1. הנאשמים הואשמו לכתחילה בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). במסגרת הסדר טיעון עליו הודיעו הצדדים לבית-המשפט בתאריך 17.5.04 תוקן כתב האישום ויוחסה להם עבירה של מתן אמצעים לביצוע פשע, לפי סעיף 498(א) לחוק העונשין. על פי ההסדר הסכימו בעלי הדין, כי הנאשמים יודו בעובדות כתב האישום המתוקן; ייקבע שהם ביצעו את העבירה המיוחסת להם; המאשימה תטען לעונש של מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס בסכום לא גבוה ופיצוי למתלונן; הצדדים יטענו באופן חופשי לעניין שיעור הפיצוי; אשר לנאשם מס' 1, כנגד הפיצוי למתלונן, לא תעמוד המאשימה על חילוט הרכב; הנאשמים יטענו לאי הרשעה, ואילו המאשימה תעמוד על הרשעה.
הצדדים הודיעו לבית-המשפט גם, כי המגשר, אשר סייע להם להגיע להסדר הטיעון, המליץ על קביעת פיצוי למתלונן בסכום שבין 3,000 ש"ח ל- 5,000 ש"ח.
2. על פי האמור בכתב האישום המתוקן, סמוך לתאריך 2.12.02 סיפק נאשם מס' 1 לאחרים, שזהותם אינה ידועה למאשימה, רכב מסוג טויוטה השייך לו, ביודעו כי אותם אחרים מתכוונים לפגוש אדם אחר (להלן: המתלונן) וליטול ממנו כספים בדרך של ביצוע פשע. נאשם מס' 2 סיפק לאותם אחרים רכב מסוג פיאט פונטו, אשר נשכר על ידו מחברת השכרה, באותן נסיבות, היינו, ביודעו כי האחרים מתכוונים לפגוש את המתלונן וליטול ממנו כספים בדרך של ביצוע פשע. לשם מימוש הקשר שביניהם, הגיעו האחרים לירושלים בתאריך 2.12.02. אחד מהם התקשר למתלונן מטלפון ציבורי, התייצג כלקוח שלו בעבר, וקבע עימו פגישה לאותו יום בשעות הצהריים לשם החלפת סכום של 1,000 דולר. כאשר המתלונן הגיע למקום המפגש, התבקש המתלונן על ידי "הלקוח" להיכנס עימו לרכב הטויוטה. נהג הרכב החל בנסיעה איטית, כאשר לפתע פרץ למושב האחורי אחד מן האחרים ודחף את המתלונן למרכז המושב האחורי. "הלקוח" ואותו אדם שהתפרץ לרכב חנקו את המתלונן, היכו אותו, איימו עליו כי ירצחו אותו, ובאופן זה שדדו ממנו סך של 10,000$, 100 לירות שטרלינג, 520 ש"ח ואת מכשיר הטלפון הנייד שלו. באותה עת נסעו נאשם מס' 2 ועימו שניים מן האחרים ברכב הפונטו אחרי הטויוטה. שני כלי הרכב נסעו בצמוד, עד שהגיעו לרח' ללא מוצא. באותו מקום עצר נהג הטויוטה את הרכב. "הלקוח" והתוקף הנוסף בעטו במתלונן, היכו בפניו באגרוף וזרקו אותו מן הטויוטה אל הכביש. שני כלי הרכב ביצעו פניית פרסה וברחו מן המקום. כתוצאה מן התקיפה שתוארה לעיל נפצע המתלונן בפניו ובידו ואיבד שתי שיניים. בגין מעשים אלה הואשמו הנאשמים בעבירה של מתן אמצעים לביצוע פשע, לפי סעיף 498(א) לחוק העונשין.
על פי הסדר הטיעון הוסכם, כי הסניגורים יטענו שהנאשמים לא חקרו ולא דרשו ועצמו את עיניהם, והמאשימה לא תביא ראיה לסתור טענה זו.
3. על פי המוסכם בין הצדדים התבקש שירות המבחן לערוך תסקיר אודות שני הנאשמים. בעניינו של נאשם מס' 1 הוגש תסקיר של שירות המבחן שנערך בתאריך 27.10.04. על פי האמור בתסקיר, הנאשם הוא בן 31, עלה לארץ מאוקראינה בשנת 1999 עם אשתו. כיום הוא נמצא בהליכי גירושין ומתגורר עם חברתו, שלהם בת משותפת בגיל שנה. הנאשם מס' 1 עובד בחברת "תנובה", במחסן, מאפריל 2004. על פי האמור בתסקיר, לנאשם מס' 1 תואר ראשון בהוראת הסטוריה וטרם עלייתו עבד בארכיב במוזיאון. הרקע לעלייתו נעוץ בחוסר יציבות חברתית וכלכלית באוקראינה, כאשר היוזמה לעלייה באה מצד אשתו של הנאשם. אשר לביצוע העבירה המיוחסת לו, הביע הנאשם חרטה על ביצועה. לדבריו, באותה תקופה (בשנת 2002) עבד בעבודות שמירה מזדמנות והיה נתון במצב כלכלי קשה. הנאשם טען כי לא ידע שהאנשים שלהם השאיל את הרכב עומדים לבצע עבירה, אם כי חשד בכך, ואולם הוא הדחיק את החשדות שכן היה נתון במשבר כלכלי. הנאשם מס' 1 מסר לשירות המבחן, כי אין לו שום קשר עם אותם אנשים שביקשו להשתמש ברכבו ושיתף את שירות המבחן בפחדיו כי משפחתו תיפגע כתוצאה מחשיפת הקשר עם מקבלי הרכב. סיכומו של דבר. שירות המבחן התרשם, כי המדובר באדם שתיפקודו והתנהגותו תקינים בדרך כלל והוא פועל באופן נורמטיבי. עם זאת, קיים פער בין האמור לעיל לבין ביצוע העבירה על ידו, שאותו שירות המבחן התקשה להבין באופן מעמיק גם לאחר בדיקת הנושא עם הנאשם. הנאשם מס' 1 הביע בפני שירות המבחן את חששו כי לא יוכל להתקדם במסלול התעסוקתי אם יורשע בדין, ודיבר על תוכניותיו להמשיך בלימודים גבוהים. לאור האמור לעיל, המליץ שירות המבחן לשקול הימנעות מהרשעה והביע את ההערכה כי ביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף נרחב יהווה עונש חינוכי הולם עבור הנאשם.
בעניינו של הנאשם מס' 2 נערך תסקיר של שירות המבחן בתאריך 14.9.04. שירות המבחן מציין, כי הנאשם מס' 2 הוא בן 27, נשוי ואב לילד. הנאשם עלה ארצה בשנת 1998 מדגיסטאן. הנאשם מס' 2 עובד במכירת בגדים בעסק השייך למשפחתו המורחבת. לדבריו, הפסיק ללמוד בתום הלימודים בבית הספר היסודי על-מנת לעבוד יחד עם אימו במכירת בגדים בארץ הולדתו (אביו נפטר כשהיה בן 11). שירות המבחן מציין, כי לנאשם מעורבות שולית באירועים פליליים נוספים, עליהם טרם נדון. אשר להתייחסותו לעבירה האמורה בכתב האישום, תיאר הנאשם תמונת מצב לפיה היה ברשותו רכב שכור, אשר מכר ביקש לשאול אותו ממנו והנאשם נעתר לכך. לדבריו הוא נוהג לסייע לכל דורש ולא ראה בבקשת המכר עניין חריג. הנאשם מס' 2 סירב לתת פרטים נוספים אודות אותו מכר. הנאשם תיאר עצמו כמי שנקלע בטעות למעורבות פלילית, מבלי שהיתה לו נגיעה ממשית בעניין. שירות המבחן התרשם, כי הנאשם מס' 2 נוקט בעמדה של צמצום המידע שהיה ברשותו לגבי העבירה ולגבי אחריותו לביצועה. שירות המבחן התרשם גם, כי בעשותו כן נוהג הנאשם על פי הערכים הנהוגים בחברה בה הוא חי ויתכן גם כי הוא חושש לפגיעה בו. לאור כל האמור לעיל, נמנע שירות המבחן מהמלצה.
4. הטיעונים לעונש בעניינו של נאשם מס' 2 נשמעו בתאריך 20.9.04.
ב"כ המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם ולהשית עליו עונש של מאסר בעבודות שירות, מאסר על-תנאי, קנס ופיצוי למתלונן. ב"כ המאשימה ציינה, כי המדובר במעשה אשר לפי טיבו מצדיק עונש של מאסר בפועל, ואולם משיקולים שונים, ראייתיים בעיקרם, הגיעה המאשימה להסדר שתואר. חומרת המעשה מתאפיינת בשניים: ראשית, הנאשמים סיפקו מכוניות ביודעם שבאמצעותן תתבצע עבירה של פשע, שבמסגרתה יטלו כספים מאדם אחר. כאשר אדם מספק, ולו בצורת מחדל, כלי לביצוע עבירה עליו להיות אחראי לתוצאות שנגרמו בעקבות מעשהו. בענייננו קיים קשר הדוק בין הספקת כלי הרכב לבין תוצאות המעשה העברייני, שהיו חמורות באופן יוצא דופן, הן ברכוש והן בנפש. שנית, הנאשמים נמנעו מלמסור פרטים בדבר זהותם של האחרים האמורים בכתב האישום, וכתוצאה מהגיבוי שנתנו להם, העבריינים העיקריים לא נתפסו ולא הועמדו לדין. לקולא ציינה ב"כ המאשימה את הודאתם של הנאשמים אשר הביאה לחסכון בזמן ובמשאבים ואת עברם הנקי.
