייג מחזיקים בחלקים שווים במניותיה של החברה, דהיינו כל אחד מהם מחזיק במחציתן.
בין עזר ופייג התגלע סכסוך מר, וננקטו על ידם הליכים שונים, שלא פורטו בהליך שבפניי. התוצאה הינה כי הדעת נותנת, וכך אף עולה לכאורה מטענות הצדדים בתיק, שהחברה מצויה, למצער אמורה להימצא, במצב של "מבוי סתום" (Deadlock) בכל הנוגע לקבלת החלטות שלא אמורות להתקבל ע"י מי מן הצדדים בנפרד.
עזר הגיש תביעה כספית כנגד הבנק, בו התנהל חשבון של החברה. עזר טען כי בעת פתיחת החשבון בבנק הורתה החברה לבנק, בכתב, כי זכויות החתימה בחשבון יהיו כאלה כך שחתימת כל אחד מן השניים, עזר או פייג, בצירוף חותמת החברה, תחייב את החברה לכל דבר ועניין כלפי הבנק, דהיינו מתן הוראות, חתימה על שיקים וכיו"ב. לטענת עזר, כך אכן התנהל החשבון בפועל תקופה ארוכה, כאשר על פי רוב עזר הוא אשר חותם לבדו בשם החברה על שיקים ועל הוראות בנקאיות.
בתביעה טוען עזר כי בשלב מסויים נמסר לו כי הבנק החליט שלא לכבד עוד את הוראותיה של החברה החתומות ע"י עזר לבדו, ולכבד רק הוראות אשר תהיינה חתומות ע"י שני בעלי זכות החתימה גם יחד. כן החליט הבנק לבטל את הוראות הקבע בחשבון. זאת, לטענת עזר, למרות שהחברה לא קיבלה כל החלטה בדבר שינוי זכויות החתימה, וממילא לא מסרה לבנק הודעה על שינוי זכויות החתימה בחשבון. לטענת עזר, הבנק לא הציג בפניו שום מסמך שאמור להוות הודעה כזו, ואפילו לא הוצג מסמך בו התיימר פייג - שלפי הטענה מנהל בבנק פעילות נוספת מעבר לזו של החברה - לשנות את זכויות החתימה בחשבון.
בתביעה נטען כי למרות פניות רבות מצדו של עזר, הבנק "החזיר" חלק מהשיקים של החברה, שניתנו לספקים, לעובדים ולשלטונות המס (הגם שהבנק בחר לכבד באותה תקופה שיקים אחרים שנחתמו אף הם ע"י עזר לבדו), ובשל כך, על מנת לצמצם את המבוכה והפגיעה בשמו הטוב ועל מנת להימנע מגידול בסכומים ואולי אף מהסתכנות בהעמדה לדין פלילי, נאלץ עזר לממן מחשבונו האישי תשלומים לגורמים השונים, בסכום כולל של 80,119 ש"ח נכון ליום 15.5.11. עזר תובע סכום זה מהבנק וכן הוא תובע מהבנק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ש"ח בהתאם להוראת סעיף 7(א)(ג) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.
הבנק הגיש כתב הגנה, ובנוסף שלח הודעת צד ג' כנגד פייג וכנגד החברה. במענה להודעה הוגש כתב הגנה אחד מטעם פייג והחברה גם יחד, ע"י משרדו של עו"ד קלינברגר. בקדם המשפט הראשון טען עורך דינו של עזר כי עזר, שהינו בעל מחצית מהמניות ודירקטור, מעולם לא חתם על יפוי כוח וכי עו"ד קלינברגר אינו יכול לייצג את החברה, מאחר והדעת נותנת כי יפוי הכוח שבידו נחתם ע"י פייג לבדו, שאף הוא בעל מחצית מהמניות ודירקטור. עו"ד קלינברגר טען כי הוא מייצג את החברה על פי ייפוי כוח חתום כדין. יפוי הכוח הוגש וסומן "צג/1" (להלן: "
יפוי הכוח"). לא באה התנגדות בנוגע לטענה לפיה פייג חתם לבדו על יפוי הכוח ונראה כי העובדה כי הוא לבדו חתום על יפוי הכוח - עובדה אשר עולה, לכאורה, בבירור גם מעיון במסמך - אינה שנויה במחלוקת.
הבנק הגיש עתה את הבקשה הנוכחית, אשר מבוססת על כך שמסעיף 80.2 לתקנון ההתאגדות של החברה (להלן: "
התקנון") עולה כי הסמכות למנות עו"ד לייצג את החברה בבתי משפט מסורה לדירקטוריון החברה. הבנק טוען כי למיטב ידיעתו דירקטוריון החברה לא קיבל החלטה כלשהי בדבר מינוי עו"ד קלינברגר או מי ממשרדו לייצג את החברה בתיק זה, ומכל מקום לא הוצגה החלטה כאמור.
