1. בפני בקשה לדחיית התובענה על הסף, בשל העדר סמכות לבית משפט זה לדון ולהכריע בה. לטענת המבקשים, מדובר בתובענה לאכיפת הסכם העסקה, אשר הסמכות הייחודית לדון בה, בהתאם לסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, הינה של בית הדין האזורי לעבודה.
2. בין המשיב לבין המבקשים נחתם ביום 31.10.94 הסכם המסדיר את תנאי העסקתו של המשיב אצל המבקשים (נספח א' לתובענה, להלן: "
ההסכם הראשון"). לפי הסכם זה הועסק המשיב כמנכ"ל חברת מרכזי טכנולוגיה בע"מ (להלן: "
מט"ב"), חברה שהוקמה על ידי המשיב והמבקשים לצורך ביצוע השקעות בחברות היי-טק. ביום 25.2.98 נחתם הסכם העסקה בין המשיב לבין חברת "
וקטורי חברה להשקעות בע"מ", חברה בשליטת המבקשת 2 המשמשת כזרוע מבצעת שלה (נספח ב' לתובענה - להלן, בהתאמה: "
ההסכם השני" ו-"
וקטורי").
3. ביום 1.3.05 הגיש המשיב לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב תובענה כנגד המבקשים וכנגד וקטורי (עב' 3349/05 - נספח ז' לתובענה שבפניי, להלן גם: "
התובענה הראשונה"), שעיקרה דרישה לאכיפת ההסכם הראשון וההסכם השני. המשיב סבור כי יש לשני ההסכמים תחולה מקבילה, בעוד שהמבקשים סבורים שההסכם השני החליף את הראשון. התובענה הראשונה כללה שני נושאים. הנושא הראשון התייחס להסכם ההעסקה במט"ב מחודש אוקטובר 1994, שנחתם בין המבקשים בהליך זה לבין המשיב. טענת המשיב היתה כי בהסכם זה התחייבו המבקשים להקצות לו ללא תמורה 3% מהמניות שיוקצו למט"ב בעת שתבצע השקעה בחברה כלשהי, ובנוסף אופציה לרכישת 3% נוספים ממניות אלה במחיר בו נרכשו על ידי מט"ב. הנושא השני בתובענה הראשונה התייחס להסכם משנת 1998 עם וקטורי. טענת המשיב היתה כי בהסכם זה הוענקה לו אופציה לרכישת 8% נוספים ממניות קבוצת החברות של המבקשת 2 בהליך זה וחברות ההיי-טק שבשליטתה. לפיכך, תבע המשיב בתובענה הראשונה להצהיר כי הוא זכאי ל-14% ממניות החברות שפורטו בנספח א' לכתב התביעה, ולהורות על העברת מניות אלו לידי נאמן.
4. בתובענה בבית הדין לעבודה כונו שני ההסכמים דלעיל "הסכם העסקה", על מנת להביא את הענין בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. בסעיף 12 לתובענה נטען כי בין המשיב לבין המבקשים ווקטורי קיימים יחסי עבודה, שטרם הגיעו לקיצם. לכן הוגשה התובענה בבית הדין לעבודה.
5. בד בבד עם הגשת התובענה בבית הדין לעבודה, ובמסגרת אותה תובענה, הגיש המשיב בקשה למתן סעד זמני כנגד המבקשים ווקטורי, האוסר עליהם העברה של המניות שתובע המשיב עד למתן פסק דין בתובענה.
6. בתשובתם לבקשה למתן סעד זמני, טענו המבקשים דכאן, בין היתר, כי בית הדין לעבודה איננו מוסמך לדון בתובענה, שכן אין עוד בינם לבין המשיב יחסי עבודה, ואלו מתקיימים רק בין המשיב לבין וקטורי.
7. בית הדין לעבודה דחה ביום 27.3.05 את טענת חוסר הסמכות העניינית שהעלו המבקשים, לאחר ששמע עדויות של הצדדים, ועיין במסמכים שהוגשו לו. בית הדין פסק:
"
ב....סמכות זו [סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה - ע.ב.
] מקורה בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט-1969 ואין נפקא מינא אם יחסי העבודה הגיעו לידי סיום, ובלבד שעילת התביעה נובעת מיחסי העבודה שבין הצדדים.
ג. אין חולק כי תנאי זה התקיים במקרה שלפנינו ולפיכך אין לקבל את טענת המשיבים כי בית הדין לעבודה נעדר סמכות עניינית. כך גם בכל הנוגע למשיבים 1-2 [המבקשים בהליך שבפני - ע.ב.]
