מבוא ורקע
1. התובעים - יחדיו - הינם הבעלים הרשומים של הנכס המצוי בשד' בן ציון 106, תל-אביב, המהווה אולם תעשיה וביתן (להלן-"
המושכר"), כמו גם של הנכס המצוי ברח' המסגר 65, תל-אביב, בו היו קיימים מבנה תעשייה, סככה וחצר (להלן- "
הנכס המקורי").
2. הנתבעים, אב ושני בניו, שכרו את הנכס המקורי, בשכירות מוגנת, מהבעלים שקדמו לתובעים בנכס, לצורך ניהול בית מלאכה לעבודות פח להרכבת תנורים, זאת בהתאם להסכם שכירות מיום 27/10/76 (להלן-"
חוזה השכירות").
3. לאחר שהתובעים רכשו הזכויות בנכס המקורי, ובשל הוצאת היתר בנייה, הגישו אלה האחרונים תביעה לבימ"ש השלום בת.א. 46260/94 (להלן-"
התביעה הקודמת") לפינוי הנתבעים מהנכס האמור, כאשר עילת התביעה הייתה צורך עצמי המחייב מתן דיור חלוף.
בסיועו של ביהמ"ש (כב' השופטת דותן) הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד ביום 24/9/998 (להלן-"
פסה"ד"), לפיו יפנו הנתבעים את הנכס המקורי כנגד השכרת המושכר - המהווה סידור חלוף כנדרש על פי הדין.
בהסכם הפשרה, שבבסיס פסה"ד, הוסכם על הצדדים כי המושכר יוחזק על ידי הנתבעים כדיירים מוגנים
"... בהתאם לתנאי חוזה הדיירות המוגנת מיום 27/10/76" וכי אלה האחרונים ישלמו לתובעים דמי שכירות בגין המושכר כפי ששולם עבור הנכס המקורי
"... ובתוספות לפי ובהתאם לחוק הגנת הדייר" (סעיף 3 לפסה"ד).
עוד הוסכם על הצדדים, כחלק מהסכם הפשרה, כי התובעים יפצו הנתבעים עבור הפסד השתכרותם, בתקופת הביניים, שבין המעבר מהנכס המקורי למושכר (להלן-
"הפסד השתכרות") וכן סך של 1,000 ש"ח בגין השתתפות בהוצאות הדפסת חשבוניות, קבלות וכיו"ב (להלן-"
הוצאות הדפסה").
4. במהלך חודש אוקטובר 1998 פינו הנתבעים את הנכס המקורי, ותכולתו (ובכלל זה המכונות המשמשות את העסק) הועברה למושכר על חשבון התובעים, כמתחייב מהוראות הסכם הפשרה.
העתירה וטענות הצדדים
5. בתביעה שבכאן, אשר הוגשה ביום 2/9/03, טענו התובעים כי הנתבעים הפרו את חוזה השכירות בכך שחדלו מלשלם את דמי השכירות המוגנים החל מחודש יולי 2001 ועד למועד הגשת התביעה, העולים לסך של 25,541 ש"ח - בערכי יום הגשת התביעה.
לטענת התובעים, אי תשלום דמי השכירות תקופה כה ארוכה (27 חודשים) מקים להם עילת פינוי מכוח הוראות סעיפים 131(1) ו - 131(2) ל
חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן-"
החוק"), בנוסף לזכותם לקבלת דמי השכירות שבפיגור.
התובעים עותרים, איפוא, בתביעתם להורות על פינוי הנתבעים מהמושכר ולחייבם בתשלום הסך של 25,541 ש"ח - בערכי יום התביעה.
6. מנגד טענו הנתבעים בכתב הגנתם, כי אין הם חבים לתובעים סכום כלשהו בגין דמי השכירות, זאת נוכח חובם של הנתבעים כלפיהם על פי פסה"ד שבפשרה.
לטענת הנתבעים, חרף הפניות החוזרות לתובעים, בכתב ובע"פ, לשלם את חובם בגין הוצאות ההעברה וההדפסה, סירבו התובעים לעשות כן באמתלות שונות ומשונות.
לדברי הנתבעים, חובם של התובעים, על פי פסה"ד שבפשרה, עולה על דמי השכירות המוגנים נכון ליום הגשת התביעה, כך שלא קמה לתובעים עילה לפינויים.
הנתבעים הכחישו את אמיתות חישוב דמי השכירות שנעשה ע"י התובעים, הואיל - כך לטענתם - ואלה האחרונים העלו את דמי השכירות המוגנים, לסירוגין, בלא להמציא להם פירוט מדוייק להעלאות אלו.
לחילופין, עתרו הנתבעים ליתן להם סעד מן הצדק, במידה ותוכח כנגדם עילת פינוי.
גדר המחלוקת
7. מכתבי טענות הצדדים עולה, כי אין ולא הייתה מחלוקת בדבר זכותם של הנתבעים לקיזוז חובות התובעים על פי פסה"ד שבפשרה. הצדדים נחלקו אך בשאלה האם קיים חוב והיקפו. כך גם עולה מתצהירו של התובע 2 (ת/1) ומסיכומי התובעים בכתב.
למרבה הפליאה, בסיכומי התשובה העלתה ב"כ התובעים, לראשונה, טענה חדשה שזכרה לא בא בכתבי הטענות ובתצהירים, לפיה לא עומדת לנתבעים זכות קיזוז כלל ועיקר.
לטענתה, חוק הגנת הדייר, שהינו חוק ספציפי החל על יחסי השכירות שבין הצדדים, אינו מקנה לנתבעים זכות קיזוז, להוציא את הוראת סעיף 68(ה) לחוק, המתיר קיזוז בגין הוצאות תיקונים שביצע הדייר, ובכפוף להרשאה של בית הדין לשכירות.
נמצא, כך לב"כ התובעים, כי עניין לנו בהסדר שלילי (מכלל הן את שומע לאו) המצביע על העדר זכות לדייר לקזז חובות בעה"ב, כנגד דמי השכירות המגיעים ממנו.