בתגובה לבקשה - אשר לפי הנטען בה הינה תגובתם של פייג והחברה גם יחד - נטען כי יפוי הכוח אשר ניתן לעו"ד קלינברגר לייצג את החברה נעשה כדין, מאחר והוא ניתן בהתאם לסעיף 87.2 לתקנון, אשר קובע: "
חתימה של דירקטור, בצרוף החותם או החותמת או בצרוף שמה המודפס של החברה - תחייב את החברה לכל דבר". משום כך, נטען, החברה מיוצגת ע"י עו"ד קלינברגר. בנוסף, הפנתה התגובה להוראת תקנה 30 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "
התקנות"). עוד נטען כי הבקשה לוקה בשיהוי שכן הבנק ידע על הסוגיה לכל המאוחר בקדם המשפט הראשון, לפני למעלה משנה, וכיום - לאחר שכבר מוצו הליכים מקדמיים והוגשו תצהירי עדות ראשית - הוא מושתק ומנוע מהעלאת הטענות שהעלה בבקשה.
כפי העולה מכותרת החלטה זו, סבורני כי דין הבקשה להתקבל.
ראשית, מן הראוי להסיר מדרכנו את הטענה בדבר שיהוי, השתק, או מניעות מצד הבנק, משני טעמים. האחד, טענת הבנק בתשובה לתגובה לפיה רק לאחרונה המציא ב"כ התובע לידי ב"כ הבנק את התקנון ורק לאחר מכן התברר לבנק כי הסמכות למנות עו"ד לחברה נתונה לדירקטוריון החברה, ומשום כך אין שיהוי בהגשת הבקשה. השני, טענת הבנק ולפיה אפילו היה שיהוי בהגשתה, אין בו כדי לרפא את הפגם השורשי שבייצוג החברה ע"י מי שלא הוסמך לייצגה. אכן, שאלת עצם הסמכות לייצג את החברה היא שאלה מהותית, היורדת לשורשו של עניין, ואם מתברר כי סמכות כזו אינה נתונה לעורך הדין, אזי אין בחלוף הזמן כשלעצמו כדי להסיר מכשול כה חמור ומן הראוי כי בית המשפט יידרש לנושא בכל עת בה מתבררת עובדה זו, ולאו דווקא בשלב דיוני מוקדם. עוד יצויין כי קשה להצביע על שינוי מצב לרעה כלשהו מצד החברה, בשל השיהוי הנטען.
שנית, גם בהוראת תקנה 30 לתקנות, אין כדי לסייע לטיעון לפיו החברה מיוצגת כדין. התקנה קובעת מפורשות כי מנהל התאגיד, או פקיד מפקידיו, אשר מתיימרים לפעול מטעם החברה, יהיו רשאים לעשות מטעם התאגיד כל מה שהתאגיד עצמו יכול היה לעשות אילו היה יחיד, אך זאת בתנאי שהם "
הורשו לכך כראוי". חזרנו, אפוא, לנקודת המוצא, לשאלה האם פייג הורשה כראוי ע"י החברה למנות לה עו"ד, וליתר דיוק, האם החברה אכן מינתה את עו"ד קלינברגר לייצגה.
הכרעה בשאלה זו טעונה בחינה של הוראות התקנון הרלבנטיות ופרשנותן.
ככלל, תקנון חברה הוא חוזה בינה לבין חבריה, וכן בין החברים לבין עצמם [ע"א 524/88
פרי העמק אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב, פ"ד מה(4) 529, 546-547 (1991) ואסמכתאות שם; ע"א 1795/93
קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יעקב, פ"ד נא(5) 433, 445 (1997)].
ככלל, חלים על פרשנות תקנון חברה הכללים המקובלים לעניין פרשנות חוזים. זאת, בשינויים המתחייבים מאופיה המיוחד של החברה ומאופיו המיוחד של התקנון כמסמך שבעלי מניות עתידיים אשר לא נטלו חלק בניסוח התקנון עשויים להסתמך על לשון ההוראות הכלולות בו [ע"א 54/96
הולנדר נ' המימד החדיש תוכנה בע"מ, פ"ד נב(5) 673, 686-692 (1998)].
בענייננו, יש לקבל את טענת הבנק לפיה סעיף 80.2 לתקנון הינו סעיף
ספציפי, המתייחס מפורשות לסוגיה של מינוי עו"ד אשר ייצג את החברה בבית המשפט, בעוד שסעיף 87.2 לתקנון הינו סעיף
כללי ביותר, שאינו מתייחס לסוגיה זו דווקא. בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים, סעיף 80.2 הספציפי גובר על ההוראה הכללית שבסעיף 87.2 לתקנון.