שכן גם עילת התביעה נגדם נובעת לטענת המבקש מיחסי העבודה שהיו ביניהם..." (נספח א' לבקשה לדחייה על הסף
).
8. התובענה בבית הדין לעבודה נמחקה בהסכמה ביום 12.7.05, לאחר שהוגשה בקשת מחיקה מחמת אי-תשלום אגרה. ביום 30.1.08 הגיש המשיב נגד המבקשים את התובענה השניה בתיק זה, והיא מתייחסת רק להסכם מחודש אוקטובר 1994, שבין המבקשים למשיב, ולא להסכם משנת 1998 עם וקטורי, שאיננה צד לתובענה בתיק זה (המשיב הגיש תובענה חדשה בבית הדין לעבודה נגד וקטורי בגין העברת 8% מהמניות המוחזקות על ידה). לפיכך התובענה בתיק זה מתייחסת אך ורק ל-6% מן המניות (3% ללא תמורה ו-3% נוספים כאופציה), אך זאת רק בהתייחס לשתי חברות: "אסיגרא" ו-"אוליב". בסעיף 87 לכתב התביעה מובהר כי המשיב זכאי לקבל 6% מן המניות של כל החברות בהן השקיעה מט"ב (כפי שפורטו בנספח ה' לתובענה, וכפי שפורטו גם בתביעה הראשונה); אך "
בשלב זה" הוא מצמצם את תביעתו לשתי החברות דלעיל בלבד, משיקולים שונים, לרבות שיקולים הכרוכים בתשלום אגרה.
9. מפירוט שתי התובענות שהגיש המשיב, זו שבבית הדין לעבודה וזו שבפני, עולה כי מדובר ב"אותה גברת בשינוי אדרת". המשיב טוען בתיק זה, כפי שטען בבית הדין לעבודה, לזכות לקבלת 6% ממניות החברות בהן השקיעה מט"ב. בשתי התביעות טענה זו מועלית כנגד המבקשים, אלא שבתובענה הראשונה היתה תביעה נוספת לקבלת 8% נוספים מהמניות, שהופנתה נגד וקטורי. פרט לכך מדובר באותה תביעה. אלא שבתובענה בתיק זה מכונה ההסכם עם המבקשים מחודש אוקטובר 1994 "
הסכם
שותפות", בעוד שבתובענה הראשונה בבית הדין לעבודה הוא כונה "
הסכם
העסקה" (והוא אכן כזה).
10. לטענת המבקשים, עניינה של התובענה שבפניי הוא יחסי עובד-מעביד בינם לבין המשיב, ולכן הסמכות הייחודית לדון בה נתונה לבית הדין לעבודה. לגישתם, המשיב מושתק מלטעון אחרת נוכח העמדה שהביע בשאלה זו בבית הדין לעבודה. עוד סבורים המבקשים כי נוכח החלטת בית הדין לעבודה, קיים מעשה בית דין בשאלת הסמכות. המבקשים סבורים כי התובענה דנן הוגשה לבית משפט זה לאחר שבית הדין לעבודה דחה את עיקר בקשת המשיב לצו מניעה זמני, ומשהמשיב הבין כי סיכוייו לזכות בתובענה בבית הדין לעבודה אינם טובים (בקשת רשות ערעור על ההחלטה שהגיש המשיב בענין הסעד הזמני נדחתה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, מפי כב' השופטת נ' ארד).
11. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות הצדדים, וביתר המסמכים שהובאו בפניי מטעמם, הגעתי למסקנה כי הדין עם המבקשים. בית הדין לעבודה הכריע בטענה בדבר העדר סמכותו לדון בתובענה שעילתה אותם הסכמים המהווים בסיס לתביעה שבפניי, ודחה אותה. ההלכה היא, כפי שציינו בצדק המבקשים, כי אם התעוררה שאלת הסמכות בפני טריבונל המוסמך להכריע בה, נוצר מעשה בית דין לעניין הסמכות (ש' לוין
תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט-1999), 84). העובדה שהכרעת בית הדין לעבודה בעניין זה ניתנה במסגרת החלטת ביניים (ושאלה של סמכות עניינית בדרך כלל תוכרע בדרך זו), איננה מעלה ואיננה מורידה. לכן יש לדחות את התובענה על הסף כבר מן הטעם של מעשה בית דין.
