בפני תביעה לפינוי וסילוק יד ממקרקעין שבבעלות התובעת, ולתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בהם.
רקע עובדתי וטענות הצדדים
1. התובעת הינה הבעלים הרשום של המקרקעין הנמצאים ברח' דרך השבעה (שפינוזה) 68 באזור, והידועים כגוש 6004 חלקה 43 (להלן:
המקרקעין").
הנתבע מחזיק במקרקעין ובמבנה המצוי עליהם בשטח של 75 מ"ר, המשמש כחנות, כמו גם במחסנים וסככות הצמודות לו בשטח כולל של 29 מ"ר (להלן יכונו יחדיו:
"הנכס" ו/או
"החנות").
על אף פניות ודרישות התובעת לפינוי הנתבע וסילוק ידו מהמקרקעין והחזרת החזקה בהם לתובעת, סירב הנתבע לעשות כן ומכאן התביעה.
2. התובעת טענה כי אבי הנתבע, המנוח סדרינה אלברט (להלן: "
המנוח"), פלש למקרקעין בשנת 1957 ובנה עליהם, ללא הסכמת התובעת, מבנה בשטח של 18 מ"ר. לימים הוגדל המבנה והוספה לו בנייה כמתואר לעיל וכמפורט בתשריט המצורף לכתב התביעה כנספח ב' (להלן: "
התשריט").
המנוח הלך לבית עולמו בשנת 1988 ומני אז מחזיק הנתבע בנכס ומנהל בו חנות ירקות.
לטענת התובעת מחזיק הנתבע, כמו המנוח לפניו, במקרקעין ללא כל זכות חוקית, ובלא לקבל הסכמתה לכך.
עתירה לפינוי המנוח בשנת 1964 נתקבלה וניתן כנגדו פסק דין לפינוי מהמקרקעין. חרף זאת, לא פינה המנוח את הנכס. התובעת הוסיפה ושלחה למנוח ולנתבע דרישות לסילוק ידם מהמקרקעין והחנות, אך זו סורבה על ידם.
בשל כך, עתרה התובעת בתביעה שבכאן להורות לנתבע לפנות ולסלק ידו מהמקרקעין ומהחנות, כמו גם לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים, העולים לסך של 373,464 ש"ח, בגין השימוש בהם בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה, קרי: למן שנת 1995 .
3. מנגד טען הנתבע כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, עת לא ציינה התובעת כי משפחתו מחזיקה בנכס כ-50 שנה. עוד טען הנתבע כי התובעת אף לא הזכירה כלל בתביעתה את בניית הקניון בסמוך לנכס ואת המשא ומתן שהתנהל בינה לבין הנתבע לפינויו מהמקרקעין תמורת פיצוי, כחלק מהתחייבות הקבלן בונה הקניון.
לגופם של דברים טען הנתבע כי הוא רכש זכויות במקרקעין. לטענתו הינו דייר מוגן בשל היות המנוח לפניו דייר מוגן בנכס כמו גם בנכס נוסף, סמוך, אשר שימש למגורי המשפחה כולה .
לחילופין טען הנתבע כי הינו בר רשות בלתי הדירה בנכס ולחילופי חילופין - זכאי הוא לפיצוי בגין השקעותיו בו עקב ביטול הרישיון.
עוד הוסיף וטען הנתבע, בסיכומיו, כי זכות נוספת קיימת לו והיא - זיקת הנאה במקרקעין, מכוח השנים בהן ישב בם, ללא מחאת הבעלים.
יצויין כי הנתבע טען בכתב הגנתו, כטענה חילופית נוספת, כי אביו המנוח רכש את הנכס מידי התובעת, והנתבע מחזיק בו בחזקה נוגדת מכוח התיישנות.
בית המשפט (כב' השופט ד. מור) הבהיר לנתבע כי הוא אינו רשאי לטעון - כאחד - לחזקה נוגדת מכוח התיישנות ולהיותו בר רשות, כאשר הרשות נובעת מהסכמת הבעלים. לפיכך רשם לפניו בית המשפט כי טענת הנתבע הינה לבעלות מכוח התיישנות (ראה החלטה בבקשה מיום 19.6.03).
בין לבין הועבר התיק לדיון בפני.
ב"כ הנתבע הצהיר בפני בבית המשפט (ראו פרוטוקול מיום 25.9.03) כי הנתבע איננו עומד עוד על טענת החזקה הנוגדת וכי יטען לזכויות במקרקעין של בר רשות או של דייר מוגן.
גדר המחלוקת