1. ניסים איפרגן התובע (והנתבע שכנגד, להלן: "
התובע"), הוא הבעלים של בית עסק לייבוא נעליים הנושא את השם המסחרי "נעלי א.ב.צ". בנו, פנחס אלקובי, מנהל את העסק ביחד עמו, והוא שהעיד מטעם התובע בהליך כאן.
שמשון אלקובי, הנתבע 1 (והתובע שכנגד, להלן: "
הנתבע"), הוא בעלים של חנות נעליים ברחוב יפת ביפו. החנות ידועה בשם המסחרי "נעלי אלינור", ואחד מספקיה הוא העסק שבבעלות התובע.
תביעה זו הוגשה באוקטובר 2004, והיא נסמכת על 21 שיקים בסכום כולל של 62,000 ש"ח שהנתבע מסר לתובע בגין סחורה שסופקה על ידו. השיקים חתומים על ידי אלינור אלקובי, בתו של הנתבע, ומשוכים על חשבונה, ומכאן התביעה נגדה.
מסתבר שבשל קשיים בחשבון הבנק שלו, מסר הנתבע לתובע שיקים של בתו, אך אין חולק על כך שמזמין הסחורה הוא הנתבע ושעמו התקיים הקשר העסקי. התביעה נגדו היא על כן בעילה חוזית ואילו התביעה נגד הנתבעת היא בעילה שטרית.
2. הנתבע טוען שהתביעה הוגשה נגדו בחוסר תום לב. הוא אינו חב לתובע דבר. להיפך, התובע סיפק לו סחורה פגומה. חלק מהסחורה אף הוחזר ולנתבע הוצאו תעודות זיכוי, אם כי רק ביחס לחלק מהסחורה שהוחזרה; חלק נמכר והוחזר על ידי לקוחות נגד תעודות זיכוי שניתנו להם, וחלק נותר בחנותו כאבן שאין לה הופכין משום שהתובע סירב לקבלו בחזרה.
הנתבעים טוענים אפוא שקודם כל יש לקזז מסכום התביעה את שווי הסחורה שהוחזרה - התובע מתעלם שלא בתום לב אפילו מתעודות הזיכוי שהוצאו לנתבע. שנית, יש לקזז את הפסדי העסק בגין תעודות הזיכוי שנאלץ להוציא ללקוחות, ושלישית יש לקזז את ההפסד הכלכלי שנגרם לעסק בשל הפסד רווחים, אובדן לקוחות, ופגיעה בשמו הטוב. במקביל הגיש הנתבע תביעה שכנגד שאותה העמיד על סכום של 211,215 ש"ח.
עוד טוען הנתבע שהוא סיכם עם התובע שהשיקים לא יוצגו לפירעון עד שתיעשה ביניהם התחשבנות כוללת בגין החזרות הסחורה, אבל מקצת מהשיקים הוצגו לפירעון חרף הסיכום הזה, ו"ליתר ביטחון" הוא נתן הוראת ביטול ביחס לשיקים. ואכן, הוראת הביטול ניתנה רק ביולי 2004; מתייחסת אך לשיקים בסכום של 1,000 ש"ח ובסכום של 2,000 ש"ח כ"א, למרות שמועדי הפירעון של חלק נכבד מהם כבר חלפו, והיא מנומקת בכך ש
"העניין הועבר לברור בין הספק א.ב.צ. ונעלי אלינור, השיקים לא אמורים להגיע בכל אופן וליתר דיוק נא לבטל אותם..." (נספח י' לתצהיר הנתבע). בנוסח זה, שנעשה ב"זמן אמת", יש כמובן תמיכה בגרסת הנתבע.
התובע מצדו טוען בסיכומיו שבטענות הקיזוז שמעלה הנתבע אין כל ממש. הנתבע החזיר סחורה לא משום שהייתה פגומה אלא משום שהייתה יקרה מדי; הוא לא שילם את החוב משום שעסקו היה נתון במצוקה כלכלית והראיה - הנתבע עשה שימוש לצורכי העסק בשיקים של בתו, ומקצת מהשיקים שהיא משכה, הוצגו לפירעון אך לא כובדו בשל העדר יתרת מספקת בחשבון. השיקים, מכל מקום, משקפים לטענתו את החוב. הנתבע לא חילק שיקים במתנה, והם נמסרו לתובע לאחר שבוצעה התחשבנות בין הצדדים.
3. לי נראה שהכף נוטה במקרה זה לצדו של הנתבע, ביחס למרבית טענותיו. כל כך משום שאין ספק שביחס לסחורה שסופקה לחורף 2003-2004 התגלתה בעיה של סחורה פגומה, וכי סחורה הוחזרה לתובע בעיקר מטעם זה, ולא כפי שנטען על ידי העד מטעמו - על שום היותה יקרה מדי.
לנתבע העידו בעניין זה: מי שניהלה עבורו את החנות במשך 4 שנים ועד לקיץ 2004, הגב' ליאת זיתוני -היא העידה שהיו בעיות עם המגפיים שסופקו על ידי התובע; קרובת משפחה שלה, הגב' נעמי זיתוני, שהייתה לדבריה לקוחה קבועה של החנות - היא העידה שבתקופה הרלבנטית רכשה 3 זוגות מגפיים ובכל השלושה נפרם התפר שלצד הרוכסן. מאז היא חדלה לרכוש נעליים בחנותו של הנתבע. הגב' נעמי זיתוני, הציגה תעודת זיכוי שקיבלה וכן 2 זוגות מגפיים פרומים (פרוטוקול מ-21.6.2006, עמ' 4).
