1. התובע, נהג משאית טריילר במקצועו, תושב מעונה, נ +3, נפגע בתאונת דרכים בעת עבודתו ביום 2.11.99 ובגינה הוא זכאי לפיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, מכח הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975.
התאונה ארעה מיד או מעט אחרי שהתובע יצא מן המשאית בה נהג, ואז פגע בו רכב חולף. התביעה מופנית נגד שתי המבטחות של כלי הרכב המעורבים בתאונה, וכל אחת הטילה על רעותה את חובת הפיצוי.
מחלוקת זו באה על פתרונה בהסכמה שהושגה ולפיה שתיהן תישאנה בנטל זה, שווה בשווה, ולהלן יש להעריך את הפיצויים ולפסוק לתובע את המגיע לו.
2. בתאונה נחבל התובע בגבו וברגלו השמאלית. הוא נלקח לבית החולים בכפר סבא שם אושפז, ולמחרת הועבר לבית החולים בנהריה שם נמשך אישפוזו עד ליום 7.11.99. כאבי הגב התגברו, וכן אובחן שבר בברך השמאלית שהצריך קיבוע בגבס. ביום 20.2.00 הוא אושפז שוב לצורך מניפולציה בהרדמה כללית; אח"כ נזקק לפיזיוטרפיה, ונעזר משך תקופה מסוימת במקל הליכה.
ביום 10.7.04 נפל התובע בעת הליכה במדרכה שליד ביתו, נחבל שוב בברך השמאלית ואובחן שבר עם תזוזה שהצריך ניתוח ואישפוז למשך 9 ימים.
בכתב התביעה שהוגש ביום 25.1.05 וכן בכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 8.1.06, התובע אינו מאזכר את התאונה השניה ואינו טוען כי היא קשורה בקשר סיבתי לתאונה נשוא התביעה. הוא לא העלה טענה על כך כלפי המוסד לביטוח לאומי, וכן לא עורר ענין זה בעת בירור ענינו בפני המומחה הרפואי, פרופ' סודרי.
גם הנתבעות לא ביקשו, מצידן, כי ייקבע שהתאונה השניה לא נגרמה כתוצאה מחולשת הברך עקב הפגיעה בתאונה. כמו כן הן לא העלו בפני המומחה הרפואי, שלא נחקר על חוות דעתו, את הטענה כי בתאונה השניה נגרמה לתובע נכות.
במצב דברים זה יש לקבוע כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה השניה לבין התאונה נשוא התביעה. כמו כן לא הוכח שהתאונה השניה גרמה לנכות. לפיכך, יש לקבוע כי השפעת התאונה השניה על שיעור הפיצויים היא קטנה, ונוגעת רק להפחתה מסוימת בראש הנזק הנוגע להפסדי העבר בתקופת אי הכושר בגין אותה תאונה.
3. הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי קבעו, בסופו של דבר, כי לתובע נכות של 10 אחוזים בגין הפגימה בברך ונכות של 5 אחוזים בגין הפגיעה בגב. רופאי המוסד הפעילו את הוראות תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956במחצית, והעמידו את הנכות היציבה על 19 אחוזים (ר' נ/11, החלטה מיום 24.10.02).
קביעת המוסד באשר לברך מקובלת על הצדדים כקביעה המחייבת לצורך התביעה. באשר למצב הגב, הסכימו הצדדים כי התובע ייבדק על ידי המומחה הרפואי המוסכם עליהם, פרופ' סודרי, אשר יקבע את נכותו של התובע בגין הפגימה בגבו.
פרופ' סודרי בדק את התובע ונתן חוות דעת מיום 3.12.04. בחוות הדעת מפרט הרופא כי התובע התלונן על כאבים בגב התחתון, קושי להתכופף ולהרים חפצים; כאבים המקרינים לרגל השמאלית ותחושת נימול בכפות הרגליים. בבדיקה נמצא כי התובע עומד ללא צליעה וללא צורך בתמיכה, ומסוגל לעמוד על העקבים ועל בהונות הרגליים. בגב נמצאו הגבלות בתנועה ורגישות בלחיצה מעל זיזי החוליות שנפגעו. לא היה דלדול בשרירי הגפיים התחתונות. בברך השמאלית היה טווח תנועה תקין עם חריקות קלות מאוד; היציבות היתה תקינה, ללא תפליט ובלי רגישות.
