פסק-דין בתיק ת.א 20803/05

1.         זהו ערעור על החלטתה של כב' הרשמת א. עפרון מיום 20.6.05 בה נדחתה בקשתה של המערערת לבטל את צו העיקול הזמני שהוטל כנגדה ונקבע כי צו העיקול יישאר על כנו.

            ההחלטה נשוא הערעור נתנה על בסיס תצהירים שהוגשו ע"י הצדדים, לאחר חקירות נגדיות ממצות ולאחר שהוגשו סיכומים מטעמם של הצדדים.

            הרשמת הנכבדה שמעה את המצהירים, התרשמה מעדויותיהם ובהחלטתה אף קובעת ממצאים עובדתיים לכאוריים, על בסיס הראיות.

            רובו של הערעור מתייחס למימצאים שנקבעו בהחלטה, בהבדל מתקיפת המסקנות והמצב המשפטי.

            ערכאת ערעור, ככלל, לא תתערב במימצאים עובדתיים שנקבעו, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן כאשר הטעות העובדתית הנטענת ברורה ובולטת.

            בערעור שבפני הגישו ב"כ הצדדים עיקרי טיעון ותגובה לתשובת המשיבה, באופן הממצה את טענותיהם שעיקרם חזרה על מה שכבר טענו בפני כב' הרשמת.

2.         בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדה"א על ביהמ"ש להשתכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התביעה, כאשר נטל השכנוע מוטל על מבקש העיקול.

            כמו כן יבחן ביהמ"ש את מאזן הנזקים לצדדים למקרה בו יינתן צו העיקול לעומת מצב בו לא יינתן הצו וכן ישקול אם הוגשה בקשת העיקול בתום לב ומתן הצו צודק וראוי בנסיבות העניין ואיננו פוגע במידה העולה על הדרוש.

            לצורך החלטה בערעור עיינתי גם בפרוטוקול הדיון בפני כב' הרשמת ולא מצאתי שיש מקום להתערב בקביעתה כי המשיבה הרימה את הנטל בקשר לקיומה של עילת התביעה.

            בשלב הדיון בבקשת עיקול או בביטולו אין ביהמ"ש יכול להדרש לפרטי הפרטים, לפרטי הטענות ולכל סכום וסכום הנטען.

            די לביהמ"ש להשתכנע על בסיס הראיות המהימנות כי לכאורה קיימת עילת תביעה ראויה.

3.         נימוקיה של כב' הרשמת מבוססים בחומר הראיות שהיה בפניה ודי להזכיר את העובדה כי המערערת שלמה תשלומים למשיבה ורק משהפסיקה לשלם והמשיבה דרשה תשלום, רק אז הודיעה לה על טענות שיש לה לגבי טיב העבודה וכי החליפה בקבלן אחר.

            בהתנהלות כאמור מקובלת המסקנה כי הדבר מצביע על התחמקות מתשלום.

            מסקנתה של כב' הרשמת כי המשיבה הרימה הנטל לעניין עילת התביעה, כנדרש לצורך הטלת עיקול זמני נכונה וכל טענות המערערת אין בהן כדי לשנות מסקנה זו.

4.         תנאי נוסף בה על מבקש העיקול לעמוד נקבע בתקנה 374 לתקנות סדה"א ולפיו על מבקש העיקול לשכנע את ביהמ"ש על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

            התקנות לא קבעו כללים מתי מתקיים החשש הסביר ואולם הפסיקה קבעה כי יש לבחון כל מקרה עפ"י נסיבותיו כדי להחליט אם קיים החשש הסביר אם לאו.

            עפ"י הפסיקה, ולעניות דעתי, אין צורך כי מבקש העיקול יצביע דווקא על צעדים ממשיים, מעשיים בהם נוקט הנתבע להברחת רכושו, כגון מכירת נכסים, ודי כי כלל הנסיבות, המצב הכלכלי והכספי יביאו במצטבר למסקנה כי הורם נטל ההכבדה.

            אין צורך להראות שאי מתן הצו יסכל את ביצועו של פסה"ד ודי כי יכביד על הביצוע.

            אין מדובר בוודאות אלא בסבירות הנקבעת עפ"י שיקול דעתו של ביהמ"ש השומע את הצדדים ומתרשם ישירות ובהתאם לכלל המימצאים המובאים בפניו, והכל, כמובן, לכאורה, כפי שקובעת התקנה.