ב"כ הנאשם מס' 2 חזר ואישר את הסדר הטיעון ואת הודאתו של מרשו בעובדות כתב האישום המתוקן. ב"כ הנאשם חזר בו מן הבקשה לשקול את האפשרות של הימנעות מהרשעה. ב"כ הנאשם מס' 2 דיווח לבית-המשפט, כי הנאשם הורשע בעת האחרונה בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ונידון לשבועיים מאסר על תנאי וקנס במסגרת הסדר טיעון, בבית משפט השלום בחדרה. ב"כ הנאשם מס' 2 טען, כי אין מקום להחמיר בעונשו של הנאשם, שכן המדובר ברף התחתון של העבירה של מתן אמצעים לביצוע פשע. הנאשם לא ידע שהעבריינים העיקריים עומדים לבצע שוד או להשתמש באלימות. אומנם הוא ידע כי הם עומדים לפגוש את המתלונן ולקחת ממנו כספים בדרך של ביצוע פשע, אך בכוונת מכוון לא נאמר במסגרת הסדר הטיעון מהו הפשע שהנאשם ידע על הכוונה לבצעו, ולכן תיתכן גם סברה בדבר פשע של קבלת דבר במירמה, ללא רכיב של אלימות. כמו כן, הוסכם כי הנאשמים יטענו למצב של עצימת עיניים מבחינתם, והמאשימה תימנע להביא ראיות בעניין זה. אכן, הנאשם מס' 2 לא מסר את שם האדם שלו נמסרה המכונית, ואולם זו הסיבה שבעטייה הועמד לדין ונאלץ לעבור את כל הכרוך בהליך המשפטי המתנהל נגדו. אין על נאשם חובה לגלות מידע הידוע לו, ואין לבוא אליו בטרוניה ולהחמיר עימו אך בשל כך שהעדיף לדאוג לבני משפחתו, לשלומם ולבטחונם. הנאשם הוא אדם נורמטיבי בסך הכל, נשוי ואב לילד בן 6, אשר עובד במקום עבודה מסודר. מאז ביצוע העבירה חלפו כשנתיים, שבמהלכן הנאשם היה נתון תקופה ממושכת במעצר בית מלא. רק לאחר חצי שנה התאפשרה יציאתו לעבודה. התנאים המגבילים בוטלו באופן סופי בתאריך 17.5.04. סופו של דבר, טען הסניגור כי העונש הראוי בנסיבות העניין הוא מאסר על תנאי, קנס בסכום לא גבוה ופיצוי שינוע בין הסכומים שהצדדים הודיעו עליהם.
5. הטיעונים לעונש בעניינו של הנאשם מס' 1 נשמעו בתאריך 31.10.04.
ב"כ המאשימה הפנתה לטיעונים שנשמעו בעניינו של הנאשם השני וחזרה על עיקרם. גם בא כוחו של נאשם זה הדגיש, כי לא קיימת חובה על אדם לסכן את חייו על-מנתלמסור מידע למשטרה, במיוחד מקום שלא מוצעת לו תוכנית להגנה על עדים או כל פתרון אחר שיהווה מענה הולם לסיכון הכרוך בחשיפת מידע מסוג זה. ב"כ הנאשם מס' 1 הדגיש, כי על פי העובדות המוסכמות היה ניתוק בין השלב של מתן האמצעי לביצוע העבירה לבין ביצוע העבירה העיקרית. הנאשם לא ידע ידיעה של ממש מהי העבירה העומדת להתבצע, ועל פי הסדר הטיעון רמת הידיעה שלו היתה כללית ובגדר עצימת עיניים. ב"כ הנאשם מס' 1 הדגיש, כי מרשו לקח אחריות על ביצוע העבירה והביע חרטה בפני שירות המבחן. לנאשם אין כל עבר פלילי. הוא נמצא בישראל 5 שנים, ומתוכן שנתיים נתון במערבולת הכרוכה בניהול התיק נגדו. השתלבותו של הנאשם בארץ קשה, שכן הוא איננו יהודי, והחוג החברתי שלו מצומצם מאוד. הנאשם מבקש לפתוח דף חדש, ועל בית-המשפט לסייע לו בכך, בין היתר באמצעות אי הרשעה. המדובר בעבירה שאיננה חמורה ובמי שקיים לגביו אופק נורמטיבי. הרשעה בעבירה עלולה להוות עבור הנאשם פגיעה אנושה ולהכביד באופן משמעותי על השתלבותו בחברה הישראלית, השתלבות שהיא קשה ממילא. סיכומו של דבר. איזונם של האינטרס הציבורי מזה והאינטרס של הנאשם מזה מוביל לכיוון של מתן אופציה שיקומית לנאשם. לפיכך, ביקש הסניגור שיוחלט על הימנעות מהרשעה, חיוב בביצוע שירות לתועלת הציבור והטלת פיצוי. לא למותר להוסיף, כי גם סניגורו של הנאשם מס' 2 התייחס בטיעונו לתקופה הארוכה של מעצר הבית, מלא וחלקי, שמרשו היה נתון בו.
