התובע שכר חדר בבית הנתבעת לתקופה שבין 1/8/02 ועד 31/7/02 תמורת תשלום דמי שכירות בסך של 300 $ לחודש. עותק מהסכם השכירות צורף לכתב התביעה.
התובע טען בתביעתו כי הינו עוסק במחקר ובלימודים, לפיכך הבהיר לנתבעת כי הינו מחפש מקום שקט בו יוכל לעסוק במחקר ובלימוד. התובע טען כי הנתבעת התחייבה בפניו כי הבית הינו בית שקט וכי בנה, שהסתבר בדיעבד כי הינו מנגן בתופים, עתיד לעזוב את הבית שכן היא אוסרת עליו לנגן בבית.
התובע טען כי בנה של הנתבעת ניגן בתופים, השמיע מוסיקה וערך חזרות למופע רוק, בחלל הקומה התחתונה של הבית וגרם לרעש בלתי סביר במשך שעות רבות ביום.
התובע פרט באריכות בתביעתו כי כל ניסיונותיו להגיע לפשרה עם בנה של הנתבעת, באשר לשעות בהן יותר לו לנגן עלו בתוהו וטען כי כשביקש לעזוב את החדר, התנתה זאת הנתבעת, בהבאת דייר חלופי אך דייר שהופנה על ידי התובע נדחה על ידי הנתבעת.
התובע פרט בכתב תביעתו ובעדותו, בהרחבה רבה, את השתלשלות העניינים לרבות מטרדי הרעש והתנכלויות מצד הנתבעת ובנה שלטענתו היה חשוף להן, במהלך תקופת השכירות ועד למועד בו פינה את החדר על פי דרישת הנתבעת, ביום 30/4/02.
התובע עתר בתביעתו, לחייב את הנתבעת, להשיב לו את שכר הדירה ששילם עבור תקופה של 7 חודשים במהלכם גר ב"אופן פורמלי", לטענתו, בחדר אך סבל מטרדי רעש וכן את שכר הדירה עבור חודשיים נוספים שהתובע נאלץ לשלם במסגרת הליכי הוצל"פ ולאחר שביטל את הצ'קים שנתן בידי הנתבעת והיא סירבה להחזירם.
כן עתר התובע לחייב את הנתבעת לפצותו בגין מגהץ, שני כלים לסוכר וכרטיסיה לבריכה שהושארו בבית הנתבעת ובתוספת הוצאות עבור יעוץ משפטי והוצאות משפט, העמיד התובע את תביעתו על גבול סמכותו של בית משפט זה בסך של 16,700 ש"ח.
הנתבעת הכחישה את טענות התובע וטענה כי התובע הוא זה שהטריד אותה . הנתבעת טענה כי פדתה את שני הצ'קים שנותרו בידה, עבור יתרת תקופת השכירות, בגין נזקים שנגרמו על ידי התובע כמפורט בכתב ההגנה ובגין שימוש עודף בחשמל שהתבטא בהפעלת המזגנים בבית כשהחלונות פתוחים וללא צורך ממשי.
כן טענה הנתבעת כי מאחר וחוזה העבודה של התובע לא חודש, התובע כמעט ולא מש מהבית ובמצב זה היה קשה למצוא חלון זמן, בו יוכל בנה לנגן וכי דרישות התובע בעניין זה לא התקבלו על בנה. הנתבעת טענה כי תנאי חייו של התובע השתנו לעומת מה שהיה בעת חתימת ההסכם ובתחילת תקופת השכירות ולא תנאי הבית.
הנתבעת הכחישה את טענות התובע באשר למגהץ, כלי סוכר וכרטיסיה שהושארו בבית וטענה כי התובע בדק את החדר בעת פינויו וכי לא מצאה כל רכוש של התובע.
העד, ג'רבי אמנון, ששכר גם הוא חדר בבית הנתבעת, באותה תקופה, הוזמן על ידי התובע לעדות ואישר בעדותו כי בבית היה רעש של נגינה וחזרות למופע שנערכו על ידי בנה של הנתבעת וחבריו.
לאחר ששמעתי ובחנתי עדויות הצדדים, הגעתי למסקנות הבאות:
א. התובע שכר חדר בבית הנתבעת. בהסכם בין הצדדים נקבע בסעיף 2 כי "השוכר מתחייב לשמור על שקט ועל התחשבות בצרכי כלל דיירי הבית בגבולות המקובל בין בני תרבות".
התחייבות מקבילה, המחייבת את המשכירה או בני ביתה, לשמור על שקט אינה כלולה בהסכם ובעניין זה עדותו של התובע כי הנתבעת הבטיחה לו שמדובר בבית שקט ובנה עתיד לעזוב את הבית, הוכחשה על ידי הנתבעת שהעידה כי לא אמרה שבנה עתיד לעזוב את הבית ולא התחייבה כי הבית יהיה שקט, רוב שעות היום.
ב. התובע שכר כאמור, חדר בבית בו התגוררו בנוסף לנתבעת ובנה, שלושה דיירים נוספים, כולל התובע, אשר שכרו חדרים בבית.
נראה כי מערכת היחסים בין התובע לנתבעת, התדרדרה באופן שכל צד מאשים את משנהו, ב"הצקות" וב"התנכלויות" כפי שתואר ופורט בהרחבה בכתבי הטענות ובעדויות הצדדים.
ג. התובע שכר את החדר למשך שנה ובפועל החזיק בחדר במשך תשעה חודשים, החל מיום1/8/01 ועד 30/4/02, מועד בו פינה את החדר, בהתאם להודעת הפינוי שניתנה על ידי הנתבעת (נספח 2 לתביעה).
בפועל, שילם התובע, עבור 12 חודשי שכירות שכן כפי שמוסכם על הצדדים, התובע שילם דמי שכירות עבור שלושה חודשים בעת כניסתו לחדר, דמי שכירות עבור 7 חודשים נוספים, שולמו בכך שהתובע נשא בעלות מזגנים שהותקנו בבית הנתבעת ושני צ'קים עבור חודשיים נוספים, נפדו על ידי הנתבעת לאחר שהתובע עזב את החדר.
ד. על פי ההסכם בין הצדדים, במידה והמשכירה תרצה בניתוק החוזה, תינתן על כך הודעה מראש של חודשיים ודמי השכירות ישולמו עד יום הפינוי (סעיפים 11 ו-15 להסכם).