פסק-דין בתיק ת.א. 25626/05

1.         ערעור על החלטתו מיום 18.12.06 של כב' הרשם אמיר צ'כנוביץ לפיה נדחתה בקשתו של המערער לבטל את פסה"ד שניתן כנגדו ביום  23.11.05, במעמד צד אחד.

            למעשה לא נדונה הבקשה לבטול לגופא שכן קבע כב' הרשם כי הבקשה לא הוגשה במועד, ולא הוגשה בקשה להארכת המועד להגשת הבקשה לבטול פסה"ד, ולכן קבע כי דינה של בקשת הבטול להדחות על הסף.

2.         הבקשה לבטול פסק הדין כללה גם עתירה "ליתן כל אורכה ככל שיהיה בה צורך לצורך כל המפורט לעיל", ואולם בגוף הבקשה ובתצהיר אין התייחסות כלשהי לנימוקי הארכה המבוקשת, למקרה הצורך.

            כל שנטען בסיכומים  לעניין הארכת המועד הינו "נבקש מבית המשפט ליתן הארכה כזו, מכוח סמכותו הטבועה".

            עפ"י תקנה 528 לתקנות סדה"א יש להצביע על "טעם מיוחד" להארכת המועד כאשר המועד האמור נקבע בחיקוק.

3.         לא התקיימה חקירה של המערער בדיון לביטול פסה"ד וב"כ הצדדים סיכמו על בסיס הבקשה, נספחיה וצילום דרכונה של אמו של המערער אשר הרשם התיר לצרף לבקשה.

            בשלב הסיכומים הגיש ב"כ המשיבה טופס אזהרה של לשכת ההוצל"פ בצירוף תצהיר המוסר ממנו עולה לכאורה כי ביום 14.5.06 נמסרה האזהרה למערער.

            לא היה ראוי לאפשר הצגת המסמכים הנ"ל, לצורך מתן החלטה שכן במועד הסיכומים נשללה מהמערער הזכות להתייחס לטענה בדבר קבלת האזהרה במועד הרשום באזהרה, או בכלל.

            התקלה האמורה מביאה את המערער לטעון בערעור כי במועד בו נטען כי נמסרה האזהרה באשקלון התגורר המערער בת"א ואף צירף צלום מתעודת הזהות שלו בו רשומה כתובת מגוריו בת"א במועד הנפקת התעודה, פברואר 2006.

4.         בתצהיר טוען המערער כי רק בחודש נובמבר 2006 גילה כי ניתן נגדו פסק דין בעקבות תביעה שהגישה נגדו המשיבה.

            הדבר התברר למערער לאחר שביום  24.10.06, הוטל צו עקול על חשבון הבנק שלו במסגרת תיק הוצל"פ שנפתח לבצוע פסק הדין.

            מועד הטלת העיקול איננו המועד בו נודע למערער לראשונה על ההליכים המתנהלים נגדו "והידיעה" גם אם תחשב כמסירה הייתה ימים מספר לאחר מכן בטווח 30 הימים בהם הוגשה הבקשה לבטול פסק הדין ( 28.11.06).

            בכל הכבוד, אינני סבור כי הוכח שהבקשה לבטול פסק הדין הוגשה באחור באופן שנדרשה בקשה להארכת מועד.

            גם לו נדרשה הארכת מועד ולא צויין בבקשה טעם מיוחד, הרי שכלל הנסיבות של המקרה, כפי שאפרט בהמשך, הינן בבחינת "טעם מיוחד" וכוונתי לטענות המערער לגבי המסירה הנטענת של כתב התביעה לאמו בצירוף טענתו לגבי המסירה הנטענת של האזהרה בהוצל"פ.

5.         אני סבור שפסק הדין איננו יכול לעמוד ויש לבטלו מחמת הצדק ומקל וחומר בתוקף שיקול הדעת של ביהמ"ש.

            בתצהירו של המערער הנתמך במסמכים מועלית טענה חמורה לגבי המסירה של כתב התביעה. ב"כ המשיבה וויתר על חקירתו הנגדית של המערער וגרסתו לא הועמדה במבחן החקירה הנגדית.

            בנוסף מעלה המערער בתצהירו טענת הגנה כנגד התביעה ולגבי נסיבות ארוע התאונה נשוא התביעה וגם בשאלה זו של סיכויי  ההגנה לא נחקר המערער.

6.         לבסוף דומני כי ניתן להחיל על נסיבות המקרה שבפנינו את מה שנפסק בבר"ע 694/05 של ביהמ"ש המחוזי בירושלים לגבי "ארכת חסד":

            מלבד סמכות להארכת מועד על פי טעמים מיוחדים, כבר קבעה הפסיקה כי בסמכותו של ביהמ"ש להעניק אף ארכת חסד, כאשר תחושת הצדק מחייבת זאת. כך קבע בית המשפט בע"א  9085/00 שטרית אברהם ואח' נ' אחים שרבט חברה לבנין, פ"ד נז (5) 462: