פסק-דין בתיק תיק אזרחי 2228.06

תובענה לפיצוי כספי של משווק, בגין טענה של ביטול חד צדדי וללא הודעה מוקדמת כנדרש של הסכם ההפצה, המקנה זכות הפצה בלעדית.

רקע עובדתי ודיוני

1.         התובעת, "ע.ע. ענבר אחזקות ונדל"ן בע"מ" היא חברה פרטית המאוגדת בישראל, שעיסוקה פעילות בתחום הספורט הימי (להלן: " התובעת" או " ענבר"). התובעת הפעילה בעבר מועדונים לגלישת ים וכן עסקה בשיווק מוצרי ספורט ימי באמצעות חנויות שבבעלותה, שכונו "SURF POINT- ענבר" (להלן: " החנות המפיצה"). מקום פעילותה המרכזי בתקופה הרלוונטית של התובעת היה בחוף הדולפינריום בתל אביב, בו הפעילה מכוח זיכיון שקיבלה מעיריית תל אביב יפו ("להלן: " העירייה") מועדון לספורט ימי וכן חנות לממכר ציוד ספורט ימי, בה מכרה בעיקר את מוצרי הנתבעת בחנות המפיצה.

בשנת 2009 פינתה התובעת את המועדון והחנות בעקבות הפסקת הזיכיון  מעיריית תל אביב והליכים משפטיים בנדון, ראו לעניין זה כתב תביעה שכנגד מתוקן ב-ת.א (שלום-הר') 5472-06-08 ע.ע ענבר אחזקות נדל"ן בע"מ נ' עיריית תל-אביב יפו שהוגש רק כנספח ג' לסיכומי הנתבעת מיום 1.1.13).

הנתבעת, "Naish International, Inc. " (להלן: " הנתבעת" או " נאיש") היא חברה שמקום מושבה בהוואי שבארצות הברית, המייצרת מוצרים בתחום גלישת הים שנמכרו תחת  המותג הנושא את שמה.     

2.  בין השנים 2002-2006 התקיימו יחסים מסחריים בין ענבר לנאיש (להלן: " התקופה הרלוונטית"), במסגרתם ייבאה ענבר ושיווקה את מוצריה של נאיש בישראל בהיקפים כספיים נכבדים. בפרסום הרשמי של נאיש בדף הבית של אתר האינטרנט שלה www.naish.com הוצגה ענבר בתקופה זו כנציגתה הבלעדית בישראל [ר' נספח א' לתצהיר ערן ענבר מיום 31.7.11].

3.         בהודעת דואר אלקטרוני מיום 31.8.06 הודיעה נאיש לענבר באופן חד צדדי על הפסקת התקשרותם העסקית לאלתר (נספח ה' לכתב התביעה). ענבר הודיעה לנאיש בתגובה כי היא מתנגדת לביטול החד-צדדי של ההתקשרות העסקית ביניהם ועומדת על המשכה, תוך מתן התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים (נספח ח' לכתב התביעה).

4.         משלא נענתה נאיש לדרישת ענבר כאמור, הגישה האחרונה תובענה לבית משפט זה,  ביום 27.09.06, ובה בתביעה לפיצוי כספי בגין ביטול הסכם הזיכיון שבינה לבין הנתבעת, ללא הודעה מוקדמת כנדרש.

הפיצוי המבוקש התבסס על תחשיב התובעת, לפי מכפלת הריווח השנתי הממוצע שצמח לה ממסחרה עם הנתבעת בשנות ההתקשרות ביניהן דהיינו: 1,386,659 ש"ח [ר' חוות דעת כלכלית שהגישה התובעת אשר נערכה על ידי הכלכלן יובל כהן, מיום 15.09.2011, בעמ'  6] בתקופה של שלוש שניםשחלפו מיום ביטול ההסכם, המהוות זמן סביר למתן הודעה מוקדמת לשיטת התובעת [סעיף 42 בעמ' 10 לסיכומי התובעת],  סכום המכפלה האמורה הוא 4,159,977 ש"ח, ולצורכי אגרה נקבע סכום הפיצוי המבוקש על ידי התובעת בסך של 3,000,000 ש"ח.

