פסק-דין בתיק ת.א. 31599/04

1.         ערעור על החלטתו מיום  28.11.06 של כב' הרשם יובל גזית לפיה נדחתה בקשתם של המערערים להורות על בטול פסה"ד שניתן נגדם ביום 22.6.04, במעמד צד אחד.

            למעשה נדחתה הבקשה לבטול פסה"ד לאחר שהרשם הנכבד קבע שאין בפניו "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הבקשה לבטול פסה"ד.

            אין מחלוקת כי הבקשה לבטול פסה"ד לא הוגשה במועד אלא כשנתיים לאחר שהומצא למערערים העתק פסק הדין, אף אין מחלוקת כי בקשת הבטול נסמכה על שיקול דעת בית המשפט, בהבדל מבטול מחובת הצדק.

            יצוין כי העתירה להארכת המועד נבלעה בבקשה הארוכה והמורכבת וצוינה ברמז בתצהירים אך ברור כי "הטעם המיוחד" הנטען כמצדיק את הארכת המועד הינו מצבו הבריאותי של מערער מס' 2 שנסמך על סיכום רפואי מיום  20.9.06, נספח ב' לבקשה.

            ב"כ הצדדים הגישו עיקרי טיעון בהם פירטו את טענותיהם, כאשר ב"כ המשיב עותר לדחיית הערעור וב"כ המערערים לקבלתו.

2.         כאשר מוגשת בקשה לבטול פסק דין, בין אם מחובת הצדק ובין אם מחמת שיקול דעת ביהמ"ש, יש להגיש את הבקשה בתוך 30 יום, ממועד המצאת פסק הדין (תקנות  201, 214 לתקנות סדה"א).

            משלא מוגשת הבקשה במועד על המבקש לעתור לביהמ"ש להארכת המועד, עפ"י תקנה  528 וכאשר המועד שהוחמץ נקבע בחיקוק רשאי ביהמ"ש להאריכו "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

            לשון המחוקק מצביעה על כוונה שלא יוארך מועד שנקבע בחיקוק כדבר שבשגרה ויש צורך "בטעם מיוחד" שיירשם לצורך הארכת המועד.

            לאחרונה ניכרת מגמה בפסיקה להקל בדרישת "הטעם המיוחד" הנדרש לעומת מה שנפסק בעבר, ואולם  עדיין עומדת דרישת הטעם המיוחד בעינה רק שפרשנותה רוככה, אך לא בוטלה.

3.         זכות הגישה לערכאות הוכרה בפסיקה בשנים האחרונות כזכות חוקתית כחלק מכבוד האדם ומזכות הקניין, הזכות של בעל דין ליומו בביהמ"ש.

            השימוש הרב הנעשה לאחרונה בזכות האמורה מביא לזילות הזכות וכמפלט  למי שלא פועל עפ"י הוראות החוק  ואין לו הסבר של ממש למחדלו.

            הזכות האמורה איננה זכות מוחלטת הגוברת על כל מחדל, זלזול או אי קיום הוראות חיקוק. זו זכות יחסית בעלת משקל רב אשר יש לאזנה אל מול זכויות אחרות כגון זכותו היסודית של בעל הדין שכנגד שלא ייגרם לו עיוות דין, ושידע כי יש מועד לסיום ההליכים המשפטיים שבחלוף אותו מועד שוב לא יימשכו עוד.

            המדובר באיזון אינטרסים בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה ואין לקבל כמובן מאליו כי הוצאות יכפרו על כל מחדל.

            עוד יש לזכור כי בקשה לבטול פסה"ד, גם אם מבוססת על חובת הצדק יש להגיש במועד שאם לא כן יש צורך בטעם מיוחד להארכת המועד. פגם בהליך איננו כשלעצמו בבחינת טעם מיוחד להארכת מועד.

            יחד עם זאת, משמוצגת בפני ביהמ"ש במסגרת בקשה להארכת מועד גם ההגנה הנטענת לא יוכל ביהמ"ש להתעלם מכך, הגם שאין מדובר בטעם מיוחד ויביא ביהמ"ש במסגרת שיקוליו גם את מהות ההגנה כפי שעושה בדונו בבקשה עצמה לבטול פסה"ד.

4.         בחנתי את הערעור על בסיס האמור לעיל ולטעמי נכונה וראויה החלטתו של הרשם הנכבד ולא מצאתי שיש להתערב לא במימצאיו המבוססים על עובדות שהובאו בפניו במסגרת הבקשה, ואף לא במסקנתו הסופית לפיה נדחתה הבקשה לבטול פסה"ד מהטעם שלא היה מקום להאריך את המועד להגשתה.

            התנהלותם של המערערים מתחילת ההליך נגועה בהתעלמות מההליך המשפט, אם לא יחס של זלזול.

            פסה"ד שבטולו מבוקש ניתן כ- 60 יום לאחר המצאת כתב התביעה מבלי שטרחו המערערים להגיש בקשה למתן רשות להתגונן ולמצער לבקש אורכה לשם כך במידה ואכן נבצר מהם מלהגיש את הבקשה במועד בשל מצבו הבריאותי של מערער מס' 3.

5.         סיבת המחדל הנטען לאי הגשת הבקשה לבטול פסה"ד, המצב הבריאותי של משיב מס' 3, גם בצירוף האשור הרפואי איננו בבחינת טעם מיוחד אף לא טעם סתם אלא לכל היותר תירוץ שיש לדחותו.