12. קשה לראות כיצד ניתן לסבור שאכיפת ההסכם שבין המבקשים למשיב איננה בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה. ההסכם עליו משתית המשיב את תביעתו הינו הסכם העסקה לכל דבר וענין, ולא בכדי כונה על ידי המשיב עצמו בתובענה בבית הדין לעבודה "הסכם העסקה". ההסכם קובע את תנאי שכרו של המשיב כמנכ"ל חברת מט"ב (סעיף 2), ואת זכותו לקבלת מניות ואופציות כחלק מתנאים אלו (סעיף 3). לכן הסמכות לדון בענין היא לבית הדין לעבודה, כפי שקבע בית הדין.
13. זאת ועוד, המשיב מושתק מלטעון כנגד סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתובענה שהגיש בתיק זה, נוכח העמדה הנחרצת והברורה שהביע בעצם הגשת התובענה המקורית לבית דין זה. ההלכה בעניין הכלל של השתק שיפוטי, כפי שהובהר מפי כב' השופטת ד' דורנר בע"א 513/89
Interlego A/S
נ'
Exin-lines bros
, פ"ד מח (4) 133, בעמ' 193-194, הוא
"כי בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה בית דין) ולטעון טענה הפוכה". השופטת דורנר הבהירה כי מקורו של ההשתק השיפוטי בראש וראשונה בחובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, ממנה נגזר האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר העלאת טענות סותרות הינה אחד מפניו. עוד ציינה השופטת דורנר כי ההשתק השיפוטי רחב מן ההשתק מכח מצג או הבטחה, שכן הוא מתקיים גם כאשר הצד המשתיק לא הסתמך על הטענות הקודמות ולא שינה מצבו לרעה (שם, בעמ' 196, 199).
ברע"א 6753/96
מ.מ.ח.ת. בע"מ ו-4 אח' נ' ישראל פרידמן, פ"ד נ(5), 418, עמ' 422-421 שב בית המשפט העליון והבהיר את הכלל, לאמור:
"...
מאחורי ההשתק שאליו שואפים המבקשים, המבוסס על ההצהרה, עומדת בעיקרה טענה של הגינות ותום-לב (ראו ד' פרידמן ו-נ' כהן, חוזים (אבירם, כרך א, תשנ"א) 96). על-פי כלל זה, אם העלה אדם טענה בהליך מסוים וטענתו התקבלה, ובעקבות זאת זכה בטובת הנאה, הוא יהיה מנוע מלהעלות טענה סותרת בהליך אחר. השתק זה חל גם כאשר לבעל דין נתונה הבחירה בין שני מסלולים המקימים לו זכויות.
משבחר במסלול אחד וזכה בו, אין הוא יכול לדרוש את הזכות גם במסלול האחר (וראו בעניין זה:
ע"א
Interlego A/S
נ' .
Bros. S.A Exin-Lines
אח' וערעור שכנגד, פ"ד מח(4), 133, בעמ' 198
, וכן:
ע"א 658/80, 594 אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(3), 543, בעמ' 551;
ע"א 132/86 ג'ורי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מב(1), 555, בעמ' 561 לעניין כלל דומה באנגליה)... אך מה שחשוב להדגיש לענייננו, מי על-פי כלל זה (כך במקור - ש.ש.),
תנאי בסיסי להחלת ההשתק הוא שהטענה שנטענה בהליך הראשון נתקבלה, והיא שהצמיחה לטוען אותה טובת הנאה (ראה פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, בעמ' 96)."
ראה גם: ע"א 502/00
רשות שדות התעופה בישראל נ' אפקון בקרה ואוטומציה, תק-על 2001(1), 167. הרהורים בנוגע לשאלה האם לא ראוי לסטות מן ההלכה הפסוקה, הקובעת כי הצלחה בהליך הקודם (על דרך של קבלת הטענה שנטענה), מהווה תנאי שאין בלתו לתחולתו של השתק שיפוטי, עלתה
ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נט(6), 625. כב' השופט גרוניס נדרש בפסק-דינו לשאלה זו, אך בחר להשאירה בצריך עיון. כב' השופט א' רובינשטיין הביע דעתו, אגב אורחא, כי לא נראה שיש צורך בהצלחה קודמת בטענה שהתקבלה, ואשר סותרת את הטענה המועלית בהליך המאוחר. באותו מקרה פסק בית-המשפט, כי דינו של הסעד הזמני בו זכה הצד שכלפיו נטען ההשתק, עולה כדי
"הצלחה בהליך" ומונע ממנו לטעון טענה עובדתית סותרת בהליך מקביל.