יצוין כי בכתב התביעה לא מפורט האם ולמי עברה זכות ההפצה הבלעדית הנטענת של מוצרי הנתבעת (ראו עוד לעניין זה את פרוטוקול הדיון מ-24/10/12 בעמ' 45 שו' 17-22).

במקביל להגשת התביעה ביקשה התובעת סעד זמני שיכפה את המשך ההתקשרות בינה לבין הנתבעת עד לקבלת ההכרעה המשפטית בהליך העיקרי. הבקשה נדחתה בהחלטת סגן הנשיא י' זפט מיום 16.8.07.

5.         בהחלטתו של הרשם דוד גלדשטיין מיום 10.10.06 אושרה בקשת מתן היתר המצאת כתב התביעה לידי הנתבעת במקום מושבה בהוואי וזאת לנוכח הקביעה כי לבית משפט זה הסמכות המקומית לדון בתביעה שבין הצדדים בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות"). בקשה  לביטול היתר ההמצאה נדחה בהחלטת  הרשם אבי זמיר מיום 05.03.08. ערעור על החלטתו של הרשם נדחה בפסק דינה של  השופטת ש' ברוש מיום 21.3.10 [ע"א 1434/08].

6.         עם קבלת בקשת הסעד הזמני, ומפאת חששה מנשיאה בעלויות ניהול ההליך המשפטי הציעה הנתבעת לתובעת, מספר פעמים, כי יחסיהם המסחריים ימשיכו לשנה נוספת [ר' למשל מכתב הנתבעת לתובעת מיום 14.11.06, נספח ו' לכתב ההגנה]. התובעת סירבה להצעה זו.

7.         בד בבד עם האמור, פנתה הנתבעת לבית המשפט המקומי במדינת הוואי אשר הוציא תחת ידיו פסק דין הצהרתי מיום 23.3.2010 ולפיו לו הסמכות המקומית לדון בתביעה שבין הצדדים, היות ואין לנתבעת מקום עסקים בישראל. בהמשך לכך, פנתה הנתבעת לבית משפט זה בבקשה להכיר בפסק הדין ההצהרתי שניתן, מכוח חוק אכיפת פסקי חוץ התשי"ח-1958, ולדחות את התביעה על הסף בהתאם ר' בש"א 57692-11-10. בקשה זו נמחקה לבקשת הנתבעת, ראו החלטתי מיום 22.6.11.

דיון והכרעה

8. טיבו של ההסכם בין הצדדים

בין הצדדים נחתם הסכם ביום 10.7.03 [ר' נספח א' לכתב ההגנה, להלן: " ההסכם"]. הצדדים חלוקים באשר לפרשנות ההסכם האמור, וטיבה של מערכת היחסים העסקית ביניהם. התובעת טענה לקיומו של הסכם זכיינות בלעדיבינה לבין הנתבעת, אשר בוטל על ידי האחרונה באופן חד-צדדי וללא מתן הודעה מוקדמת.

הנתבעת טוענת בהקשר זה כי לא נכרת כל הסכם זכיינות בין הצדדים, וכי מערכת היחסים העסקית בין הצדדים לא היתה של יצרן-זכיין אלא מדובר ביחסי ספק-לקוח שגרתיים. לטענתה, ההבדל בין ענבר לבין כל לקוח מזדמן אחר של נאיש התבטא בזכאותה של ענבר לקבל את מוצרי נאיש במחיר מופחת במיוחד כנגד עמידה ברכישה של מוצריה בהיקף מינימלי קבוע מראש, המוגדר בהסכם בין הצדדים (ראו סעיף 2.6 לכתב ההגנה). לתמיכה בטענתה, מפנה נאיש בין היתר להסכם שנכרת בין הצדדים שכותרתו היא:

"STANDARD BUSINESS TERMS & CONDITIONS ACKNOWLEDGEMENT FORM"