6. בתום הדיון שהתקיים בתאריך 31.10.04 התבקש הממונה על עבודות שירות לערוך חוות דעת בעניינם של שני הנאשמים. עקב תקלות שונות חל שיהוי בעריכת חוות הדעת. חוות הדעת בעניינו של נאשם מס' 1 נערכה בתאריך 2.1.05 וחוות הדעת בעניינו של הנאשם מס' 2 נערכה בתאריך 23.1.05. שני הנאשמים נמצאו מתאימים לבצע מאסר בעבודות שירות.
7. כפי שהוזכר לעיל, ביקש סניגורו של הנאשם מס' 1 כי בית-המשפט יימנע מהרשעתו של הנאשם. הכללים בעניין האפשרות להימנע מהרשעה פורטו ב- ע"פ 2083/96
תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342, 344, ובתי-המשפט חוזרים ומאזכרים אותם. הכלל הוא, כי יש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען ההיפך עליו לשכנע את בית-המשפט ששיקולי השיקום גוברים בעניינו האינדיבידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי, ובראשם השיוויון בפני החוק. הימנעות מהרשעה אפשרית, איפא, בהצטברם של שני גורמים. ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. ב- ע"פ 2669/00
מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685 נאמרו בעניין זה הדברים הבאים (מפי כב' השופטת פרוקצ'יה): "
באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה" (בעמ' 690).
יישומם של הכללים שהותוו לעיל מוביל לכלל מסקנה, כי לא ניתן לנקוט בעניינו של הנאשם מס' 1 באמת המידה החריגה של הימנעות מהרשעה. מחד גיסא, לא ניתן לומר על העבירה שביצע הנאשם כי זו עבירה קלה, מסוג העבירות אשר האינטרס הציבורי מאפשר להימנע מהרשעה בהן. במה דברים אמורים. אין לשכוח, כי המדובר במי שהעמיד את רכבו לרשותם של אחרים, ביודעו כי הללו עתידים להשתמש ברכב לשם נטילת כספים מאדם אחר בדרך של ביצוע פשע. אף אם אקבל את טענתם של הסניגורים, כי רמת הידיעה של הנאשמים היתה בגדר עצימת עיניים בלבד, לא ניתן ליטול מן המעשה את חומרתו. אכן, הנאשמים לא ידעו כי הרכב עתיד לשמש לביצוע שוד אלים, שבמהלכו יילקחו מן המתלונן סכומי כסף גדולים והוא אף ייפגע בגופו באופן קשה, ואולם הם לא סברו גם כי הם מעמידים את כלי הרכב שברשותם למטרה חוקית. הנאשמים ידעו כי אחרים מתכוונים להשתמש בכלי הרכב שלהם לשם ביצוע פשע הכרוך בנטילת כספים מאחר, ומכאן אחריותם לתוצאות המעשה. מתן כלי הרכב איפשר את ביצוע עבירת השוד לאחר מכן. אך מובן, כי הימנעות מהעמדת הרכב לרשות האחרים היתה מונעת את ביצוע העבירה או לפחות מכבידה עליה. מאידך גיסא, לא הובאו נתונים בדבר הפגיעה יוצאת הדופן שעלולה להיגרם לנאשם מס' 1 כתוצאה מן ההרשעה. עד כה לא נפגעה תעסוקתו של הנאשם כתוצאה מן ההליך שנוהל נגדו. ייתכן כי הדבר יפגע בתוכניותיו התעסוקתיות לעתיד לבוא, ואולם כך הם פני הדברים בדרך כלל כאשר אדם מורשע בדין, ואין בנסיבותיו של הנאשם בעניין זה משום ייחוד המצדיק הימנעות מהרשעה.
