1. עניינו של תיק זה במחלוקת על זכויות הפרישה של התובע, בשני היבטים - זכאותו לתנאי פרישה מועדפים מכוח תוכנית ההבראה במסגרתה פוטר, ומועד זכאותו לקצבה מכוח הסכם הרציפות. מחלוקת נוספת נוגעת לזכותו להחזר סכומים שנוכו משכרו.
2. התובע, מר מיכאל שרון, הינו יליד שנת 1959 ועובד סוציאלי בהכשרתו. ביום 12.6.97 החל עבודתו בנתבעת - עיריית לוד (להלן:
העירייה), ובתפקידו האחרון כיהן כמנהל מחלקת פרט ומשפחה. התובע אינו חתום על הסכם אישי כלשהו, וחלה עליו חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן:
חוקת העבודה).
3. ביום 2.1.05 באה עבודתו של התובע לידי סיום, לאחר שפוטר במסגרת תוכנית ההבראה של העירייה. לבקשתו, ונוכח טענתו בדבר זכאות לפנסיה, לא קיבל פיצויי פיטורים מהעירייה עם סיום עבודתו במסגרתה.
4. בתחילת דיון ההוכחות הגיעו הצדדים לעובדות מוסכמות, וביקשו כי פסק הדין יינתן על בסיסן וללא צורך בשמיעת ראיות. להלן תפורט לפיכך התשתית העובדתית ביחס לכל אחת מהמחלוקות, על יסוד העובדות המוסכמות והמסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, ולאחריה הכרעתנו.
טרם לכן נציין, במאמר מוסגר, כי במסגרת החלטתנו מיום 6.1.10 הוצע למדינה, להסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן:
ההסתדרות) ולמרכז השלטון המקומי להתייצב בהליך ולהגיש את עמדותיהם. המדינה וההסתדרות הודיעו, בהתאם, על התייצבותם. מרכז השלטון המקומי קיבל את החלטת בית הדין ואת כל החומר הרלוונטי, אך הודיע שאינו רואה מקום להתייצבותו (הודעה מיום 1.5.10).
הזכאות לרציפות זכויות פנסיוניות ותוכנה
התשתית העובדתית וטענות הצדדים
5. בתקופה שטרם עבודתו בעירייה, החל מיום 10.10.89 ועד ליום 31.7.97 (למעט שתי תקופות חל"ת: 1.10.92 - 30.9.93 ו - 1.8.96 - 31.7.97) עבד התובע כעובד סוציאלי במסגרת משרד הבריאות. אין חולק כי בסיום עבודתו במשרד הבריאות לא קיבל פיצויי פיטורים.
6. תוך כדי תקופת עבודתו בעירייה, ביקש התובע לשמור על רציפות בין זכויותיו לפנסיה מהעירייה לבין זכויות הפנסיה שנצברו לזכותו בעת עבודתו במשרד הבריאות. התובע ביסס את בקשתו לכך על ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר רציפות זכויות לגמלה מיום 22.7.76 (נספח ז' לכתב התביעה; להלן -
הסכם הרציפות). בהתאם לבקשה זו של התובע, ועל בסיס הוראותיו של הסכם הרציפות, הוכן הסכם רציפות פרטני (להלן -
הסכם הרציפות הפרטני).
7. במהלך חודש ספטמבר 2004 או בסמוך לכך חתם משרד הבריאות על הסכם הרציפות הפרטני (נספחים ח' ו - י"ב לכתב התביעה). גם נציבות שירות המדינה - במכתבו של מר דני צדוק, סגן מנהל אגף בכיר לפרישה וגמלאות (בפועל) מיום 8.11.05 (נספח כ"א לכתב התביעה) - הודיעה כי אין מניעה לחתום על הסכם הרציפות הפרטני, כאשר מימושו יהיה בהתאם לתנאי הסכם הרציפות לרבות סעיף 8 לו. למרות זאת, סירבה העירייה לחתום על ההסכם.
8. התובע טוען כי העירייה מחויבת לחתום על הסכם הרציפות הפרטני וליישמו בהתאם להוראת סעיף 8 להסכם הרציפות, היינו החל מהגיעו לגיל 60. ההסתדרות, אשר כאמור לעיל התייצבה בהליך, תומכת בעמדת התובע. גם המדינה, בעמדה מפורטת שהוגשה מטעמה, הדגישה כי
"אין כל אחיזה בדין לכל טענה אשר תוביל לתוצאה המבוקשת ע"י העירייה".
9. העירייה מצידה, סבורה כי זכאותו של התובע לקבלת גמלה אמורה להתחיל בגיל 67 - בהתאם לחוק גיל פרישה, התשס"ד - 2004 (להלן:
חוק גיל פרישה) - ולא בגיל 60 כפי שנקבע בהסכם הרציפות. לגישתה, הסיפא לסעיף 8 להסכם הרציפות
"אינה מתיישבת עם המצב המשפטי הקיים לעניין גיל פרישה לפי חוק גיל פרישה, ועל כן... אינה מתקבלת על הדעת". לטעמה, יש
"ליצוק לתוככי ההסכם פרשנות עניינית התואמת את תכליתו של ההסכם", ולפיה זכאותו של התובע לגמלה תתגבש רק בהגיעו לגיל פרישת החובה הקבוע בחוק.
התשתית הנורמטיבית וההסכמית
10. סעיף 86 לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל - 1970 (להלן -
חוק הגמלאות) קובע כי
"שר האוצר רשאי להתקשר עם מעביד בהסכם - כללי או מיוחד לאדם ששמו נקוב בהסכם - שלפיו תקופת עבודתו, כולה או מקצתה, של העובר משירות המדינה לעבודה אצל המעביד או להיפך, תבוא בחשבון לעניין זכויות לגמלאות, כולן או מקצתן, מן המדינה לפי חוק זה או מן המעביד שלא לפי חוק זה...".
הוראות חוק הגמלאות הוחלו בתקופה הרלוונטית, בהתאמה, גם על עובדי הרשויות המקומיות - וזאת מכוח הוראת סעיף 79 לחוקת העבודה.