במסקנותיו כותב פרופ' סודרי כי בתאונה נגרמה טראומה ישירה לגב המותני עם שבר בזיז חוליה. המסמכים מעידים על שבר בזיז הרוחבי בחוליה L3, וחשד לשברים בזיזי עוד שתי חוליות. הוא ציין כי ב"בדיקה הקלינית הוא (התובע) מראה הגבלה בינונית בתנועתיות ע"ש מותני וסימני גירוי רדיקולריים דו-צדדיים ללא חסר נוירולוגי. אך במעקב הרפואי לאחר התאונה לא מדווח על הגבלה בתנועתיות ע"ש מותני. ההגבלה בטווח התנועה הינה אקטיבית ויכולה להשתנות בציר הזמן עם ימים פחות או יותר טובים ... לפיכך אני מעריך את נכותו בע"ש מותני בשיעור של 10% לפי סעיף 37(7)א מותאם".
בתשובה לשאלת ב"כ התובע אם ייתכן כי הרופא בדק את התובע "ביום רע וההגבלה שמצאת (ב)בדיקתך אינה משקפת את מצבו הממוצע של התובע", השיב הרופא כי "בשל אפשרות כזאת, נקבעה לו נכות בשיעור של 10%בלבד ולא20% כפי שמקנה הגבלה בינונית".
פרופ' סודרי לא נחקר על חוות דעתו.
4. ב"כ התובע טוען כי הנתונים הנ"ל מצדיקים כי אקבע שלתובע נכות רפואית בשיעור של 20 אחוזים בגין הגבלה
בינונית בתנועות עמוד השדרה, המצדיקה נכות של 20 אחוזים ולכך מתנגדות הנתבעות.
אני מחליט לדחות טענה זו של התובע. רק במקרה קיצוני וחריג יסטה בית המשפט מהערכתו של המומחה הרפואי כמפורט בחוות דעתו, שעה שהוא לא נחקר עליה. התשובה האמורה לשאלת ההבהרה אינה מצדיקה הגעה למסקנה שונה. לא נקבע בחוות הדעת כי ההגבלה בגב היא בינונית. נכתב כי התובע "
מראה הגבלה בינונית". הוסף לכך את חוסר האמון שעורר בי התובע בעדותו, ומכאן המסקנה כי יש לקבל את קביעת פרופ' סודרי באשר לנכות בגב: 10 אחוזים.
אנו מדברים איפוא בנפגע, נהג משאית, יליד 17.6.1970, שהיה כבן 29 שנים בעת שנפגע בתאונת דרכים בברכו וברגלו. הפגיעות לא היו קלות, הצריכו ניתוח ואישפוז, ובסופו של דבר הותירו בתובע נכות רפואית בשיעור של 19 אחוזים לצמיתות.
5. בעשרת החודשים שלפני התאונה עבד התובע כנהג משאית שכיר והשתכר כ - 8,300 ש"ח לחודש (ברוטו). מאז התאונה לא חזר התובע לעבוד בנהיגה. הוא ניסה להשתקם באמצעות המוסד לביטוח לאומי, השתתף וסיים קורס לניהול מחסן ממוחשב, וכן בקורס קצר להפעלת מנוף. הוא לא מצא מקום עבודה כלשהו; רכש מחפרון בו, לטענתו, אינו מסוגל, מחמת מצבו, לנהוג והוא מפעילו באמצעות נהג שכיר, וכן השקיע ברכישת עגלים.
המסמכים מראים כי, כאמור, לפני התאונה הוא השתכר כדי 8,300 ש"ח לחודש, כנהג משאית שכיר. לדברי התובע (ר' עמ' 12 לפרוטוקול), מהפעלת המחפרון הוא משתכר כדי 4,000 ש"ח לחודש. שומת מס ההכנסה לשנת 2003 מראה השתכרות של 48,108 ש"ח והשומה לשנת 2004 מדברת על השתכרות של 29,120 ש"ח. השומה (ת/5) לשנת 2005 מראה הכנסה חייבת במס בסכום של 94,917 ש"ח, מזה מעסק המחפרון 72,445 ש"ח ומקצבאות 22,472 ש"ח. בשנת 2006, כך טוען התובע, ומבסס זאת על דו"ח רווח והפסד, הוא הפסיד בעסקיו סכום של 24,696 ש"ח.