כן הוגש תמליל משיחה שנוהלה בין הנתבע לבין ספק הנעליים של התובע - הנעליים מיובאות מסין - והלה מאשר בשיחה שהוא מודע לכך שהסחורה הייתה פגומה, אם כי כמות הסחורה הפגומה שהתובע הציג לפניו הייתה פחותה מהכמות שעליה דיבר והוא גם פוצה "
הוא קיבל משהו" (עמ' 4 לתמליל, מצורף כנספח לתצהיר הנתבע). יצוין עוד: על 3 מתוך 4 תעודות משלוח שהוצאו בקשר לסחורה שהוחזרה, נרשם שמדובר בהחזרה של סחורה פגומה, ובגין ההחזרות האלה גם הוצאו חשבוניות זיכוי (ראה בסעיף 5 להלן).
על אלה יש להוסיף: גרסת הנתבע כאמור היא, שעל פי סיכום עם התובע השיקים לא יוצגו לפירעון עד לעריכת התחשבנות בגין הסחורה הפגומה. אבל דווקא התובע שעמו לפי הנטען נעשה הסיכום האמור, מצא לנכון שלא להעיד לעצמו בהליך שהוא יזם. עובדה זו צריכה להיות מוחזקת לחובתו והיא תומכת כמובן בגרסת הנתבע שעדותו ממילא אמינה עלי מעדותו של פנחס איפרגן, לנוכח הסתירות שעולות ממנה.
ומכאן, לטענות הצדדים ביחס להיקף החוב, אך תחילה לעניין התביעה השטרית נגד הנתבעת.
4. מתוך 21 השיקים נשוא התביעה, רק 3 הוצגו לפירעון: אחד חזר מסיבת "אכ"מ"; אחד מסיבה טכנית ואחד בשל הוראת ביטול. מכיוון שכך טוענים שהנתבעים שהנתבעת פטורה מכל חבות על פי השיקים הנותרים - 18 במספר - שהרי לא ניתן לחזור על מושך השיק אלא לאחר שהוא הוצג לפירעון.
ואכן, בנסיבות הללו היה מקום לקבל את הטענה בעניין חובת ההצגה לפירעון שלא קוימה, אלמלא טען הנתבע שהוא עצמו ביקש מהתובע שלא להציג את השיקים לפירעון כל עוד לא נעשתה ביניהם התחשבנות ביחס ליתרת החוב. אומנם התובע טוען שהסיבה לבקשה הזו לא הייתה ההתחשבנות שלא נערכה, כי אם מצבו הכלכלי של הנתבע שפשוט ביקש לדחות את מועדי הפירעון, אבל כך או כך, ברור שגם לפי גרסת הנתבע, התובע נמנע מלהציג את השיקים לפירעון משום שהנתבע ביקש על כך. במקרה כזה לדעתי לא ניתן להיתלות בטענה שהשיקים לא הוצגו לפירעון. הרי אין זה מתקבל על הדעת שההיענות של התובע לבקשת הנתבע תעמוד לחובתו ותשמש אמצעי להכשלת תביעתו.
אני סבורה אפוא שדין הטענה להידחות. יחד עם זה, הנתבע שעשה שימוש בשיקים של בתו, מעלה להגנתו טענות קיזוז ואלה, ככל שהן עומדות לנתבע, עומדות גם לנתבעת שהרי מדובר בצדדים קרובים לשטר. במילים אחרות, השיקים אשר משוכים על ידי הנתבעת לפקודת העסק, דינם כדין חוזה רגיל וההכרעה בעילה החוזית כלפי הנתבע יפה גם כלפי הנתבעת.
5. חשבוניות הזיכוי.
21 השיקים שעליהם נסמכת התביעה כוללים 3 קבוצות של שיקים: 7 שיקים בסכום של 1,000 ש"ח כ"א; 9 שיקים בסכום של 5,000 ש"ח כ"א ו-5 שיקים בסכום של 2,000 ש"ח כ"א. לפי הקבלות שהוצגו על ידי התובע, 7 השיקים בסכום של 1,000 ש"ח כ"א, נמסרו לתובע ב-15.12.03 כחלק מסדרה בת 10 שיקים ש-3 מהם נפרעו (קבלה מס' 595); 9 השיקים בסכום של 5,000 ש"ח נמסרו לתובע ב-31.12.03 (קבלה מס' 615) ו-5 השיקים בסכום של 2,000 ש"ח נמסרו לתובע ב-9.5.04 (קבלה מס' 676).
לנתבע הוצאו שתי תעודות זיכוי. האחת נושאת את התאריך 29.12.03 וסכומה 13,779 ש"ח, והאחת נושאת את התאריך 18.2.04 וסכומה 10,952 ש"ח. בסך הכל מדובר בזיכוי על סכום של 24,731 ש"ח. בנוסף הוצגו על ידי הנתבע 4 תעודות משלוח המעידות על החזרת סחורה.