8. על יסוד כל האמור לעיל אני מרשיעה את שני הנאשמים בעבירה של מתן אמצעים לביצוע פשע, לפי סעיף 498(א) לחוק העונשין.
9. אשר לעונש, איני רואה את פני הדברים בדרגת החומרה המתונה מאוד שמבקשים הסניגורים לייחס למעשה העבירה. יש לזכור, כי כאשר המדובר בעבירות רבות משתתפים, מורכבות ומתוחכמות, מעגל העבריינים הוא רחב וכולל גם את מי אשר מעמידים סיוע כזה או אחר, במעגל החיצוני, למבצעי העבירה העיקריים. אותם מבצעים "שוליים" מהווים חוליה הכרחית בפעילות העבריינית ומתקיים קשר סיבתי בין מעשיהם ותרומתם לביצוע העבירה לבין התוצאה הסופית. הסכמתם להשתלב בביצוע העבירה העיקרית על ידי העמדת אמצעים לביצועה, אף אם אינם יודעים את טיבה המדוייק, מאפשרת את ביצוע העבירה או מקלה על ביצועה, ובכך הסיכון החברתי הטמון בתופעה זו. בענייננו, העמידו הנאשמים את כלי הרכב שבהחזקתם לרשות אחרים, העבריינים העיקריים, אשר השתמשו בהם לשם ביצוע עבירת שוד אלים, שתוצאותיה היו חמורות - ברכוש ובנפש. הנאשמים ידעו ברמת ידיעה המספיקה לצורך הרשעה בפלילים, כי כלי הרכב שהם מעמידים לרשות האחרים ישמשו לשם ביצוע עבירה של פשע, אשר כרוכה בקבלת כספים מאדם אחר. הם אומנם לא ידעו על הכוונה לבצע שוד אלים, ואולם הם לא טענו גם כי סברו שייעשה ברכב שימוש חוקי או תמים. לו סירבו למסור את רכבם לאותם אחרים, ייתכן שביצוע העבירה היה נמנע ולבטח היה בכך משום הכבדה על המבצעים העיקריים.
לפיכך, במסגרת שיקולי הענישה יש לתת בכורה לשיקולי הגמול וההרתעה, הן הרתעת הנאשמים בתיק זה והן הרתעת מי שעשויים להימצא במצבם של הנאשמים בעתיד, לבל יסייעו לאחרים בביצוע עבירות ולבל יכניסו עצמם למעגל העבריינות בכל דרך שהיא. הימנעותם של אנשים מסוגם של הנאשמים, אנשים נורמטיביים בדרך כלל אשר נחשפו לחברה עבריינית, מלערב עצמם בפעילות עבריינית, תכביד על ביצוע העבירות ותסייע למערכת אכיפת החוק במלחמתה בפשיעה. אני מסכימה עם ב"כ הנאשמים, כי קשה לבוא חשבון עימם על כך שלא שיתפו עולה עם המשטרה וחשפו את שמותיהם של העבריינים העיקריים. לו עשו כן, היו מן הסתם מעמידים את עצמם ואת בני משפחותיהם בסיכון. שונים פני הדברים בנוגע לביצוע העבירה עצמה. אין כל נתון ולא נשמעה כל טענה, כי הנאשמים לא יכלו לסרב וכי מסירת כלי הרכב נכפתה עליהם באופן כלשהוא. בשלב זה, השלב בו יכול אדם לבחור באיזו דרך ילך, על הנאשמים היה להימנע מלערב עצמם בעבירה.
מנגד, יש לשקול לקולא את הצטברותן של הנסיבות הבאות: הנאשמים הודו במסגרת הסדר טיעון וחסכו בכך זמן ומשאבים ניכרים; הנאשמים הם אנשים נורמטיביים (לנאשם 2 הרשעה אחת בלבד מן העת האחרונה); מן התסקירים של שירות המבחן עולה כי הנאשמים הם בעלי משפחות, עובדים ומתמודדים עם קשיי קליטה בישראל. כמו כן, יש להביא בחשבון שיקולי הענישה גם את העובדה כי לנאשמים לא היתה ידיעה קונקרטית בדבר הפשע שבדעת המבצעים העיקריים לבצע באמצעות כלי הרכב שנמסרו להם.
שקלתי את האפשרות להבחין בין שני הנאשמים לעניין העונש, ואולם הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לגזור לכל אחד מהם עונש שונה. זאת, על אף האמור בכתב האישום ותוכנם הנבדל של התסקירים של שירות המבחן שהוגשו בעניינו של כל אחד מהם.